אל תחשדו בי שיש לי משהו נגד התרבות הצרפתית ונגד הקולנוע הצרפתי. משב הרוח המרגש והמרענן ששידר לי הקולנוע הצרפתי בשנות ה-70, עורר בי חלום עז ללמוד בפריז, אבל מלחמת יום הכיפורים הארורה הובילה אותי ללמודים בארה"ב-סיפור ארוך שאין זה המקום להרחיב בו. וזה לא רק "הגל החדש" שהחל רשמית בפסטיבל קאן ב-1959 אלא הרבה לפני כן, עוד בנעורי, כאשר בית הקולנוע בשכונת קרית ים ג' הציג סרטים צרפתיים נפלאים ששבו את דמיוני ואת יצרי הגועשים, לא רק ז'אן פול בלמונדו ב"עד כלות הנשימה", אלא הייצוג "הפושטי" האנרכיסטי של בלמונדו ששבה את לבנו, "פושטים" בני שכונת הפועלים, כמו גם אדי קונסטנטין שהיה פותר לנו בני התשחורת, כל בעיה, וכמובן נקרענו מצחוק הקומיקאים הנהדרים בורביל, פרננדל ולואי דה פינס.

זו הייתה אותה שכונה בה גדל שבי גביזון ויצר את סרטו "חולה אהבה משיכון ג'", ויהודה פוליקר שר לנו בחתונות את "love me" בחיקוי מושלם של מישל פולנרף, והמרוקאים הפליאו לשיר את אנריקו מסיאס, אדאמו וכריסטוף הנפלאים בעיננו, והנערות חיקו בתסרוקתן ובבגדי הים את בריג'יט בארדו. בקיצור חלמנו בצרפתית, מבלי לדעת את השפה, ואני לא מדבר על אומנים ואנשי רוח ישראלים שהביאו אלינו את הרוח הצרפתית בעזרת השאנסונים שתורגמו ואנו התמימים מהפרובינציה חשבנו שמדובר ביצירה ישראלית מקורית.

'דרך האש' (יח"צ)

כשלמדתי קולנוע, עקבתי באדיקות אחרי מחברות הקולנוע וסרטים נהדרים שנוצרו עוד לפני ה"גל החדש", "ילדי גן העדן", "האשליה הגדולה", חוקי המשחק" ו"החיה באדם" עם ז'אן גאבן הבלתי נשכח ועוד אינספור סרטים שהביאו חשק לחיות את הקסם הצרפתי ליוצרי קולנוע מכל רחבי העולם שנהרו ליצור בעיר האורות.

קיטש

אבל כיום, וכך בעשור האחרון השוקע אל תוך העשור הבא, כאשר אני מוזמן מדי שנה אל פסטיבל הקולנוע הצרפתי המבורך המוצג בכל הסינמטקים, אני חווה את שקיעתו של הקולנוע הצרפתי אל מחוזות תרבותיים רדודים למדי, כאשר אותו פסטיבל האמור לייצג את המיטב של הקולנוע הצרפתי מציג ברובו סרטים קיטשיים, לא נוראים בהכרח אבל לא כאלה שמשאירים את הצופה מהורהר תפוש מחשבות זמן רב אחרי שהמסכים מוחשכים, סרטים נוסחתיים מדי של פס ייצור המחקה קיטש אמריקאי עם יומרות של מסרים חברתיים שהם נושאים בחובם, אולי תוצאה של אופנות רב תרבותיות בתרבות העולמית והצרפתית במיוחד.

'קלייר דרלינג' (יח"צ)

ייחודו של פסטיבל הסרטים הצרפתי הוא בניסיונו הנואש כמעט, לשמר את ערכי התרבות הצרפתית לנוכח השטף התאגידי העולמי של השפה האנגלית מזה שנים רבות, היוצר עליונות אנגלופילית ומצמצם תרבויות אחרות, גם במולדתן, תהליך ההולך וגובר מדי שנה בשנה. אפשר לקנא בהשקעה הציבורית בתרבות בצרפת שהיא פי שלושה מההשקעה בתרבות בישראל. זוהי מלחמת תרבות החובקת עולמות, הקונסוליות הצרפתיות ברחבי העולם עושות מאמצים בלתי רגילים להפיץ את המורשת על פני הגלובוס, ואם פעם הייתה זו פעולה קולוניאליסטית מובהקת הרי שכיום היא גם וגם. כלומר, גם קולוניאליסטית בעיקר באפריקה, אבל גם הישרדותית אל מול המפלצת האמריקאית.

