שלושים תושבים משכונת כפר שלם בתל אביב עלו אתמול (שני) על מיניבוס שהזמינו ונסעו למשכן הכנסת בירושלים. הם באו לראות בעיניים את הדיון בוועדת הכלכלה על הצעת החוק שתסדיר את מעמדם ותקבע האם יוכלו להמשיך לגור בביתם, לקבל דיור חלופי או שיישארו בלי פיתרון.
זה קרה בדיוק בשבוע שבו שכונת הארגזים הסמוכה להם בערה מצמיגים וממאבק כנגד פינויים בכוח של חלק מהתושבים, ובמקביל עתיד בית המשפט בתל אביב לדון בסכסוך בין איש העסקים יצחק תשובה לתושבי שכונת גבעת עמל. אבל היום זכו תושבי כפר שלם בתשומת הלב, לפחות במשך 60 הדקות של הדיון. חמישה מתוכם הם בני משפחת מדר, אחת המשפחות הגדולות והוותיקות בשכונה – וזה הסיפור שלהם.
"בחודשים הראשונים עוד נלחמו על השטח"
אברהם וציפורה מדר ז"ל עלו לארץ מתימן בשנת 1943. את שנותיהם הראשונות בארץ עשו בני הזוג באבן יהודה. במהלך מבצע 'חמץ' באפריל 1948 כבשו כוחות 'ההגנה' את הכפר סלמה ממנו נהגו צלפים ערבים לירות אל עבר בתי שכונת התקווה ויד אליהו. הכפר, שאיכלס כ-7,600 תושבים ערבים התרוקן כמעט כולו. מוסדות המדינה שבדרך קראו לעולי תימן שהגיעו במבצע "כנפי נשרים" ולעולים ותיקים יותר, ביניהם גם הזוג מדר, ליישב את בתי הכפר. המטרה היתה לאחוז בקרקע ולמנוע את חזרתם של התושבים הערבים לאזור. גבולות העיר תל אביב התרחבו למזרח, ועד מהרה הפך הכפר לשכונה צפופה בה חיים כ 20,000 תושבים.
יאיר מדר (61), בנם של אברהם וציפורה וחוקר פרטי במקצועו, מספר על זכרונות הוריו מהימים הראשונים בכפר. "כשהם הגיעו לבתים, הפתיליה שהשאירו התושבים הערבים עדיין דלקה, עוד נורו פה יריות. בחודשים הראשונים הם עוד נלחמו על השטח." בהמשך שונה שם השכונה מסלמה ל'כפר שלם'. על אדמות הכפר שננטשו נבנו גם השכונות רמת חן, גבעת גאולה ורמת השקמה, וגם הפרק הלאומי של רמת גן.
לימונים, כוסברה ולול תרנגולות
את החיים בשכונה מתאר יאיר מדר כשילוב בין חיי עיר לחיי כפר. "הכפר הזה היה בנוי משקים משקים. המשפחה שלי קיבלה שטח של ארבעה דונם, וממנו חיינו ההורים ועשרת הילדים. אבי גידל לימונים וכוסברה, היה לנו לול תרנגולות. אני זוכר איך היינו קוטפים בבוקר והולכים למכור את מה שגידלנו בשוק. לא היו פה כבישים, לא היו תשתיות ולא היו כל הבניינים שאתה רואה מסביב. זה היה ממש כפר שצמוד לעיר".
יעלה מדר (56), בת זוגו של יאיר ומזכירה ראשית ברבנות בתל אביב, מוסיפה שרוח הכפר קיימת במקום גם היום. "הבתים פתוחים, כולם באים והולכים. כולם גידלו את הילדים של כולם. אנחנו אוהבים את החיים שלנו פה, לא רע לנו כאן. הם (עיריית תל אביב ורשות מקרקעי ישראל, ע.כ.) חמים על השטח שלנו. אנחנו לא רוצים לעזוב. אם הם רוצים את השטח, שישלמו לנו פיצוי הוגן."
ליאת מדר: החברים שלי מבית הספר פחדו לבוא אלינו לשכונה. אני זוכרת שהכרחתי ילדים להגיע אלי ליום הולדת. לך תסביר לילדים בכיתה למה העירייה מונעת מאתנו את השירותים הבסיסיים שהם מקבלים, כמו ביוב תקין, מערכת מים סבירה, כביש ומדרכה?
