המנופים הכי מפחידים אותי. בשנתיים האחרונות כתבתי עשרות כתבות על תאונות עבודה. השמות הופכים לי למוכרים, והלב נצבט עם כל הודעה של מד"א. אבל בסוף – אדם קרוב אצל עצמו, והמנופים מסמנים לי שזו לא רק הבעיה 'שלהם' – פועלי הבניין שבנו את ביתי, את הקניון ואת בניין המשרדים שבו אני עובד – זו סכנת נפשות גם לי וליקירי ש'סתם הולכים ברחוב'.
בכל פעם שאני עובר ליד מנוף אני מסתכל מעלה. מנסה לדמיין את המנופאי שיושב בקבינה, לפעמים למעלה מ-12 שעות, משתין בבקבוקים. אבל גם מסתכל לראות שאני לא עובר מתחת לאיזה מטען מונף באוויר. לאיזה כיוון עשוי להתמוטט המנוף? בן כמה הוא? האם מי שמפעיל אותו עובד ברישיון?
בינתיים הרשויות המקומיות מתנערות מאחריותן לעניין. קריסות המנופים בבני ברק ורמת גן בשנה שעברה לא העירו אותן לפעולה. את השמירה על חיי התושבים שלהן הן גילגלו אל משרד העבודה והרווחה, תחת ההיגיון שהוא האחראי הבלעדי על הבטיחות במקומות העבודה. כאילו אפשר להפריד בין 'מקומות העבודה' הללו, אתרי הבניה, לבין המרחב הציבורי הרחבה המקיף אותן. ולא רק המנופים מסוכנים – אתה מסתובב בעיר ורואה אתרי בניה פתוחים שכל ילד סקרן יכול להיכנס בהם – למשחק, לחפש קרשים לל"ג בעומר – אלוהים יודע למה. גם זה רק עניין של זמן עד שנשמע על ילד שנפל בפיר מעלית, שצנח מפיגום בקומה שלישית, שהתחשמל…
לא צריך לגשת לפקודת העיריות כדי להבין שמדובר בא-ב של אחריות ציבורית להתנות מתן אישורי בניה בקיומה של תוכנית בטיחות, דיווח למשרד העבודה – ולמען השם, תסקירי מנוף שמעידים שמפלצות המתכת הללו בנויות כראוי, שאין בהן סדקים, ושהן מאוזנות. אולי הגיע הזמן, אם ראשי הרשויות אינם מרימים את הכפפה מיוזמתם, לשאול אותם, לקראת הבחירות המתקרבות – מה בכוונתם לעשות כדי להבטיח את בטיחות המרחב הציבורי בעיר?