ביום שישי ה-26 במאי, אלפי אנשים ברחבי אוסטרליה ציינו את יום ההתנצלות – יום מיוחד במינו.
ב-1995 הוקמה ועדה מיוחדת בפרלמנט האוסטרלי במטרה לחקור את תוצאות מדיניות ממשלת אוסטרליה כלפי ילידי היבשת. ב-26 למאי 1997, פורסם הדו"ח, ואור נשפך על סיפור טרגי שהתרחש במהלך שנים רבות ביבשת הרחוקה. מאותו יום היסטורי, הקהילות האבוריג׳יניות ואזרחי אוסטרליה העומדים איתם בסולידריות, מציינים את מה שהם תופסים כתחילת תהליך הפיוס – או במילים אחרות ההתנצלות הרשמית של הממשלה בפני ילידי אוסטרליה.
יש באוסטרליה ציורי אבנים המתוארכים כבני 40 אלף שנים. זוהי האומנות המסורתית הרצופה הכי עתיקה בעולם. אין הסכמה בין המומחים, אך יש הערכות שחיים בני אנוש ביבשת מעל 80 אלף שנה. היום נקראים הצאצאים של השרשרת האנושית העצומה הזו אבוריג׳ינים – שם עממי שמתייחס לריבוי השבטים, העמים והתרבויות השונות של ילידי אוסטרליה.
כשמתיישבים לבנים הגיעו לאוסטרליה מבריטניה ב-1788, הם הכריזו על האדמה 'טרה נוליוס', ביטוי שמשמעו 'ארץ ריקה' בלטינית. בעיניי הבריטים, לאנשים בעלי העור הכהה בהם פגשו, לא הייתה ציוויליזציה מספיק מפותחת כדי להיחשב בעלי זכויות חוקיות. המערכת המשפטית לא חלה על האבוריג׳ינים, וזכות קניין למשל, לא היתה להם. עד 1967 האבוריג'ינים התנהלו משפטית תחת חוק 'החי והצומח'. שם החוק מתאר באופן מעורר חלחלה את הגישה כלפיהם, כתתי אדם המהווים מכשול לסדר ולתרבות האירופאית.
הממשל האוסטרלי מכל צדדי המפה הפוליטית, ניסה להתמודד עם שאלת האבוריג׳ינים. הדו"ח שפורסם ב-1997 מפרט את הניסיונות האלה, ואת תוצאותיהן הנוראיות שבגללן נדרשה התנצלות.
אחת מפרקטיקות הדיכוי הקשות ביותר התרחשה במשך כמה עשורים, משנות השלושים עד שנות השבעים. 'הדור הנחטף', ככה מכונה היום המדיניות שעל בסיסה נחטפו עשרות אלפי ילדים אבוריג׳ינים ממשפחותיהם ומבתיהם, במטרה לשבור את המבנה החברתי הפנימי. הילדים הוכנסו לפנימיות ואסרו עליהם לדבר בשפות האם שלהם, ואף כפו עליהם להתנצר. אחרי הלימודים, הילדים ניתנו למשפחות במטרה לשלב אותם בתוך החברה האוסטרלית הלבנה. רוב הילדים הללו לא ראו את הוריהם הביולוגיים ואת מקומות לידתם שוב.
ב-1967 במשאל עם בו אזרחי אוסטרליה החליטו להעניק אזרחות עם זכות הצבעה מלאה לאבוריג'ינים, נפתח הפרק בו התחילה אוסטרליה להתמודד עם ההשלכות של השנים הרעות האלו.
הדו"ח מ-1995 פתח פרק נוסף בו האוסטרלים העיזו להישיר מבט, ולהסתכל במראה. הדו"ח גילה לעולם את ההשפעה של המדיניות האוסטרלית על חיי מאות אלפי אדם – על השמדת התרבות, אובדן השפות, שבירת התא המשפחתי, עקירת השורשים. אבוריג׳נים מכל אוסטרליה התחילו לתבוע התנצלות רשמית. הרצון להתנצלות נובע משנים ארוכות של עוול, וגם מהצורך להתמודד עם כישלונן הנמשך של הממשלות השונות לטפל בבעיות החברתיות, הכלכליות והחברתיות שנותרו כמורשת מהעוול.
