מתחילת המלחמה מפוני קריית שמונה ויישובי המועצות מבואות החרמון ומרום הגליל מתארחים במלון קיבוץ לביא, והקהילות השונות נקשרו אחת לשנייה. אתמול (שלישי) התושבים המפונים ערכו חגיגת מימונה מסורתית, ואורחי הכבוד שלה היו חברי הקיבוץ. קיבוץ לביא מנהל את אחת הקליטות הגדולות ביותר של מפוני הצפון, עם מעל ל-300 מפונים שממשיכים לגור במלון של הקיבוץ השיתופי שבגליל התחתון.   

הריקודים ברחבת המלון הקיבוצי, השולחנות מלאי הממתקים והתפאורה הצבעונית, העבירו תחושה של שמחה וחג. אבל זה כלל לא חג פשוט עבור מפוני מרגליות, קריית שמונה ועוד מספר מושבים באצבע הגליל.

מטעמי המימונה. ריקודים ותפאורה צבעונית (צילום: דוד טברסקי)

לא מפונים, אורחים

ורדה טייר, המפונה מקיבוץ הגושרים ביחד עם 20 מבני משפחתה, נעקרה מביתה לפני שבעה חודשים, ודווקא בגלל זה היה לה חשוב לחגוג את החג עם קהילתה ועם שכניה החדשים. "טוב לנו פה, ורצינו להכיר תודה על הנתינה והאהבה – שבסופו של דבר בגללה נשארנו", אמרה ל'דבר'.

טייר ובעלה גדי מנהלים חנות לחומרי בניין בקריית שמונה ומגיעים לשם מקיבוץ לביא מספר פעמים בשבוע. "נפגעו לנו 80% מההכנסות, אבל ברוך השם הבית עומד", אומרת טייר.

מעל ל-100 מתושבי הצפון שהגיעו למלון במהלך המלחמה בחרו לעזוב, אבל הרוב נשארו – לדבריהם בגלל האירוח, הכשרות והקהילתיות שעדיפה עבורם מלשכור בית לבד.

אווירת החג. "החג הזה בנוי על אמונה ותקווה לעתיד משותף טוב יותר" (צילום: דוד טברסקי)

משפחת טייר הם בני העדה הכורדית – המשפחות עלו מכורדיסטן האיראנית – ולטענתם המימונה הומצאה אצלם, ולא אצל המרוקאים. "אצלנו במהלך החג הולכים מבית לבית, נותנים משהו מתוק, מבקשים סליחה, וחובה לסלוח, וזה מה שאנחנו צריכים עכשיו יותר מכל", ממשיכה טייר.

החדרים במלון, שנחשב למבוקש מבין המלונות הכשרים בישראל, בעיקר בגלל ההקפדה על הכשרות והשירות, עברו כמעט כולם לטובת המפונים, שבבית המלון מתעקשים לקרוא להם "אורחים", ויש שיגידו אפילו שכנים. "כשאנחנו נוסעים חזרה למלון מאיפשהו ושואלים אותנו לאן זה, אנחנו אומרים 'הביתה'", אומרת טייר. 

הדס ומאי כהן. "הקיבוץ קלט אותנו כשכנים לתוכו" (צילום: דוד טברסקי)

"למדנו לכבד אותם והם אותנו"

הדס כהן ממושב דישון, מספרת על המפגש המיוחד בין המפונים, שברובם מגיעים ממשפחות מסורתיות שאינן דתיות, עם הקיבוץ הדתי, שמקפיד על השבת במרחב הציבורי וכל חג ואירוע בו דורשים הכנה זמן רב מראש. "יש הבדל גדול בין קיבוץ למושב, ולפעמים מרגישים לא שייכים, אבל הקיבוץ קלט אותנו כשכנים לתוכו", אומרת כהן.

לדבריה, הילדים הצליחו להשתלב בתוך המסגרות השונות, גם אלה שמגיעים מרקע חינוכי-מסורתי-דתי שונה. "אנחנו למדנו לכבד אותם והם אותנו", היא אומרת. "היום אין לנו ברירה וצריך ללמוד להסתגל. אנחנו נחיה פה עוד הרבה זמן והחיים לא פשוטים, בטח כשגרים בשני חדרים במלון, ובשביל להתמודד עם זה צריך את הביחד של הקהילות". 

סימונה שפיצר. "שיהיה חג ושיהיה כיף – גם כשזה רק חצי קלאץ'" (צילום: דוד טברסקי)

מי שהוביל את המימונה היו קהילה של ותיקי המפונים, בעיקר תושבי קריית שמונה, שהחלו להתכונן לאירוע עוד לפני פסח. בראש המארגנים עמדה סימונה שפיצר, מורה משאר יישוב, שעמלה על הכנות כל החודש האחרון, לאחר שקיבלה הזמנה לא צפויה. "בחור מהקיבוץ ניגש אליי ואמר לי: 'אני מרוקאי, והחלום שלי הוא להיות פעם אחת במימונה אמיתית'".

