משואה לגבורה, מחורבן לתקומה – הנראטיב של ימי הזיכרון נותר זהה גם כאשר נעשו שינויים או תיקונים באופן שבו הימים האלו צוינו. אבל לא כך השנה. השנה רווחת התחושה שיהיה מנותק מהמציאות לציין את הימים הללו לפי התבניות הקבועות. השנה ציין עם ישראל את יום השואה כאשר הפשעים המתועבים שביצע החמאס עוד מקיפים אותו.
יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה יצוינו בעיצומה של מלחמה, שלא רק שסופה לא נראה באופק, אלא אף צפויה להתרחב ולהתעצם, ואיתה הפחד כל בוקר להתעורר לעוד 'הותר לפרסום' ארור. חגיגות יום העצמאות צומצמו ואף בוטלו במרבית הרשויות המקומיות, כי איך ניתן לחגוג עצמאות כשנשללה עצמאותם של החטופים שמוחזקים בשבי חמאס?
השאננות שהובילה למחדל 7 באוקטובר, אותה התפיסה ש'שום דבר לא באמת יכול לקרות לנו', מאפיינת גם את מערכת החינוך. ימי הזיכרון והטקסים המלווים אותם לא יכולים להמשיך להיות פעילות סבילה, מעין מתן כבוד שדורש את ביטול ההשתתפות העצמית של התלמידים.
נהפוך הוא, זו צריכה להיות פעילות שדורשת השתתפות ומעורבות אקטיבית, שמטרתה לא לייצר זיכרון מנותק של העבר, אלא להקנות לתלמידים את הכלים לבנות את עתידם לאור הזיכרון. הטבח הנורא של 7 באוקטובר והמלחמה הקשה שממשיכה מאז הם קריאת השכמה כואבת גם למערכת החינוך, לכך שהמציאות הכתה בנראטיב הקבוע שהיא משננת ומחנכת לאורו את תלמידיה: "לעולם לא עוד".
דו"ח משרד החינוך שפורסם לאחרונה חושף נתונים כואבים על מצוקותיו של הנוער הישראלי מתחילת המלחמה – פגיעה בלימודים, חשיפה לאירועים שמובילים לחרדה ולפחד, ועלייה חדה במספר התלמידים שחשים מצוקה נפשית יומיומית. אך הדו"ח גילה גם עלייה ניכרת בתחושת האחריות של בני הנוער, במעורבותם וברצונם להתגייס לצבא ולתרום למדינה.
על אנשי החינוך מוטלת החובה ללמוד את הנתונים הללו ולתרגם אותם לכלים חינוכיים שיחזקו את תחושת השייכות, המסוגלות והמעורבות של התלמידים. זה צריך לבוא לידי ביטוי בשילוב מערכי שיעור רלוונטיים בכלל המקצועות, הכנות לקראת הגיוס והשירות הצבאי בהתאמה למצב, ומעגלי שיח פתוחים שבהם המחנכים נותנים את המקום לתלמידים להשפיע על השיח שייווצר כאן מעתה והלאה. הם רוצים להשפיע, ותפקיד המחנכים לתת להם את הכלים לעשות זאת תוך ביסוס הערכים שמגילת העצמאות מושתתת עליהם.
כפי שמצופה מכל הגורמים לא לחזור לשאננות של 6 באוקטובר, כך צריכה לפעול גם מערכת החינוך ולתת מענה מיידי ומעשי לתלמידים.
הכותבת היא יו"ר התאגדות המנהלים העל-יסודיים, נציגת תא המנהלים בארגון המורים ומנהלת קריית החינוך "בן-גוריון" בנס ציונה