במשך שנים, ראשי הממשלה סירבו להתנצל. הם טענו שזו אשמה של ממשלות היסטוריות, שהמנהיגים הנוכחיים לא צריכים לקחת עליה אחריות.
ב-2008 קווין ראד ממפלגת העבודה האוסטרלית נבחר לראשות הממשלה אחרי 12 שנות שלטון של המפלגה הקונסרבטיבית. המעשה הפוליטי הראשון שלו כראש ממשלה, היה הכרזה פומבית על התנצלות רשמית של ממשלת אוסטרליה כלפי ״הדורות הנחטפים״.
גם אני הייתי שם – בכל אוסטרליה אנשים התכנסו במקומות ציבוריים לשמוע את הנאום ההיסטורי ברמקולים, טלוויזיות, ורדיו. הייתי בהתכנסות כזאת בעיר פרת׳, שבחוף המערבי של היבשת. אלפי אנשים התכנסו באווירה של פסטיבל – באווירה של חג, ודגלי אוסטרליה לצד דגלים אבוריגיניים, התנופפו באוויר. קצב אבוריג'יני מסורתי לצד מוזיקה עכשווית ליוו אותנו כשהסתובבנו בין דוכנים שחילקו ספרות על הרקע ההיסטורי ועל בעיות בחברה האבוריג'ינית של היום. חוץ מהמוזיקה, הדגלים והברביקיו (חובה בכל אירוע אוסטרלי) היה גם משהו אחר באוויר – משהו לא צפוי. זה היה יום שבו אנשים זרים דיברו אחד עם השני – דבר שלא כל כך קורה באוסטרליה. התרגשנו וחיכינו. הייתה כל כך הרבה תקווה. תקווה שההתנצלות תהיה רק ההתחלה. שזו תהיה נקודת מפנה בתולדות המדינה. שמעשה הסימבולי הזה יתחיל לרפא לאט לאט את העוול העמוק שנעשה.
בסוף, היה נאום מאד יפה. דמעות רבות נפלו על האדמה האדומה והיבשה, כמו גשם אחרי בצורת של מאתיים שנה. אנשים בקהל התחבקו, ואז התפזרו, חזרו הביתה או לעבודה.
למחרת היה קשה להגיד בדיוק מה השתנה. אבטלה, סמים, אלכוהוליזם ואלימות ממשיכים להעיב על הקהילות האבוריג'ינות כמורשת "הדור הנחטף״ וממשלה אחרי ממשלה עומדת חסרת עונים כלפי האתגרים האלה. ובכל זאת, לדעתי, משהו כן השתנה. הוכחנו לעצמנו שהמציאות יכולה להשתנות, ושאנחנו האזרחים מסוגלים לשנות אותה. הבנו שיש טעם לתקווה. הבנו שאפשר לבקש ולקבל סליחה, בלי לשכוח מה שאסור לשכוח ובלי לאבד זכות להתקיים. הבנו שיש קדמה.
עליתי ארצה שנתיים אחרי ההתנצלות ההיסטורית הזאת. הסיפור האוסטרלי, ובמיוחד של האבוריג'ינים, תמיד יהיה קרוב מאד לליבי, אבל הוא כבר לא שלי. היום אני חי במדינה אחרת שראתה לא מעט עוול היסטורי משלה. אבל פה, העוול נמשך עד ימינו. וכאן הכל מטושטש. אף צד לא מוכן לבקש סליחה כי אף צד לא מאמין שטעה. אף צד לא מוכן לסלוח, כי מפחדים ממה שנאבד.
אי אפשר להשוות בין אוסטרליה לישראל, הסיפורים שונים מדי. אבל אולי, אולי, אפשר ללמוד משהו – אסור לאבד תקווה. אסור להפסיק לפעול במציאות למען שינוי ואסור לחדול לרדוף פיוס וקדמה.
