בין מצעד חברי הכנסת המודיעים כי לא יתמודדו לכנסת הבאה, הודיעה אמש (שלישי) חברת הכנסת קסניה סבטלובה ממפלגת 'התנועה' בראשות ציפי לבני (עד לא מזמן 'המחנה הציוני') על פרישה. בתוך קדנציה גדושה בפרובוקציות, השתלחויות אלימות והתבטאויות רדודות וגזעניות מצד מרבית נבחרינו, סבטלובה היתה חברת כנסת יוצאת דופן שהביאה משהו אחר לפרלמנט הישראלי. נותר רק לקוות שכמה שיותר מחברי הכנסת ה-21, מימין ומשמאל, יקחו ממנה דוגמה לאיך באמת עושים 'פוליטיקה אחרת'.

סבטלובה, עיתונאית ומזרחנית במקצועה, הצהירה בטרם נבחרה שהיא מגיעה לזירה הפרלמנטרית כדי לייצג את קולם של העולים והמוחלשים בחברה הישראלית. היא השמיעה קול צעיר, הפעם משורות מהשמאל הציוני, על מצבם העגום של העולים בארץ, בעיקר בהיבט הכלכלי חברתי. כחברה בוועדת העלייה והקליטה היא עסקה בשורת נושאים, חלקם לא מוכרים לרוב הציבור – החל מרפורמת הפנסיות לקשישים עולים, אפלייתם של עולי אתיופיה מול רשויות המדינה, דרישה לפתיחת אולפני עולים, מאבק בסגירת מרכזי קליטה, תקצוב דיור ציבורי לעולים, האפליה רבת השנים בתחום הקבורה, ועד מאבק למימוש זכויותיהם הכלכליות של מנטרלי צ'רנוביל בישראל. היא לקחה על עצמה להשמיע בכנסת את קולם של עשרות אלפי צעירים נעולי חבר העמים שאינם רשאים להתחתן כיום בישראל, את הצעת החוק שלה בנושא ודבריה העבירה בעודה לבושה בשמלת כלה על דוכן הכנסת.

הפגנת הכלות (באדיבות דוברות ח"כ סבטלובה).

את מצוקות העולים הנקלטים בחברה היא הכירה עוד מעלייתה לארץ כנערה, ועסקה בנושאים אלו עוד לפני שנכנסה לזירה הפרלמנטרית. לדבריה, עצם העיסוק בהם הוא הסיבה העיקרית לעזיבתה את מפלגת 'התנועה', מכיוון שלטענתה המפלגה שמה את רוב הדגש על נושאים מדיניים-בטחוניים.

אבל סבטלובה לא תחמה את עצמה לפעולה פרלמנטרית נישתית הקשורה בהכרח בזהות שלה כעולה, ועסקה ביריעה רחבה של נושאים – מתמיכה ומעקב אחר מאבק לוחמי הפלמ"ח, דרך דרישה ממדינת ישראל להכיר ברצח העם היזידי, ועד להפעלת לחצים על המדינה בפעולה למען שחרורו של אברה מנגיסטו. הפרסומים של סבטלובה ברשתות החברתיות נכתבו תמיד בעברית ורוסית ולרוב, בהתאם לנושא המדובר, נכתבו גם בערבית ואנגלית – מה שהפך את סבטלובה לחברת הכנסת היחידה שמתבטאת בארבע שפות.

סבטלובה עבדה שנים ארוכות כעיתונאית בערוץ 9 המזוהה, כמו רוב המרחב הפוליטי של ציבור יוצאי חבר העמים, עם הימין. אך בניגוד לרוב חברי הכנסת העולים מרוסיה, סבטלובה הביעה עמדות אחרות המזוהות עם מחנה השמאל הציוני, מבחינה מדינית וכלכלית. היא תמכה בתהליך שלום עם הפלסטינים, בשיקום עזה ובמאבק מתמשך בגילויי גזענות כלפי הציבור הערבי בישראל.

