במלון, באכלוס העצמי וגם אחרי המענקים – ההוצאות הלא מתוכננות ש"נפלו" על תושבי הצפון בעקבות המלחמה קפצו באלפי שקלים בחודש, בעוד ההכנסה, במקרה הטוב, נשארה כפי שהייתה ב-6 באוקטובר. העול הכבד ביותר מוטל על מי שהתפנה עצמאית מהיישובים שהמדינה לא פינתה. זו החשבונית של שישה מהם.

ריטה בן יאיר משלומי, מפונה למלון: הוצאות לא מתוכננות על מזון ובגדים – 4,000 שקלים בחודש

עם הפינוי יצאה בן יאיר לחל"ת בגלל שמקום העבודה שלה נאלץ לקצץ בכוח אדם. חוץ ממימון השהות, המדינה נתנה למפונים עד כה 10,000 שקלים במענקים, וחוץ מזה היא לא מקבלת יותר כסף מהמדינה.

במשך תשעת החודשים האחרונים ההכנסות שלה פחתו ב-4,000 עד 5,000 שקלים בחודש, בעוד כל החשבונות אותם שילמה כשהתגוררה בביתה בשלומי ממשיכים להיות משולמים. "המון מתבלבלים ולא מבינים שאנשים במלונות לא מקבלים מענקים בכלל. חלקם לא עובדים יותר", היא אומרת.

בחודשים האחרונים ההוצאות הנוספות שלה בזמן השהות במלון – סכום שמגיע עד כ-2,000 שקלים בחודש – הן עבור אוכל נוסף לילדים, שרובו מגיע דרך משלוחים מכיוון שאין איפה לבשל במלון. "קונים אוכל כשנמאס, או בכל זמן שרעבים, אבל אין חדר אוכל פתוח".

בחודשים האחרונים היא הוסיפה לחשבון עוד כ-2,000 שקלים על בגדים, מכיוון שהרבה מהבגדים נשארו בשלומי, בגלל שבמלון עצמו קשה להחזיק כמויות של בגדים בגלל חוסר במקום.

את זמנה הפנוי היא משקיעה בעזרה למפונים. "משכירים מערימים הרבה מאוד קשיים, דורשים לחתום על חוזים שמבקשים את כל המענק, ואין שום פיקוח", היא אומרת. "אני עוזרת להרבה מפונים – חלקם היו רוצים, אבל הם לא יוצאים מהמלון". 

שיר גינצבורג, מעין ברוך: העסק קרס, כל המענק משמש לכיסוי השכירות

גינצבורג, משרתת מילואים ששכרה דירה במעין ברוך ופינתה את עצמה לתל אביב בזמן המילואים, מקבלת מהמדינה 6,000 שקלים מענק שמיועד לשכר הדירה שהיא ממשיכה לשלם בקיבוץ (1,700 שקלים) ולדירת השותפים שלה בתל אביב (4,000 שקלים), כך שבפועל לא נותר לה הרבה מהמענק. היא גם מקבלת כל חודש 600 שקלים עבור נסיעות בתחבורה ציבורית.

"תל אביב ייקרה את ההוצאות שלי משמעותית", היא מסבירה. "אני מוציאה על אותו סל מזון כ-1,000 שקלים יותר. ההוצאות על דלק עלו במאות שקלים בגלל נסיעות לחיפוש עבודה, פקקים וגם התרבות והספורט יקרים יותר".  

גינצבורג החזיקה עסק לאימון אישי בתחום הספורט, שקרס בגלל שכל הלקוחות פונו, ועכשיו צריכה לבנות אותו מחדש במרכז. מאז שהסתיימו המילואים שלה לפני חודשיים, היא מתקיימת מכספי הפינוי ומחסכונות בלבד, ומחפשת עבודה כשכירה. "לא קיבלתי עדיין פיצויים על החודשים האחרונים של העסק. וגם אז זה יהיה רק כ-75% מההכנסות האחרונות שלי. אצטרך לחשב הרבה מהדברים שוב", היא אומרת. "מלחיץ אותי שלא אצליח לשקם את העסק ושלא אגיע להכנסות שהיו לי קודם. בספטמבר תיגמר לי תקופת השכירות ואולי לא אהיה זכאית למענק יותר".