בשנת 1966 נחקק חוק פינוי בינוי, שבחסותו יזמו הרשויות את פינוי התושבים מהשכונה, הרס בתי הכפר הישנים ובניית בניינים רבי קומות במקומם. עם זאת, לאורך השנים התנהל התהליך באופן איטי ומסורבל. לעיר תל אביב עוד היה שטח נרחב לצמוח אליו, ואף אחד לא היה לחוץ לטפל בכפר שלם. ובכל זאת, בשטח נרחב בשכונה הוחלפו הבתים המקוריים ברבי קומות, תוך פיצוי התושבים המקוריים. אירוע חריג נרשם בדצמבר 1982, כאשר כוחות משטרה הגיעו לפנות מספר בתים בדרום השכונה. שמעון יהושע, תושב השכונה, ביקש למנוע את הריסת ביתו, והתבצר על הגג כשברשותו נשק. יהושע נורה ע"י השוטרים ונהרג. יחד עם זאת, רוב הפינויים בוצעו בהסכמת התושבים ועברו בשלום.
בתחילת שנות התשעים ועל רקע גל העלייה מברית המועצות, החלה הממשלה במהלך מואץ לפינוי השכונה ופיצוי התושבים. ראש הממשלה יצחק רבין שביקר בשכונה נחרד ממצבה וקרא לה "ג'בליה בלב תל אביב". רבין מינה את יובל פרנקל לניהול הפרויקט מתוקף תפקידו כמנכ"ל חלמיש, החברה המשכנת המשותפת לעיריית תל אביב ולממשלה.
אבנר אברהם, תושב השכונה וגמלאי בזק, זוכר לטובה את האופן בו ניהל פרנקל את הפרוייקט. "יובל פרנקל ראה פה את האנשים, דאג להם. הוא הכיר בזכויות של התושבים. בתקופתו הצליחו לפנות כמעט חצי מהשכונה ולתת להם פיצוי הולם בצורת בנה ביתך למי שרצה, ולמי שלא רצה נתנו פיצוי שמאפשר רכישת דירה בבניינים החדשים שנבנו. אם היה פה היום עוד אחד כזה כמו יובל פרנקל, הבעיה הייתה נפתרת." כדי להמחיש את הזלזול של נציגי הממסד כיום בתושבי השכנה, מספר אברהם על דיון בעניינם שנערך בכנסת לפני כחודשיים. "הנציגים של רשות מקרקעי ישראל אמרו לנו שם שאין לנו שום זכויות בקרקע, מאחר ובשנת 1966 הם פרסמו בשני עיתונים יומיים הזמנה לתושבים לרכוש את בתיהם. אתה מבין את האבסורד, במה הם נתלים?"
"הם רוצים עיר לעשירים בלבד"
השנים עברו וערך הקרקע של כפר שלם עלה. מצוקת הקרקעות בתל אביב, ועליית מחירי הקרקע בכל הארץ הפכו את פינוי כפר שלם למהלך שיכול להניב הרבה מאוד כסף. על פי ההערכות נאמד שווי הקרקע של השכונה בכשני מיליארד שקלים. בעוד שבתכנית המקורית הותר לבנות בשכונה 2000 יחידות דיור, תכנית חדשה שנמצאת בימים אלה בהליכי אישור תאפשר בנייה של 1200 יחידות נוספות. הגדלת היחידות נועדה לאפשר פיצוי הולם לתושבים, ועל פי הקריטריונים שרמ"י ועיריית תל אביב מבקשות לאשר, כל משפחה תזכה לפיצוי של כ-1.3 מליון ₪.
אהרון מדואל, יו"ר ועד השכונה המכהן כחבר מועצת עיריית תל אביב, לא מבין מה אמורים התושבים שיפונו לעשות עם סכום הפיצויים שנקבע. "הם חושבים שהם נדיבים כשהם רוצים לתת לנו 1.3 מליון ₪. מחירי הדירות שייבנו פה במגדלים יתחילו ב-2.2 מיליון. רוצים לשלוח את האנשים לפריפריה? לאנשים יש פה חיים, עבודה, משפחה. אנחנו רוצים את הפיצוי שנקבע בחוק מ-1966, לקבל שווה ערך לנכסים עליהם אנחנו מוותרים. שכל תושב פה יקבל אפשרות לבנות את ביתו. היזמים יעשו פה מיליארדים. ראש העירייה חולדאי הוא סוציאליסט דה-לה-שמאטה. הוא מדבר יפה על שוויון, אבל מחובר לכל הטייקונים, לוקח מהעניים ונותן לעשירים. הוא רוצה תל אביב של עשירים בלבד."
