גילוי נאות: הוצאת הספרים עם עובד נמצאת בבעלות ההסתדרות החדשה, כמו גם חברת 'דבר ראשון' המוציאה לאור אתר זה.
1
התחילו לזרוק עלינו אבנים כשהייתי בן שבע. היינו נוסעים לירושלים בדרך צרה ומתפתלת, שבצדיה גבעות שעצי זית פזורים עליהן וביניהן מבתרים. מוניות כתומות של ערבים דהרו בכביש ועקפו מימין ומשמאל, חמורים חצו את הכביש בשלוות חמורים. ותמיד בהפתעה גמורה, לא משנה כמה הכנו את עצמנו, כשפגעה האבן ברכב — קפאנו. זגוגית החלון הייתה מתנפצת בבת אחת, ורסיסיה היו מסתבכים בשׂער של אימא. "קטנה" קרא לה אבא, וכשנפגע החלון שלה חילץ משערה רסיסים דקים וחדים. כך התחזקה בנו גאוות היחידה. אבא היה מספר כבדרך אגב שזרקו עלינו אבן, אימא הייתה נאנחת בלי קול, ואני הרגשתי שהחזה שלי מתנפח.
מעט לפני סוף כיתה ג' התחילו לזרוק עלינו גם בקבוקי תבערה. במוצאי שבת אחת, בכביש החשוך המוביל אל מעלה חשמונאי, כשהאט אבא של אסתי בסיבוב החד שלרגלי היישוב, רגמו את רכבם באבנים מהמבתר המשקיף על הכביש. מיד אחר כך השליכו לעברם גם בקבוקי תבערה. שמוליק ניסה לעצור באמצע הסיבוב, לחץ בכל כוחו על הבלמים, והרכב עשה שמיניות במקום עד שנחבט בצלע ההר. אסתי עפה מהרכב. היא הייתה אז בת שנתיים, תינוקת יפה שהעיניים שלה נפערות בשאלה לזוג שקדים ירוקים, ועל ראשה פלומה כמעט שקופה. הסובארו נעצרה חבוטה ומעוכה בצלע ההר. שמוליק והדסה אשתו התבוננו זה בזו, ודי היה במבטו המאשים להזכיר לה את התעקשותה על מעלה חשמונאי. כשהסתובבו אל המושב האחורי, לא ראו את אסתי.
מיד התחילו החיפושים. הצבא התמקם על המבתרים, פצצות תאורה נורו לשמים, וכל הגברים של מעלה חשמונאי ירדו לחפש את אסתי. אחרי כשעה מצאו אותה בין השיחים, מנפנפת בידיה וברגליה, מנסה לשווא להפיק מגרונה קול. מאז היא מגמגמת גמגום של השתנקות, מנסה לדבר, מתאמצת להרכיב משפטים לפני שתפתח את הפה, אבל בקושי יוצא מפיה קול. עיניה נפערות לזוג שקדים נבוכים, ועולה בך מיד הרצון לחבק אותה.
עברו עוד שלוש שנים עד שהתחילו לירות עלינו. כבר הייתי בכיתה ו' ויצאנו לחופשת הפסח. שמיכות פוך התאווררו על אדני החלונות, חולצות טריקו החליפו את הפלנל, והאוויר מלא בכל ריחות האביב, ריחות פריחה ודשא כסוח ואקונומיקה בניחוח לימון. נִרְאָה שכולם בחוץ, ואם לא בחוץ, כל הבתים פתוחים מכל עבריהם, חלונות ודלתות, וכך גם מי שבפנים מרגיש כמעט בחוץ.
שיחקנו אז על המדשאה שבמרכז היישוב. רוח קרירה ציננה את הזרועות החשופות שלנו, שנצלו בשמש של ראשית האביב. את היריות שמענו ממרחק כמו פופקורן שמקפץ בתוך סיר נירוסטה סגור. לרגע עצרנו והתבוננו זה בעיניו של זה, עד שאלקנה — "אנציקלופדיה מהלכת" כינינו אותו — אמר שאלו יריות, הוא בטוח, אין שבוע שהוא לא הולך עם אבא שלו למטווח בבית אל. אחר כך התקרב האוטובוס של חמש, וכשנעצר יצאו מתוכו מבוהלים כל נוסעיו. רק אימא לא נראתה שם, והרי נסעה לקנות לכבוד החג בגדים חדשים לאבא ולנטע ולי.
