עמית ישראל | נשוי +3 | 43 | גר בכפר אז"ר | מעצב פנים ומוצר ב"עמית ישראל עיצוב"

"יש אנשים שחושבים שמעצב בוחר את הספה ואת השטיח. זה כל כך רחוק מזה. אנחנו עושים טוטאל-דיזיין שזה לעצב מההתחלה ועד הסוף את כל החלל. בסוף של הסוף, מתישהו, מגיעים גם לבחירה של הדברים.

"אני מגיע בעצמי למקום אותו רוצים לעצב, חשוב לי לראות בלבן של העיניים מה הצרכים והפנטזיות של הלקוח מאותו החלל. אני שואל המון שאלות כדי להבין את ההרגלים, את הניואנסים ואת התחביבים. אנחנו יושבים, הצוות ואני, עושים סיעור מוחות ומבינים מה מתאים לאותו לקוח וכך מגיעים לסגנון העיצובי. אחרי שיש הסכמה של הלקוחות, מגדירים מה יהיה ה-looking feel של אותו מקום. ממה הוא יהיה מורכב, מה יבנה אותו, מה האפקטים של התאורה, איזו רצפה תהיה לו, אילו עמדות ישיבה יהיו, מה תהיה ההשפעה של התאורה.

"אנחנו עובדים עם כל-כך הרבה בעלי מקצוע, קבלנים, אנשי עץ, אנשי בטון, מתכת, מפעלים שמייצרים בלייזר, אנשי תאורה, מפעלים שמייצרים ב-CNC, אמני גרפיטי – מנעד רחב שבכל פעם מותאם לפרויקט.

"לא מזמן יצא לי לעצב מרפאת שיניים לילדים עם מוגבלויות. אנשים נרתעים ומפחדים מרופאי שיניים, בטח ובטח ילדים עם מוגבלות. לקח לי זמן להתגבש עם כל עניין הקונספט. בסוף גיבשנו קונספט של שמימיות, שיצור משהו מאוד מרגיע עבור הילדים וזו התקרה שנמצאת מעל כיסא הטיפולים. לקחנו וצילמנו שמיים כחולים עם עננים והעברנו אותם לידי יצירת טפט לתקרה.

"יש עוד הרבה דברים שהם חלק מהעבודה. יש הרבה דברים שאתה חייב לטפל בהם, ובמדינה שלנו, כמי שעובד קשה, משלם מיסים, אין לך ברירה אחרת. ויש את הפן היצירתי. הייתי שמח להפוך את יוצרות ושהוא יהיה הרוב.

"ההבדל בין אמן למעצב הוא שאנחנו יכולים לחלום, לחלום, לחלום – ולהוריד את זה לקרקע. להבדיל מאומנים שעושים אומנות לשם האומנות ו'אין דבר כזה שאין דבר כזה' – אצלנו חייב להיות משהו שבסופו של דבר יקרה, בין אם זה בעיצוב מוצר ובין אם זה בעיצוב פנים. בסוף חייב להיות איזה שימוש, איזו פונקציה. צריכים איכשהו להשתמש בזה, צריכים לשבת על זה, צריכים להיות בתוך המשרד, צריכים להיות בתוך המסעדה, בבית. כל דבר שאנחנו עושים הוא עם סיבה, עם צורך.

"יש חללים שאני מגיע אליהם ומרגיש בהם לא נעים ולא נוח. יש חללים שאני נכנס ואני אומר אללה-יוסתור מה הייתי עושה פה. תן לי רגע, טיפה תקציב אני מעיף את המקום הזה ומוציא ממנו משהו אחר לגמרי.

"אני חי את זה כל הזמן וחולם על זה בלילה. יש לי סקצ'בוק ליד המיטה ואני רושם בו הערות וסקיצות. זה חי אצלי וזה מה שאני אוהב. אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר. נסעתי עם הילדים שלי לפני שבועיים לסקי, והילדים אמרו לי על הרכבל 'די אבא, תפסיק לעבוד'. כבעל עסק, לפעמים קשה לי לשים את הגבול. ככה זה בעולם היצירתי. כתבתי ששעות המענה הטלפוני הן עד 20:00, אבל אם מתקשרים ב-21:00, אני לא אענה? הלקוחות שלי חשובים לי".