הוא כתב שהשמלה ממש מתאימה לי, אז שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לפגוש אותה. אין לי כוח למשחקים. האפליקציות בשקל תשעים האלה, מלאות בטיפוסים שלא הייתי מסתכלת עליהם ברחוב, וגם ככה המיטה שלי ריקה כבר חצי שנה, לדעתי אפשר להפוך אותה למשטח החלקה על הקרח. הוא שלח פרצוף צוחק עם דמעות, כזה שאני שולחת לאנשים כשאין לי כוח לכתוב שלושים פעם את האות ח' רק כי מישהו הבריק ושלח בדיחה.
עברנו לווטסאפ, תמונה שלו עם כלב ביער הזכירה לי שלא ביקרתי את אמא במושב קצת יותר מחודש, גם בראש השנה לא הגעתי, אמרתי לה שמאז שחזרתי לעצמי יש לי הרבה עבודה, וישבתי לראות סרטים בנטפליקס כל היום, אפילו לא יצאתי המיטה. בא לי אוויר נקי, לוותר על הלחות הדביקה, והקצב המהיר מידי. אני עייפה מלהתלהב מעוד גרפיטי ברחוב שעוד חמש דקות כולם יצלמו ויעלו לאינסטגרם.
"אני והשמלה שלי נשמח לפגוש אותך". ככה ישר עברתי להודעה קולית, לא נתתי לו רגע לנשום. קבענו שעה ומקום, נכנסתי למקלחת והבטחתי לעצמי שהערב יהיה שונה. השמלה ישבה עליי בול, ליפסטיק אדום, קצת בושם, ועוד קצת בושם – כי אני תמיד אוהבת שהריח שלי נכנס למקומות לפניי.
הזמנתי מונית בגט טקסי, הנהג רונן אליהו שהתחביבים שלו הם כדורגל וקריאת תנ"ך נמצא במרחק של ארבע דקות ממני. ירדתי למטה וחיכיתי לו.
"נטלי?"
רונן הגיע ורצה לוודא שלא טעה, נכנסתי למונית ואמרתי לו בשקט שקוראים לי נטע־לי, הוא לא ממש הבין מה ההבדל, "ואם אני אקרא לך אלי ולא רונן?" שאלתי בהתרסה. הוא הכניס את הכתובת לסלולר וצחק: "בואי כפרה, את יכולה לקרוא לי גם מנשה, או אלחנדרו. נו באמת….שם זה שם".
חשבתי לעצמי מאיפה מצב הרוח המשונה שלו, נהג מונית מחייך? בדרך כלל הם די ממורמרים, ומר אלחנדרו רונן אליהו ענה לי עוד לפני ששאלתי: "חזרתי עכשיו מאומן. את יודעת מה זה? איפה שהציון של רבי נחמן באוקרינה. זאת הייתה חוויה מטורפת, כולם היו באורות, לא ישנתי יומיים, כשהייתי בגיל שלך ויצאתי למסיבות לא רקדתי ככה. אמא שלי פרגנה לי, אבל אשתי לא. עד עכשיו היא עושה לי פרצופים, לא משנה כמה בשמים קניתי לה בדיוטי".
"תזמין אותה לפגישה רומנטית, תביא לה פרחים, מה שווים כל הבשמים האלה אם אתה לא מתייחס אליה?" שאלתי בקול וחשבתי שהנה, תכף הוא מוציא אותי מהמונית באמצע התחנה המרכזית הישנה, ומשאיר אותי לבד, רק אני והשמלה שלי. הנהג הנמיך את הרדיו, הסתובב אליי ושאל מאיפה אני יודעת. דבר הוביל לדבר ולבסוף מצאנו את עצמנו סוגרים את המונה, ומדברים בצד.
סיפרתי לו על הקשר הקודם שלי, על הטעם המריר של הבגידה, על זה שלקח לי כל כך הרבה זמן לצאת מהבית, שלא עבדתי, הייתי קליפה של עצמי ואמא שלי דאגה לשלוח לי בכל שבוע קופסאות פלסטיק עד הבית עד שהתחננתי שתפסיק, שתיתן לי להרים את עצמי לבד. "אנחנו דור כזה, אם ההורים שלנו לא היו שם בשבילנו היינו מתים, איך אפשר לחיות ככה בלי עזרה ותמיכה?" שאלתי אותו ולא באמת חיכיתי לתשובה.
הנהג פתח את הלב וסיפר שהוא לא זוכר מתי ישבו ביחד הוא ואשתו ודיברו על משהו שלא קשור לילדים או לחשבונות של הבית, סיפר שאין לו כוח להמשיך להתחנן אליה לאהבה. "היא רואה בי כמו ארנק ישן, חושבת שהיא המפקדת, עושה אותי סמרטוט", הוא התלונן בפניי כמו ילד, "חאלס לבלבל לעצמך את המוח מר צדיק, כעסתי עליו, היא רואה בך בדיוק מה שאתה רואה בה. לא לימד אותך כלום הרב הזה מאומן? במה עזרו לך כל הריקודים ברוסיה אם הבית שלך מתפרק?"
הבחור כתב לי עשרים הודעות בווטסאפ, אין לי כוח לאנשים תלותיים מידי. אז כתבתי לו שלא אגיע היום, ובכלל, אולי הדרך להציל את עצמי היא לא באמצעות דייטים הזויים באמצע הלילה, אולי אני אציל את עצמי אם אעזור לאחרים. מי מציל את המציל, הרהרתי לעצמי וביקשתי מהנהג שיחזיר אותי הביתה, אבל יקנה לאשתו משהו על הדרך, ושאשלם לו כפול.
"שהשם ישמח אותך נטלי" אמר מר אליהו לפני שהחזיר אותי הביתה, כשזר וורדים אדומים מונח בכיסא הקדמי שלו. "זה נטע־לי, לא נטלי". אמרתי בעייפות מתכננת להסיר מעליי את כל היום הזה ולצלול לחלומות על אנטארקטיקה. אולי אפילו אתקשר לאמא מחר בבוקר, "זה רק שם כפרה, רק שם. אנחנו כולנו אותו דבר, רק השם שלנו אחרת".