בזכות בקיאותה במרחב המזרח תיכוני ושליטתה בשפה הערבית היא העלתה לסדר היום הציבורי סוגיות שכמעט ואינן נידונות בו, כמו מצבם הקשה של מיעוטים אתניים במזרח התיכון, ביניהם הכורדים והיזידים. לטענת סבטלובה, שהקימה ועומדת בראש השדולה ליחסי ישראל-כורדיסטן, מלבד המחויבות של ישראל לתמוך במאבקם של מיעוטים נרדפים מפאת ההיסטוריה של העם היהודי, הברית בין ישראל לכורדים, הפזורים במספר מוקדים אסטרטגיים חשובים במזרח התיכון וביניהם טורקיה, סוריה עיראק ואיראן טומנת בחובה הזדמנויות מדיניות ובטחוניות ייחודיות. וכך בקיץ 2017, עת ביקורה בארץ של נאדיה מוראד, ניצולות רצח העם היזידי וזוכת פרס נובל לשלום האחרון, הייתה סבטלובה הח"כית היחידה שהתייחסה לנושא באופן ממלכתי והזמינה את מוראד לכנסת. באותה שנה הגישה סבטלובה הצעת חוק לכנסת להכרה ברצח העם היזידי ע"י ישראל – שנדחתה.

נאדיה מוראד בישיבה מיוחדת בכנסת עם ח"כ קסניה סבטלובה (צילום: דוד טברסקי)

סבטלובה היתה אחת מחברי הכנסת הבודדים שעסקו באסון ההומניטרי שיצרה מלחמת האזרחים בסוריה. לזכותה ניתן לזקוף את העלאת הנושא לסדר היום הפוליטי, דרך ארגון והשתתפות בכנסים בנושא, והזמנתם של נציגים מסוריה לדון בנושא פה בישראל.

היכרותה עם המזרח התיכון היתה גם הבסיס לפעולתה בשדולה לשימור וטיפוח תרבות ומורשת יהדות ארצות ערב והאסלאם. יחד עם ח"כ שולי מועלם מהבית היהודי, הן נאבקו להכנסת המורשת הזו אל תוך מערכת החינוך. "הייתי בארצות ערב, ראיתי את בתי הכנסת במצרים ובסוריה. אני יודעת שהייתה היסטוריה מפוארת לקהילות הללו וכעולה, מקומם אותי שהם לא באים לידי ביטוי בחומר אותו לומדים תלמידי בתי הספר בארץ. אני רוצה שזה יהיה חלק מהזהות של כולנו" סיפרה סבטלובה בראיון ל'מעריב' ב-2016.

סבטלובה היתה 'עוף מוזר' בסדר יום פוליטי מחנאי, שבו נושאים חברתיים עקרוניים הופכים לעניינים זהותיים בלבד ומנוכסים ל'מחנה' פוליטי מסוים: השמאל ידאג לזכויות אדם, הימין יטפל בביטחון, עולי אתיופיה יעסקו בבעיות הקליטה ובאפליה ויוצאי ברה"מ יעסקו בענייני המגזר שלהם. מרבית הפוליטיקאים סביבה מתבצרים בשבלונות פוליטיות תחומות וסגורות, ושואבים את כוחם הפוליטי מהתכתשות בלתי פוסקת עם המחנות הפוליטיים האחרים.

מול המחנאות הזו, סבטלובה הציגה התייחסות ערכית, מאופקת, רצינית ומורכבת לנושאים המהותיים שעל סדר יומה של החברה הישראלית, שאינה נופלת למריבות קטנוניות (טוב, אולי חוץ מהפעם בהם כתבה עם אודם על מכוניתה של שותפתה למפלגה לאה פדידה שהחנתה במקום החניה שלה). כהונתה בכנסת היא דוגמה לממלכתיות ציונית שכל כך חסרה כאן, ממלכתיות ששואפת להשתמש בכלים הפוליטיים כדי לתקן את שדורש תיקון, בכל החזיתות, המגזרים והמרחבים השונים והמורכבים של החברה הישראלית ושל שכנותיה.