אדם לא בוחר בפשרות שלו, הן בוחרות בו. אבל פשרות הן יצורים ערמומיים. הן לא מסתפקות בשלום הקר שהאדם מתכנן עבורן. כמו פילגש קנאית, הן דורשות מהאדם שיתאהב בהן. שיחליף בהן את חלומותיו. החטא שלי היה שלא הייתי מסוגל להתאהב בפשרות שלי.

צעדתי במעלה רחוב יפו על מדרכות רחבות שאף פעם לא יהיה עליהן מספיק מקום. מאות רגליים וגופים הזדחלו מתחת לשמש, היה אפשר להבחין בכמיהה גדולה משוטטת ברחובות. הם עברו זה על פני זה, גברים קירחים, אימהות עם ילדים, זקנים, קשישות קטנות קומה שמהכתפיים שלהן נתלו תיקים גדולים מדי, וזוגות של נערות, לא יפות, בדרכן הארוכה להיהפך לקשישות המכווצות האלה.

זוג עיניים נתקל בשלי, נערה, היא רצתה משהו, רצתה מאוד, אבל אני לא ידעתי אם אותי. נשארתי עם תהייה בעיניים, והשאלה שלי עברה לאיש העומד מולי, והוא העביר אותה הלאה, בכיוון הנגדי. הכמיהה המשיכה להתגלגל במורד הרחוב. במבטים תקוות כמוסות, הנשים מסתכלות על הנעליים ועל החולצות בחלונות הראווה, והגברים מסתכלים על הנשים. אתה צועד ובולם, סוטה לימין, סוטה לשמאל, מהפתחים של בזרים חצי חינם והכול בדולר זועקים צלילים צפופים, מוזיקת מועדונים מסמפלת את הרחוב. מוכר בפתח חנות מנסה להיראות אדיש, להסתיר את המתיחות שבפניו כשאישה יפה נעצרת מול הסחורה, הופכת בין אצבעותיה סנדל.

היא תקנה? לכל אדם יש משהו שהוא מייחל לו בכל מאודו, וכשהדבר הזה מגיע הוא קופא, מפחד לשרוף אותו בתאוותו. המוכר השתדל להסיט את המבט, לא להבריח את הקונָה, והיא סובבה אליו את התחת היפה שלה והמשיכה בדרכה. לפני שנכנסתי לבניין ניסיתי לכבות את הסיגריה על דופן פח האשפה, אבל היא נפלה פנימה. ראיתי אותה מהבהבת שם, בין כוסות קפה ופחיות קולה ופיצות לעוסות. פחדתי שאגרום לדלֵקה, הכנסתי את היד, ניסיתי ללכוד את הבדל, אבל כל תנועה שעשיתי מוטטה בתוך הפח עוד אשפה, והסיגריה שקעה עוד ונעלמה. בסוף הגעתי לבדל, הוא עדיין בער. הוצאתי והשלכתי אותו על הרצפה.

היד שלי הייתה מכוסה ברפש. ניגבתי את גב היד על עמוד בטון, נכנסתי למשרד. ישבתי עם שלושים אנשים באולם רועש ומיוזע. בחלונות נוף הרים שטוחים, אפורים כמו האבק שעל המשקופים. זה היה משרד כוח האדם הראשון שנכנסתי אליו באותו בוקר. חילקו לנו עטים כחולים וביקשו שנמלא טפסים. מבחן. היו שם שאלות קלות, למשל איזה משלושה ציורים תקבל אם תסובב את הקובייה שבשרטוט ב־ 45 מעלות? ושאלות קשות, כמו האם היית מגדיר את עצמך כמנהיג? או האם אנשים נוטים לא להסכים איתך? "אני אוהב לבצע משימות שבהן מעורבים כמה חברי צוות." "אני רואה בעבודה שלי הגשמה עצמית." "לעיתים קרובות אני חושב על התפטרות."

חשבתי לכתוב שלא משנה לי אם אני מחסל את החיים שלי לבד או במחיצת נידונים למוות אחרים, שהייתי רואה בעבודה שלי הגשמה עצמית אם הייתי דילדו, ושהדרך היחידה שאני מכיר להפסיק לחשוב על התפטרות היא להתפטר. אבל סימנתי "לעיתים רחוקות", "לעיתים קרובות", "במידה מועטה מאוד", "במידה רבה מאוד…" אישה במדי דיילת הופיעה באולם ההמתנה, מכנסיים כחולים וחולצה לבנה, עיניים אדומות מעייפות ומאיפור זול. היא אספה את הטפסים וביקשה שנמתין. הפוני הסתיר את הפנים שלה מהמבטים של היושבים, והיא לא הסיטה אותו הצידה, אולי כדי שלא יגלו שפעם, מזמן, סימנה בטופס הזה "לעיתים קרובות אני חושב על התפטרות," ושהיא רואה בעבודה שלה הגשמה עצמית "במידה מועטה מאוד." שמעתי אותה אומרת "זה ייקח קצת זמן" ו"לא לפני הצהריים." יצאתי לסיגריה.