זכורני, שהבמאי קלוד סוטה זוכה הסזאר הגיע לפסטיבל הקולנוע הצרפתי בישראל, עם סרטו "נלי ומר ארנו" בכיכובם של מישל סרו ועמנואל ביאר, שוחחתי אתו בקבלת הפנים והוא אמר לי ש"המפיצים האמריקאים לא קיבלו את הסרט כי אין בו הפי אנד. לא שאין סרטים אמריקאים נפלאים ללא הפי אנד, אבל עבורם סרט צרפתי חייב לסיים סיפור אהבה בסוף טוב". הפסטיבלים הצרפתים בארץ הציגו יצירות מופת כ"סירנו דה ברז'רק", "האישה ממול" של טריפו, "ז'אן דה פלורט" "אמלי" (שדווקא הצליח בארה"ב), סרטים בעלי משקל שהביאו כבוד לקולנוע הצרפתי.

ניצוץ של תיקווה התעורר בי כאשר לפני שנתיים, הציג פסטיבל הקולנוע הצרפתי את "להתראות שם למעלה", סרט ענק חד פעמי של אלבר דיפונטל, שהשאיר את הצופים פעורי פה. אבל הייתה זו לצערי הבלחה חד פעמית, וסרטי הפסטיבל חזרו לסורם, יצירת סרטים משעשעים ותו לא. לא שיש רע בשעשוע לשם שעשוע, אבל בשביל זה יש אלפי סרטים בטלוויזיה, אין צורך להטריח את עצמך לקולנוע.

'מטריות שרבורג' (יח"צ)

לחיות או לשחות

כזה הוא הסרט שפתח את הפסטיבל השנה, הסרט הייצוגי של הצרפתים "לחיות או לשחות" של ז'יל ללוש בנוכחות הבמאי ומנהלת המכון הצרפתי ברברה וולפר וכמיטב המסורת קבלת פנים עם יין. וזה יפה. אותיר את הביקורת על הסרט להזדמנות אחרת, רק אומר, שהסרט מבוסס על טריק של מאבק המינים בהפוך על הפוך, ואפילו בעל מבנה מתוחכם. יש בו ניסיון להעביר מסר חברתי מניפולטיבי – לא באמת מסר לשמו-אלא בעל אפיון אופנתי נגרר, אבל זהו זה. יש כאלה שייהנו, אבל מבחינה קולנועית הוא, סרט בעל משקל נוצה, עוד סרט קצף על פני המים שמנסה או לחדור לשוק האמריקאי או להימכר כרימייק להוליווד כדוגמת "ניקיטה".

לשבחו של הפסטיבל הצרפתי, שכדרכו הוא מביא סרטי עבר, חלק מהם מופתיים. לכן מענג היה, לכל מי שראה ושלא ראה, לצפות ב"מטריות שרבורג" זוכה פסטיבל קאן 1964 בבימויו של ז'אק דמי סרט מוסיקלי מופתי שכתב המלחין מישל לגראן על רקע מלחמת אלג'יריה. זהו אחד מהסרטים הראשונים למי שתהפוך לאלילת קולנוע ומותגית פרסומות קתרין דנב היפהפייה, שתדע בהמשך סרטים נהדרים כ"רתיעה" של פולנסקי "יפהפיית היום" של בונאל "המטרו האחרון" של טריפו. עצוב הוא שבזקנתה משחקת דנב האלוהית בקומדיות רומנטיות עלובות המאפיינות את הקולנוע הצרפתי בעשור זה. שווה היה לצפות בסרטו של ז'אק ריווט מחלוצי "הגל החדש", "פריז שייכת לנו", "חגיגה במאי" של לואי מאל ועוד סרטים תקופתיים המזכירים מקצת מגדולתו של הקולנוע הצרפתי.