ארה"ב מלאה באנשים מצפוניים שעסוקים בסוגיות חברתיות ואנושיות. אין אמריקה אחת, ותושביה לא עשויים ממקשה חברתית הומוגנית, כפי שרשתות התקשורת מנסות לצייר, כל אחת לפי דמותה והשקפתה. אי אפשר להבין את נהייתם של אנשים רבים אחרי ברני סנדרס הסוציאליסט שדגל במדינת רווחה, וכמעט ניצח את הילרי קלינטון בקרב על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות, בלי להכיר את בני אדם שוחרי טוב השואפים לשנות את פני החברה באמריקה.
כזו גם תעשיית הקולנוע העצמאית (ה"אינדי"), שבאופן מדהים בשנים מסוימות עלתה בהיקפה על תעשיית הקולנוע הקונבנציונלית. אלה הם במאים ובמאיות, שעושים סרטים ללא תקציב כמעט בעזרת שחקנים ואומנים מתנדבים, סרטים נועזים, מתריסים. אמנם יוצרי "ליידי בירד" כבר לא שם, כלומר ב"אינדי". הסרט נכנס למיינסטרים כמועמד לחמישה פרסי אוסקר. אבל יוצריו באים משם, וכתוצאה מכך משקף הסרט רצון לגעת בנושאים חברתיים המשליכים על כל משפחה, ממש כפי שעשה רוברט רדפורד בסרטו הנפלא "אנשים פשוטים" (דווקא סרט של התעשייה ההוליוודית) או "נהג מונית" שהתחיל כסרט "אינדי".
אתייחס בשני מישורים לסרט, שאינו חף מבעיות לא פשוטות שאעמוד עליהם בהמשך. המישור של עבודת השחקנים, ללא דופי, כי אם יש משהו ששווה לצפות בו זה המשחק האמין וכובש הלב של כל משתתפיו, רגעים נוגעים ללב, ורצונה הכנה של הבמאית לשקף רעיונות. מאידך יש בעיות בתסריט, בבימוי ובעריכה. נתחיל בחלק הטוב.
זהו סיפור סמי-ביוגרפי של הבמאית גרטה גרוויג שגדלה בסקרמנטו, בירת קליפורניה, ליד סאן פרנסיסקו.
הסצנה הפותחת של הסרט, מבטיחה, רומזת על כוונתו: גיבורת הסרט ואימה מקשיבות תוך כדי נסיעה במכונית, לקלטת שמע, של הספר "ענבי הזעם" של סטיינבק שהפך לסרט של ג'ון פורד, יצירה נוגעת ללב שהפכה לנקודת ציון בהיסטוריה של אמריקה של שפל הגדול של שנות השלושים, יצירה המספרת על אומללותן של משפחות מרוסקות כלכלית וחברתית.
גיבורת הסרט, אותה מגלמת סירשה רונן שובת הלב המוכרת לנו מ"ברוקלין", היא כריסטין מקפירסון נערה מהמעמד הבינוני הנמוך, תלמידת תיכון קתולי שמתריסה על עמדותיהם הדתיות של מוריה, אמביציוזית, שואפת להשתחרר מכבלי אמה השתלטנית והממורמרת מהמצב הכלכלי העגום במשפחה.
כחלק מרצונה לעוף ולשאוב את החיים, היא מעניקה לעצמה את השם ליידי בירד. חלומה הגדול הוא ללמוד באוניברסיטה בחוף המזרחי, מוקסמת מניו יורק, או אוניברסיטת ייל. אמה, אחות שעובדת בשתי משמרות, מתנגדת לכך מטעמים מעשיים.
ליידי בירד שולחת בקשות לקולג'ים יוקרתיים, כאשר מי שמסייע לה זה אביה המובטל והדיכאוני שנאבק למצוא עבודה. אבל לימודים באוניברסיטאות יוקרתיות עולים הרבה כסף. רבים מההורים האמריקאים ממשכנים את הבית כדי שצאצאיהם ילמדו באוניברסיטה יוקרתית, המעניק סיכוי לקידום בחיים- מעין "הבין-תחומי" בהרצליה- בו כסף נפגש עם כסף. אוניברסיטאות היוקרה היקרות כל כך, שאם לא נולדת במשפחה אמידה או לא זכית במלגה , אבוד לך.
בלימודיה מגלה ליידי בירד שהיא לא מצטיינת בכלום. לאמביציות שלה להצליח בכל מחיר אין גבול. היא מעתיקה בבחינות, גונבת את תיק המורה במטרה להיטיב את ציוניה, בקיצור תחמנית השואפת לפלס דרך להשגת מטרותיה, הצלחה בכל מחיר- מחיר של החברה התחרותית.