כשחזרתי אנשים התגודדו מול דף שנתלה על אחת הדלתות. לפי הדחיפות וההמולה הבנתי שכתוב שם מי מוזמן להישאר. התקרבתי. עננה של צחנת זיעה ריחפה מעל לראשים. לזיעה יש ריח מיוחד כשנוספת לה חרדה, והריח החריף הזה עמד שם. לא הצלחתי להתקרב מספיק כדי לראות את השם שלי ברשימה, אבל הקפה היה בחינם, אז נשארתי עוד קצת, נשען על קיר, מתבונן בהם. אחר כך יצאתי ולא התכוונתי לחזור.

הייתה לי תוכנית. יום אחד אעלה על אוטובוס, ובדיוק ברגע שאושיט את המטבעות לנהג, יצלצל הטלפון הנייד. מאחוריי במעבר תעמוד בחורה גבוהה, ואני אשלח חיוך עקום למבט הנבון שלה ואתקדם פנימה. "הלו?" זאת תהיה מי שכבר חודש שלם אני מחכה למכתב תשובה ממנה, העורכת של ההוצאה שאשלח אליה את כתב היד. היא תאמר את מה שקיוויתי שתאמר. ארצה לזנק ולצרוח, אבל אשמור על נימה מדודה.

הבחורה שטיפסה אחריי לאוטובוס תכרה אוזן כשאומר לטלפון: "אני שמח שאהבתם את זה." הקול בקצה האחר של ­הקו ימשיך: "אנחנו רוצים לפגוש אותך, אתה פנוי מחר?" הם ישלמו מקדמה, כמובן. עשרים אלף? אני אצטנע, לא אסרב גם לעשרת אלפים. כך שלפחות לשכירות של החודש הבא אין צורך לדאוג. ועד שתכלה המקדמה, כבר יתקשרו מהעיתון, יבקשו ריאיון, וכשזה יתפרסם, יציעו סדרת טלוויזיה. לימי הצילומים ישלחו מונית עם נהג לקחת אותי לתל אביב על חשבונם, אני אשב במושב האחורי ואסתכל על הנוף, אזום שיחה. יבוא יום והנהג יספר לביוגרפים כמה אנושי הייתי ונחמד. אחרי שהסדרה תשודר יאתרו אותי כדי ליצור סרט על אודות חיי כיוצר, ואני אומַר, באנגלית: "אני מאוד אשמח אם תפיקו סרט שמבוסס על החיים שלי, כל עוד לא אצטרך להשתתף בכתיבת התסריט." אני כבר אהיה עסוק בספר הבא. וכותרות מאמרי הדעה בעיתונים ישתמשו בפרפרזות על שם הספר, מטבעות לשון שטבעתי ייעשו שגורים בפי כול.

מיום ליום צמחה חרדת העליבות והעוני, אבל משהו אחר גאה גם הוא. שוב התפתיתי להפסיק עם כל זה. שוב הנפש גברה על הגוף — לנפש שלי הייתה משימה. בלילות הייתי מוציא את קרטון השירים מארון הבגדים ולוקח אותו לסלון. הייתי מתיישב שם על הספה הדו־מושבית מול שולחן הקפה הנמוך והופך את הקרטון על הספה. מה שנשפך מתוכו נראה כמו ערמת אשפה: קופסאות סיגריות מפורקות שכתבתי על החלק הפנימי שלהן, פנקסים שלמים וחלקי בלוקים, מכתבים מהבנק עם קשקושים בין ההתראות, מעטפות קרועות של חשבונות מים וחשמל עם שורות משורבטות עליהן לרוחב, דפים שנתלשו, ניירות מחשב עם חורים בצדדים. אני כבר לא זוכר מאיפה השגתי דפי מדפסת ישנים כאלו, עם חורים. נברתי בערמות, דולה דף, נשען לאחור, קורא. משליך ניירות בחזרה לקרטון או נעצר: "הממ…" אז הייתי מופתע. אתה מוכרח לחכות עד שתוכל להיות מופתע. זאת הדרך היחידה. אם הופתעתי, הייתי מסיר את המכסה של ההרמס, שולף מהאריזה דף נייר עבה בגוון שנהבי ובריח מריר, שהייתי קונה בגרפוס. החבילות האלה עלו כמו סיגריות לשלושה ימים. הייתי מניח את השיר ליד המאפרה, מתכופף קדימה, משחיל את הדף להרמס וגולל לראש העמוד.

***

המשורר והחשפנית הוא ספרו השלישי של אלי שמואלי. קדם לו הרומן אישוליים, שזכה לביקורות משבחות ובארבעה פרסים, ובהם פרס משרד התרבות להוצאת ספר ביכורים, פרס "עם הספר" מטעם קרן רבינוביץ' ומלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית. שיריו של שמואלי פורסמו בעיתון הארץ, בידיעות אחרונות, בכתבי עת ספרותיים ובאסופה האל שהכזיב הוא אתה (פרדס, 2017) ועוררו הדים. מאמריו בנושאי אקטואליה ותרבות פורסמו בעיתון הארץ ובמגזינים מקוונים דוגמת "אלכסון", "שיחה מקומית" ו"המקום הכי חם בגיהינום".

גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם אתר 'דבר'.