אירינה וואסמצ'נקו, קריית שמונה: הוצאות של 20 אלף שקלים על טיפול ודברים שנשארו בבית שנפגע

וואסמצ'נקו מפונה מקריית שמונה למלונית בחולון. היא מורה פרטית לרוסית ואנגלית שהפסיקה לעבוד מאז הפינוי וחיה כמעט בלי הכנסות. המטפלת שעזרה לה בבית חזרה למולדובה בגללה המלחמה, והמשפחה הוציאה כ-15 אלף שקלים על סדרה של טיפולים ומלווים פרטיים עד שנמצא פתרון מערכתי. "אנחנו חיים משקל לשקל. כיסינו 10,000 שקלים מהטיפול דרך המענק של המדינה ועוד 5,000 מחסכונות", היא מספרת. היא לא עובדת כרגע, ורוב הזמן מטפלת בבת אחותה כדי שאחותה תוכל לעבוד.

היא מספרת כי בימים הראשונים לפינוי, הבניין שנמצא צמוד לבניין שלה בעיר נפגע מרסיסי טילים שגרמו לשריפה, שהובילה לנזק גם בדירה שלה. "החלון היה פתוח והמון עשן ופיח נכנסו לדירה במשך שעות, והרסו הרבה דברים". 

לדבריה, שני מחשבים ניזוקו, וכך גם ארון ספרים ובגדים רבים, אותם נדרשה לרכוש מחדש, אך מדובר בציוד רב אותו היא מתקשה לאחסן במלון. "כל הכסף שלי כרגע מושקע בבת של אחותי", היא מספרת. "אנחנו מטיילות הרבה והולכות למקומות, אבל כבר הרבה זמן שהפסיקו עם ההנחות לתושבי הצפון".

לדבריה, בקריית שמונה הילדה הייתה משתתפת בחוג ריקוד מסובסד, שבחולון התגלה כיקר מדי עבור המשפחה. "התראיינתי ברדיו רוסי ומורה שמעה עלינו ולקחה את הילדה לחוג שלה בחינם", היא מספרת.

אהרון סלע, פנסיונר מצפת: נאלץ להתפנות בעצמו כדי לתמוך במשפחתו שפונתה, ומוציאה 3,000 שקלים בחודש

לאחר שמשפחתו מצאה דירה קטנה במרכז הארץ, הצליח סלע למצוא בעצמו יחידת דיור קטנה לידם, והוא משלם עבורה שכירות של כ-2,000 שקלים בחודש. מכיוון שהתרחק מקופת החולים שלו ומהסדר פרטי שהיה לו בגלל מחלה נדירה, במשך חודשים היה צריך ללכת לרופא פרטי, שעלה לו כ-1,300 שקלים נוספים.

מאוחר יותר גילה שיש לו בעיית שיניים חמורה והוא נדרש להוציא עוד 4,500 שקלים אצל רופא שיניים פרטי, מכיוון שלא מצא תור דחוף בקופת החולים. "הרופא הקבוע שלי נמצא בבית חולים זיו", הוא אומר. "לא רציתי לקחת סיכון שהמצב יחמיר. אני מקווה שאקבל החזר מהמדינה על ההוצאות בהמשך".

לפני המלחמה הוא לא הירבה לצאת מצפת והתנהל בה בתחבורה ציבורית, אבל במרכז נאלץ לנהוג למספר מקומות, דבר שהוביל להוצאות רכב שהגיעו במשך מספר חודשים למאות שקלים נוספים.

לדבריו, גם לולא התבקש לעזור למשפחתו, ככל הנראה לא היה נשאר בעיר בגלל שביתו נמצא צמוד לבסיס פיקוד צפון, שמותקף על בסיס שבועי מאז תחילת המלחמה, זאת כאשר אין בו ממ"ד או מקלט קרוב לידו.