בנה של שפיצר מוצב כלוחם בגבול לבנון, ומרוב דאגה היא כמעט ולא ישנה. לדבריה, היא לא יכולה לקרוא, לכתוב או לראות טלוויזיה, אבל העבודה על החגיגה עזרה לה להסיח את דעתה. להכנת המתוקים היא ארגנה עשר חברות, חצי מהן הכירה רק עכשיו במלון, ואפילו הביאה תלמיד שלה, מפונה מקריית שמונה, שיהיה די.ג'יי.

"החג הזה בנוי על אמונה ותקווה לעתיד משותף טוב יותר. תסתכל על המצב שלנו היום, כשכל יום אתה לא יודע מה יהיה איתך או עם המדינה. אין דבר שאנחנו חייבים יותר מתקווה. אנשים התלבטו מה לעשות, אבל אני אומרת: שיהיה חג ושיהיה כיף – גם כשזה רק חצי קלאץ'". 

מנהל המלון משה גולד. "נוצרה פה קהילה אחת גדולה מרסיסי קהילה" (צילום: דוד טברסקי)

מנהל מלון או מנהל קהילת מפונים

"נוצרה פה קהילה אחת גדולה מרסיסי קהילה, אבל הכי מפחיד אותי שבסוף הם יתייאשו", אומר משה גולד, שלמרות שהוא המנכ"ל של המלון, מרגיש יותר כמו מנהל קהילה בקיבוץ. גם כאשר לאחרונה התחילו להגיע אליו אורחים שאינם מפונים, רוב ימיו עוסקים ברווחת המפונים.

לדבריו, לא קרו במלון תופעות סיכוניות, מהסוג שאפשר היה לשמוע בחדשות, אבל לחיים מחוץ לבית במשך כל כך הרבה זמן יש לא מעט השלכות. "מבחינתי, הייתי רוצה להיות מנהל הקהילה שלהם לכל החיים, אבל יש פה סיר לחץ שבסופו של דבר יוביל לוויתור על הבתים שלהם. יש תושבים שיוצאים מפה בחמש בבוקר ללול שנמצא תחת אש. זוגות צעירים עם ילדים קטנים בחדר בלי זמן או מקום לעצמם". 

נועה דהן, שקד סוויסה, טוהר אסרף, עדי מושייב ויהלי אהרון. "מצד אחד משקיעים בנו וכיף. מצד שני אנחנו במלחמה, בלי בית" (צילום: דוד טברסקי)

"כמו אחיות גדולות, לפעמים אמהות"

יהלי אהרון היא נערה שהתפנתה מקריית שמונה. עדי מושייב, טוהר אסרף, שקד סוויסה ונועה דהן הן בנות שירות בקריית שמונה והמדריכות של יהלי. עם תחילת המלחמה הוצע להן לסיים את השירות הלאומי, אבל הן בחרו להמשיך ללוות את תושבי העיר גם ללביא, וימשיכו גם לתוך השנה הבאה.

הן 13 בנות שגרות עם המפונים בקיבוץ, בדירות המיועדות עבורן במבנה הנעורים הקיבוצי. "מצד אחד משקיעים בנו וכיף. מצד שני אנחנו במלחמה, בלי בית. אני מנסה כמה שיותר לשכוח מכל מה שקורה", אומרת אהרון, שפונתה יחד עם משפחתה.  

"בתחילת המלחמה היינו כמו האחיות הגדולות, לפעמים האמהות, של הילדים", אומרת אסרף. "לא היינו עוזבות בשבת כדי להיות עם המשפחות שהיו צריכות אותנו, והנוכחות הייתה מאוד משמעותית.  

"היום אנחנו פשוט חלק מהמשפחות", מוסיפה מושייב. "המטרה שלנו היא להיות הרבה מאוד ביחד בשבילם, כי זה מה שנדרש. מה שנותן לנו כוח זה שאנחנו עושות את זה ביחד". 

מזמור שפר, שמואל שלמי וראשית רייך. "כל עוד צריך – אנחנו פה ביחד" (צילום: דוד טברסקי)

"נהיה קצת צפוף, אבל צפוף טוב"

ראשית רייך, שמואל שלמי ומזמור שפר הם ילידי הקיבוץ שהגיעו לחגוג במימונה בחגיגה שהם עצמם מודים, לא חוו כמותה, ובטח לא בקיבוץ.

"הקיבוץ השתנה מאוד", אומרת רייך, "נהיה קצת צפוף, אבל צפוף טוב". רייך מרגישה שהחברות שלהם עם הקיבוץ מקרבת את המפונים ממסורתיות לדתיות. "יש לי חברים שאומרים שהם התחילו לשמור יותר. זה מגניב". 

"אני לא רוצה לדמיין מה זה לחיות עכשיו חצי שנה בתוך חדר", מסכם שפר.

שלושת החברים מסכימים שכנראה היו משתגעים אם המצב היה הפוך. "אנחנו מקווים שיחזרו החטופים, יחזרו החיילים וכל אחד ישוב הביתה. אבל כל עוד צריך – אנחנו פה ביחד".