מהו איזון

ברמה הבסיסית ביותר, שיטת השכר יוצרת מצב לפיו למעסיק יש כמעט תמיד יתרון מובנה בכל מיקוח – הוא יכול להסתדר מספר חודשים ללא חלק ניכר מעובדיו או אפילו כולם, ואילו העובד שלא יקבל שכר מספר חודשים עלול להתמוטט לחלוטין.

בהיסטוריה הונהגו איסורי שביתה בעיקר במשטרים לא דמוקרטיים, כאשר הידועים שבהן היו גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, או צ'ילה הפאשיסטית בתקופת פינושה. איסור שביתה והתארגנות עובדים הוא נתפס כדבר חיוני למשטר המעוניין בחיסול כל מוקדי הכח בתוך המדינה, שאינם מנגנון המדינה עצמו

בראיה ליברלית מופשטת, חוזה העסקה הוא התקשרות חופשית בין מעסיק לעובד ולשניהם מוקנית הזכות לסיים אותו. במציאות, מספר קטן ביותר של עובדים מסוגלים להתמקח בכוחות עצמם מול המעסיק, בעיקר בתפקידים יוקרתיים בתחום ההיי-טק, כאשר רוב מכריע של ציבור העובדים מסוגל להשיג השיגים רק באמצעות התארגנות.

חופש ההתארגנות נועד לאזן את ההבדל היסודי בכח המיקוח בין המעסיקים לעובדים. כך לדוגמא, התערבות בית הדין לעבודה בישראל מסייעת לאכוף את זכותם של ועדים חדשים למשא ומתן עם מעסיקים. אך מצד שני היא מטילה מגבלות חמורות על זכות השביתה. הצעות החוק החדשות לפגיעה בזכות השביתה מנוסחות באופן שמכיר בזכות השביתה ברמה העקרונית, אך פוגעות בה פגיעה קשה ברמה המעשית. בינתיים, גם לפני שהתקבלו, הן משמשות כ"אפקט מצנן" נגד ארגוני העובדים. אם מגמה זו תימשך, ישראל תמשיך לקרוא לעצמה מדינה דמוקרטית, אך בפועל היא תתקרב למועדון הבלתי מחמיא של מדינות סמכותניות, אם לא גרוע מכך.

תקדימים מסוכנים

בהיסטוריה הונהגו איסורי שביתה בעיקר במשטרים לא דמוקרטיים, כאשר הידועים שבהן היו גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, או צ'ילה הפאשיסטית בתקופת פינושה. איסור שביתה והתארגנות עובדים הוא נתפס כדבר חיוני למשטר המעוניין בחיסול כל מוקדי הכח בתוך המדינה, שאינם מנגנון המדינה עצמו.

בניטו מוסוליני (תמונה מיתוך ויקימדיה)

הגבלות על זכות השביתה מקובלות גם במדינות דמוקרטיות, כאשר המגבלה המקובלת ביותר היא איסור התארגנות או שביתה בכוחות הביטחון (כך נהוג גם בישראל, בצבא ובמשטרה), ואיסור שביתה פוליטית, שמוגדרת כשביתה שננקטת בגלל סיבה שלא קשורה לשוק העבודה. מגבלה מקובלת נוספת היא הצורך להתראה מוקדמת, כאשר בישראל היא ניצבת על לפחות 15 יום. דווקא בארצות הברית, בה תופעת שבירת השביתה נתפסת כלגיטימית, לשוטרים יש אפשרות להקים איגודי עובדים, כולל הזכות לשבות. הגבלות על שביתה קיימות גם במספר של מדינות דמוקרטיות, אך מאפיינות בעיקר מדינות סמכותניות כמו טורקיה, בה שביתה מחוייבת במיצוי המשא ומתן, גישור כפוי, ורק לאחריו ניתן להתריע התרעה מוקדמת על שביתה

ישנן מדינות שבהן פגעו בחופש ההתארגנות באמצעות פגיעה חלקית בזכות השביתה. בריטניה בתקופת מרגרט תאצ'ר מהווה דוגמא מובהקת. תאצ'ר בחרה לשבור את איגודי העובדים באמצעות הטלת חובת הצבעה חשאית של העובדים לפני פתיחה בשביתה. מהלך שכזה רוקן את מירב הכח מועדי העובדים והוא שקול לקיום משאל עם על כל החלטת ממשלה משמעותית. קיום הצבעה כזו, לא רק שהחלישה את הועד, אלא גם העניקה למעסיקים זמן רב להתארגן ולנסות להפעיל לחצים על עובדיהם כדי שיצביעו נגד ההחלטה לשבות.

מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן. הניאו-ליברליזם פועל לעקר את כוחם של האיגודים המקצועיים במדינות הדמוקרטיות. צילום: White House Photographic Office

 בארצות הברית ישנן הגבלות רבות על זכות השביתה בסדרה של אמצעים. "הזכות לעבוד" הוא מונח אמריקאי המשמש להצדקת שבירת שביתה, לצד הרשות לא לשלם דמי חבר באיגוד עובדים, גם כאשר העובד נהנה מהישגי החוזה הקיבוצי. אירוע היסטורי חשוב בתחום השביתות בארצות הברית הוא 'יום שישי העקוב מדם' בשנת 1934 במיניאפוליס, שם שוטרים ירו למוות ב-2 נהגי משאיות ופצעו 60 אחרים בזמן שביתה, בעת שליוו אוטובוס שהוביל נהגי משאיות שוברי שביתה. חברי ארגון ה-TEAMSTERS הנודע לא נשארו חייבים, וגייסו לעזרתם מאפיונרים כדי להפעיל לחץ נגדי על המשטרה ועל המעסיקים, קשרים שעברו עליות ומורדות ונמשכו עשרות שנים.

שיטת השכר יוצרת מצב לפיו למעסיק יש כמעט תמיד יתרון מובנה בכל מיקוח – הוא יכול להסתדר מספר חודשים ללא חלק ניכר מעובדיו או אפילו כולם, ואילו העובד שלא יקבל שכר מספר חודשים עלול להתמוטט לחלוטין

מודל מעניין קיים בשוודיה, בה השביתה מותרת אך ורק ב"עונת המשא ומתן" בין העובדים למעסיקים. לאחר הגעה להסכם, השביתה נאסרת עד למשא ומתן הבא, אך בזמן הדיונים פורצות שביתות רבות בכל מגזרי המשק. ארגוני העובדים החזקים של שוודיה לא מהססים לנקוט בשביתה, אך גם מחזיקים במסורת של תביעות שכר מתונות. כלומר, איגוד שמרבה בשביתות אינו דווקא איגוד שמציב דרישות מופרזות. מכיוון ששביתה איננה מטרה אסטרטגית של איש, אלא כלי טקטי של ציבור העובדים במאבקים ארגוניים, פגיעה בזכות השביתה תחליש את ארגוני העובדים ללא שום קשר לשאלה האם תביעותיהם צודקות והגיוניות.