"התחושה הכללית מאוד קשה", הוא מסכם. "אין לי כמעט פנסיה ואני חי מקצבת הביטוח הלאומי. למזלי הבית בצפת שלי, ואני כבר לא משלם משכנתא".

עדי יוגב, שדה נחמיה: חצי משכורת יוצאת על השכירות החדשה

יוגב ומשפחתה עזבו את הקיבוץ בהמלצת המועצה בתחילת המלחמה ולא חזרו אליו עד כה למרות שהמדינה לא תומכת במשפחות הקיבוץ, שלא פונה רשמית, והן נדרשות לממן את השהות מחוצה לו מכיסן.

כבר שמונה חודשים שיוגב ובעלה משלמים כ-3,000 שקלים עבור דירה במועצה האזורית עמק הירדן. "אנחנו מבינים עכשיו שיש אפשרות שמחיר השכירות יעלה", היא אומרת.

יוגב היא גננת בחינוך המיוחד שעבדה בקריית שמונה ונכנסה לשנת שבתון, בה היא מקבלת רק 66% מהמשכורת האחרונה שלה, שהם כ-6,000 שקלים. היא תכננה לעבוד מדי פעם כגננת מחליפה, אך בפועל יצא שלא עבדה השנה כלל בגלל שהייתה צריכה לדאוג לילדיה. "מכיוון שלא היינו צריכים לשלם על מסגרות חינוך, זה איפשר לקזז מעט מהתשלום עבור הדירה", היא אומרת.

לדבריה, במידה והמצב בצפון לא ישתנה במהלך הקיץ, היא לא תוכל לשוב לעבודה בקריית שמונה, אך כרגע אין לה גם עבודה באזור העמק, ובמשרד החינוך מסרבים להוציא אותה לחל"ת. "אנחנו עובדים בלהבין איך להשכיר את הבית שלנו בקיבוץ, כי נטל המשכנתא פשוט גדול מדי", היא אומרת. "עדיין יש אנשים ביישוב, כיתות כוננות ואנשים שמחפשים לשכור באזור, ואנחנו מקווים שיימצא שוכר ולא נצטרך לוותר על הבית". 

אורלי, קיבוץ כפר סאלד: 40 אלף שקלים תשלומי שכירות, ללא הנחות עבור חוגים

אורלי ומשפחתה התגלגלו בין משפחה וחברים במשך שבועות עד שמצאו דירה באזור המרכז. קיבוץ כפר סאלד לא פונה על ידי המדינה, והם היו צריכים לדאוג לעצמם. במשך שלושה חודשים חיו במימון הסוכנות היהודית ואנשים שנידבו להם דירות או אירוח במלון, עד שנשארו בדירה שהיו צריכים לממן בעצמם, שהשכירות שלה עלתה להם כל חודש כ-10,000 שקלים. עכשיו, אחרי ארבעה חודשים, הם שוב מחפשים דירה.

בנוסף לכך, המשפחה הוציאה עוד מאות שקלים על נסיעות – דלק, חניה ותחבורה ציבורית – כספים שלא נדרשו להוציא בחיי הקיבוץ. כדי לכסות על ההוצאות הגבוהות, המשפחה פתחה חסכונות. "היה לנו חלום גדול לקנות בית ולהשתקע, אז רוב כספי החיסכון שלנו נאכלו כדי לממן את הפינוי העצמי".

לדבריה, אין למשפחה זכויות להנחה על חוגים עבור הילדים "אלא אם מבקשים אישית", היא אומרת. "אנחנו מסבירים שאנחנו מהצפון ומבקשים שיתחשבו בנו. יש מקומות שיותר איכפת, יש כאלה שלא. אלה חיים של להישען רק על רצון טוב של אנשים".

לדבריה, ההיבט הלא מדובר כיום של רבות מהמשפחות שפינו את עצמן, הוא המחיר של חוסר הוודאות והיכולת לתכנן כלכלית הלאה, שנלווים אליו. "אם נהיה פה שנה או שלוש שנים, מי יודע? חוסר הוודאות מקשה לקבל החלטות מושכלות כלכלית. כל אחד עושה מה שהוא יכול כדי לשרוד".