ליידי בירד גרה בשכונה נחותה יחסית , בעוד ש"מעבר למסילה" גרות המשפחות של חברותיה העשירות. ברמה הנפשית לא קל להיות נערה במצב אי שוויוני. חלק נכבד מהחיים אתה משקיע בתחרות, בסופו של דבר בעיקר עם עצמך.
ליידי בירד מתנסה באהבות נכזבות, לא מתייאשת, כנערה מלאת תשוקה היא יוזמת יחסים עם בחורים, האהבות מאכזבות לא באשמת גברים נצלנים, גם הגברים מוצגים בסרט כבני אדם מסובכים בבעיות שלהם. ייחודו של הסרט בין היתר שהגברים אינם מוצגים כגיבורים הרעים, אלא ככאלה שכל אחד מבולבל בתורו, מחפש את זהותו.
השחקנים המרשימים מבטאים את הדמויות בדייקנות ראויה. חלק אחר, יפה ואמיץ בסרט: זכות האישה להתחיל עם גברים, ואת זה השחקנית הראשית עושה באופן נוגע ללב.
גרוויג לא נופלת למלכודת, ואינה מציגה את האם כדמות ממורמרת אלא מנסה להבין אותה ואת מצוקותיה. המשחק המצוין של לורי מטקלף, גורם לצופה לא להיות שיפוטי לגבי ניסיונותיה של האם לשלוט בליידי בירד בעלת החלומות המרוחקים, לדעתה, מהמציאות.
דמות אחרת מעוררת הזדהות היא של הנערה השמנה של הכיתה, חברתה של הגיבורה, זמרת ושחקנית מוכשרת מאוד, שמתאמצת להשתלב בחיים האכזריים למרות המגבלות הפיזיות, אותה מגלמת ביני פלדסטיין המעולה.
דמויות נוספות ראויות לציון: נער שיצא מהארון , אביה של ליידי בירד המובטל מציג דמות מאופקת למרות הסבל והדיכאון, סצנה חזקה במיוחד מתרחשת בשעה שהאב מוזמן לראיון עבודה ומגלה שבנו המאומץ מוזמן לאותו ראיון עבודה וזוכה בג'וב . גם המורה לתיאטרון, כומר מכמיר לב, מוצג כשהוא חושף את חולשתו האנושית ללא עמדת שיפוטית מצד הסרט – דמויות המעוררות באופן הצגתן תחושות הזדהות וחמלה.
בסופו של דבר מגלה ליידי בירד שהחיים בניו יורק מושא חלומותיה, יש בהן אכזבות – כמו בכל מקום, מעצמך אתה לא יכול לברוח, מה שנשאר לה זה לשקוע באמת של המקום, התמים לכאורה, בו צמחו שורשיה.
אלא שעם כל הדברים היפים, לוקה הסרט בתסריט ועריכה שיוצרים תחושה של "תפסת מרובה לא תפסת". התסריטאי, הבמאי והעורך רוצים להכניס את כל האידאות היפות שלהם, בסרט אחד. "הכל בפיתה".
כתוצאה, הסרט מתפזר, אינו מעצים קונפליקטים עם פוטנציאל חזק על חשבון סצנות מיותרות, ולא מניח לאירועים לזרום באופן דינמי וטבעי. כל זה פוגם במהלך הדרמטי של העלילה, מעכב את דריכות והתרכזות הצופה בדמויות.
זה הא'-ב' של קולנוע. כך למשל, כשמלחמת עיראק (התקופה בה מתרחש הסרט), או אסון התאומים, מוזכרים פתאום, אתה כמעט צועק לתסריטאית: "אני רוצה את הנושאים האלה, אבל אל תזרקי לי אותם לפרצוף באופן סתמי ופלקטי- בצורה של מסך טלוויזיה שמקרין חדשות". סצנות אלה ואחרות לא אומרות דבר לצופה ברמה הרגשית. אין כאן לא דרמה ולא סיוע לדרמה – אין תרומה להתפתחות העלילה ולא להזדהות עם הגיבורים. ההפך.
יש ב"ליידי בירד", כאמור, גם סצנות מצוינות שהיו צריכים להניח להן להתפתח, אבל העריכה, ושילובן בסרט, לא עובדת. הקצב מהיר מדי, החיתוכים והמעברים קופצניים מדי, והצופה לא מצליח לשקוע בעולמם של הגיבורים, להזדהות איתם. נוצר עומס שגורם לתחושה מונוטונית. וחבל.
הסרט הופך ל"אפשר לראות" בזמן שהיה יכול להיות "חובה לראות". ייתכן שזה בגלל חוסר ניסיונה של הבמאית, שזה סרטה הראשון.
מצד שני, יש רבים שאוהבים את הסרט על אף פגמיו.