תמיד קנתה לנו לראש השנה ולפסח בגדים חדשים, אמרה שבחגים האלה צריך להיות חדשים לגמרי: גרביים צחורים, גופיות בוהקות, תחתונים וכמובן חולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים. תמיד הביאה גם משהו מיוחד שלא קנתה בשנים הקודמות, פעם מצעים חדשים, פעם שעון, פעם תיק. כשהייתי בן חמש או שש קנתה לי את הסידור הראשון שלי. בשעת צהריים מוקדמת נסעה ובערב חזרה עמוסה בשקיות, ובאחת מהן היה סידור קטן. לא בשקית נפרדת שמה אותו, אלא בשקית הגדולה עם כל הדברים האחרים, לא עטוף בנייר עטיפה יפה, לא מתבלט ומיוחד, סתם סידור כמו שהיה לכל ילדי הגן, אבל כשאימא נתנה לי אותו עלתה בי שמחה גדולה כזו, שלא ידעתי לאן אוליך אותה.
באותו יום של חופשת הפסח לא ירדה אימא מהאוטובוס. ואני לא הראיתי שאני עוד מחכה, לא רציתי שישאלו ויחבקו אותי ומיד ייקוו בעיניי דמעות. כשהגיע האמבולנס מיהר מישהו להזעיק את אבא, והוא רץ לעברנו בנעלי צבא שחורות וגבוהות — הסתכלתי בהן והעמדתי פנים שאני מקשיב להסברים המלומדים של אלקנה.
2
מעלה חשמונאי הוא יישוב קטן מצפון לרמאללה, שהוקם בראש הר גבוה. חורף עז פוקד את מעלה חשמונאי מדי שנה בשנה, ואנחנו הילדים נכשלנו שוב ושוב בהגנה על מטריותינו מפני הרוחות החזקות.
לא קל למצוא תעסוקה במעלה חשמונאי. רק פעמיים ביום נעצר כאן האוטובוס, ובטלוויזיה ובעיתונים מתייחסים אל התושבים לא פעם כמו אל פושעים, אבל אבא שלי חזר ואמר שאנחנו שליחים של עם ישראל, ובכל פעם שאמר זאת הרגשתי שהכתפיים שלי מתרחבות.
"היישוב שלנו," כך נהוג לומר במעלה חשמונאי, "נמצא במקום טוב באמצע, בין ירושלים למרכז." היישוב גבוה, יש בו אוויר טוב, ובמערב אפשר לראות את מגדלי עזריאלי ואת הים של תל אביב. ביום טוב רואים אפילו את הארובות של חדרה. "אנחנו כאן כדי להגן על המרכז," אומר נחום־קמטים־במצח, ובוקר אחד בהסעה לבית הספר סיפר על הפעם הראשונה שבא למעלה חשמונאי וראה את הנוף הפרוש לרגליו עד האופק והבין שכאן הוא צריך לגור. "יום אחד עוד יודה לנו עם ישראל כולו," אמר, ואני הרגשתי גאווה גדולה על שמכל הילדים בעולם דווקא אני גר ביישוב הזה. עבר רגע עד שנזכרתי איך אימא מרימה גבה על אמירות כאלה.
היישוב שלנו מעלה על נס את זכרם של החשמונאים. כאן הם נלחמו, ממש לרגלי היישוב שלנו. "יהודים בכל הדורות נאבקו על הארץ. עכשיו תורנו," היה אבא מכריז ומחנך אותי לעמוד על שלי. "בגלות יהודים היו צריכים להרכין ראש כדי לא לחטוף, אבל לא פה, לא עוד. כאן אנחנו בעלי הבית, ולא צריכים להיות לנו בגלל זה ייסורי מצפון," הכריז בנימת קול עניינית של פקיד במשרד ממשלתי. בסעודות שבת היה מסביר שהדור שלנו גבוה מקודמו, כי יש לו גאווה, וכשעומדים עליו לכלותו הוא אינו מרכין ראש וממלמל תפילות כמו שנהגו אבותינו בגלות אלפיים שנה.
אבל כשהייתי בן שבע כבר זרקו עלינו אבנים. אימא אמרה שהיא מודאגת והציעה שלפני כל נסיעה נחכה בשער היישוב לרכב נוסף וכך ניסע בשיירה. אבא סירב בתוקף. "במדינת היהודים," אמר לאימא באחת הנסיעות שבהן זרקו עלינו אבנים, "אסור ליהודים לפחד." הוא עצר את הטרנזיט בצד הכביש, ליטף את שערה של אימא שבצבץ מן המטפחת והשיל משם רסיס נוצץ. "ואם בכל זאת מפחדים?" היא שאלה והביטה בו בחיוך מיואש.
"אם מפחדים צריך להאמין, קטנה. מי שמאמין לא מפחד," חזר ואמר, "זו לא ססמה ריקה." אבא שונא ססמאות. "זו סיבה ותוצאה," הסביר, "יחסי גומלין בין אלוהים ועם ישראל: עם ישראל שומר תורה ומצוות, ואלוהים שומר על עם ישראל."