זו לא טעות: תושבי כפר שלם משלמים ארנונה על הבתים שבהם הם גרים – אותם הבתים שנטען כי אין להם זכויות עליהם
את מערכת היחסים הסבוכה בין תושבי כפר שלם לבין העירייה מסבירה נציגת הדור הצעיר במאבק. ליאת מדר (36), בתם של יאיר ויעלה, חיה בשכונה ועובדת בהיי טק. "כשאני הייתי ילדה, החברים שלי מבית הספר פחדו לבוא אלינו לשכונה. דאגו ליצור לנו דימוי של עבריינים, שכונת פחונים. אני זוכרת שהכרחתי ילדים להגיע אלי ליום הולדת. לך תסביר לילדים בכיתה למה העירייה מונעת מאתנו את השירותים הבסיסיים שהם מקבלים, כמו ביוב תקין, מערכת מים סבירה, כביש ומדרכה? או למה כשהבית שלנו זקוק לשיפוץ אנחנו לא יכולים לקבל היתר לתקן את הגג או להתקין גדר נורמלית, כי הבעלות שלנו לא מוסדרת. כל הפחונים האלה נמצאים פה לא בגלל שאנשים לא רוצים או לא יכולים לשפץ. פשוט אסור לנו." באותו רגע מתפרץ רוני (29) לשיחה ומקלל שנמאס לו לתקן בעצמו את הביוב, שבכל מקום אחר היה באחריות העירייה.
"לך תוכיח שאין לך אחות"
שיפוץ של צריף קטן בחצר, מספר יאיר, ממחיש את התעצמות המערכת הבירוקרטית על כללי ההיגיון שלה עצמה. "לפני כמה חודשים תיקנתי קיר עץ של הצריף בגינה שלי והחלפתי את הלוחות המתפוררים בלוחות חדשים. אני גר בבית הזה שכתובתו היא "רחוב יב 25 כפר שלם", מיום שנולדתי. אחרי שתיקנתי את הקיר, קיבלתי מכתב מעיריית תל אביב שמודיע לי שאני פולש לשטח שנמצא ברחוב אל נקווה 29. הבעיה היא שאין כזה מקום, אל נקווה 29. רחוב אל נקווה מסתיים במספר 25. הם האריכו את הרחוב שמאחורי הבית שלי והמציאו נוסח טאבו על אותו השטח שאני יושב עליו ברחוב יב25. עכשיו אני בדיון בבית משפט, ולך תוכיח שאין לך אחות."
ליאת מדר מראה לנו את המכתב שבדיוק הגיע בדואר – דרישת תשלום חשבון מים מעיריית תל אביב. "על הבית ברחוב יב 25 הם גובים מאתנו ארנונה. אבל זה בדיוק אותו הבית שלטענתם נמצא ברחוב אל נקווה, שאליו הם טוענים שפלשנו רק כי אבא תיקן את הקיר של הצריף."
זו לא טעות: תושבי כפר שלם משלמים ארנונה על הבתים שבהם הם גרים – אותם הבתים שנטען כי אין להם זכויות עליהם. באותו הזמן מסרבת עיריית תל אביב לספק לתושבי השכונה שירותים בסיסיים של תשתיות עירוניות. "אני גדלתי פה בלי תשתיות וכבישים", אומר יאיר מדר בזעם, "כשהעירייה סירבה לבנות פה כביש, ההורים שלי התארגנו יחד עם עוד כמה תושבים וסללו את הכביש הקטן הזה. האבק שעלה פה עם כל מכונית פשוט הרג אותם. עיריית תל אביב מסרבת לשפץ פה את התשתיות בכוונה. הם פשוט מחכים שנתייאש."
ייתכן שהדימוי הציבורי המקובל של אנשי כפר שלם הוא של פורעי חוק, אך מרבית תושבי השכונה הם אנשים נורמטיביים לחלוטין. עורכי דין, אנשי הי טק, עובדי עירייה ובעלי עסקים. כשנכנסים לחצרות המגודרות בפחונים, רואים בתים מטופחים. הדור השני והשלישי שגדל בכפר אינו מוכן לסבול מרגשי נחיתות, אבל גם אינו מוכן לוותר על הבית. נראה כי בתוך הביצה הבירוקרטית שאליה נקלעו 500 המשפחות האלה, הם מבקשים לעצמם חיים נורמליים. הם לא מבקשים סעד, הם מבקשים את מה שמגיע להם – את זכותם על ביתם. רבים מהם מכירים בצורך של העיר להתפתח, ומוכנים להגיע להסדרים שיאפשרו את הבניה הרוויה. הם לא מוכנים להישאר חסרי בית.
מעיריית תל אביב נמסדר בתגובה לדברים כי "בניגוד לנטען, עיריית תל אביב-יפו משקיעה משאבים רבים בכפר שלם, בגינות, מרכזים קהילתיים, גני ילדים ובתי ספר. יש לציין כי אין ולא הייתה שום מגמה לדחוק את התושבים מהשכונה. כפר שלם נמצא על קרקע השייכת למדינת ישראל ורשות מקרקעי ישראל, האמונות על בירור הזכאויות ומציאת פתרונות מתאימים. חשוב להדגיש, כי האחריות הייתה ונשארה בידי המדינה. עם זאת, העירייה מסייעת למדינה ככל הניתן בקידום פתרון הוגן וחברתי לתושבי כפר שלם."