אימא עדיין לא השתכנעה, ואבא הפנה ממנה את עיניו, התכווץ עמוק ורחוק במושב הנהג ומיקד את מבטו בכביש. אחרי דקה או שתיים של נסיעה הוסיף ואמר, ולא רק לאימא אלא לכל המפקפקים: "רק מי שחושב שצה"ל לבדו חתום על כל הניצחונות מול הערבים, צריך לפחד." הוא סידר את הכיפה על ראשו, יישר את שוליה והמשיך, "אם כל הערבים מהמדינות השכנות היו צועדים לעבר מדינת ישראל, גם בלי נשק ובלי אימונים, רק צעדה המונית, הם היו כובשים הכול. הם עשרות מיליונים, ואנחנו בסך הכול שישה–שבעה. ולמה הערבים לא עושים את זה? כי הם לא באמת יכולים להשמיד את מדינת ישראל, כי אלוהים ממלא את חלקו ביחסי הגומלין שבינו לעם ישראל. הרי כך כתוב בספר יהושע," אמר, "ופשוט צריך לקרוא: וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל־הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת משֶה… וַיּוֹרֶשׁ יְהֹוָה מִפְּנֵיכֶם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים."
המשכנו לנסוע ואבא המשיך לצטט. הוא תמיד מצטט. אימא השילה משערה עוד רסיסי זכוכית, ואני הרגשתי בטוח קצת יותר, וביני לבין עצמי החלטתי שמעתה והלאה אקפיד לנטול ידיים ולברך את ברכת המזון במלואה גם כשאני אוכל לבד, ושאלבש ציצית גם בימים הכי חמים של הקיץ. אבל הציצית, לא היה די בה, ופחדתי.
3
אימא ביקשה תמיד שאעזור לה במטבח, שאבשל אִתה ושאנקה. "גבר אמתי לוקח חלק במטלות הבית," הייתה אומרת לי וממשיכה לקלף במהירות. היא קילפה הכול, אפילו צנוניות בגודל של גולות הקציעה בסכין והשילה את קליפתן. כמה יפות היו אז פניה.
הורידו אותה מהאוטובוס. אבא אחז באלונקה בקצה האחד. ניסיתי לראות אם הוא מדבר אל אימא, אם הוא קורא לה "קטנה", אבל הוא עמד בגבו אליי. ראיתי רק את נעלי הצבא השחורות והבוהקות ואת האקדח שהיה תחוב בחגורה שלו מאחור. שמעתי את אלקנה מדבר. הקול שלו זמזם מאחוריי. הסתובבתי שלא יראה אותי דומע. יעל, המטפלת במעון, ניגשה אליי וחיבקה אותי, והראש שלי נטמן בחצאיתה הכחולה. בכיתי על אימא וחשבתי עליי, מי יכין לי סנדוויצ'ים בבוקר? המחשבה הזאת מילאה את עיניי בעוד דמעות, וכולן נספגו בחצאית הכחולה של יעל. "אל תלך לשם. עדיף שתישאר אתי," יעל אמרה, ולי לא היה כוח לסרב. ראיתי איך מעלים את אימא לאמבולנס ואת אבא עולה אחריה, ויעל לקחה אותי הביתה.
גרנו בבית קטן, שסביבו גינה ירוקה שופעת. הסלון ופינת האוכל התחברו למרחב גדול אחד, והכול היה במקומו כביכול במקרה, אך בדיוק מפתיע: התמונות שעל הקיר תאמו לצבעו הנועז של השטיח, הכורסה השתלבה בעדינותם של כלי החרסינה, הווילונות תאמו לנוף שמעבר להם.
אך באותו ערב היה הבית מלא ודחוס. כמחצית מאנשי היישוב שמעו ובאו. הגשתי לכולם כוסות שתייה שנשאתי על מגש המתכת, כך נהגה אימא בכל פעם שבאו אורחים. אחר כך, כשהבית התרוקן, הצטופפנו נטע ואני זה אל זו. נטע הייתה אז בת חמש והסבירה לכולם הכול. "אימא ואבא נסעו, ויעל שומרת עלינו," היא אמרה לי, "מחר אבא יחזור ויהיה אתנו. אימא תישאר בבית חולים, כי היא חולה," נטע הסבירה, אבל חיכתה לאישור, וכיוון שלא הגיע, אמרה שלא צריך לדאוג. "לא צריך לדאוג!" חזרה ואמרה, "נכון שלא צריך לדאוג?" והפנתה את מבטה אליי והתיישבה על ברכיי וחיבקה אותי חזק.
"נכון," הצלחתי סוף־סוף לומר והחזרתי לה חיבוק.
למחרת בא אבא לקחת את נטע ואותי. הוא דיבר עם יעל, עדכן אותה במצבה של אימא, ואני הקשבתי בפה פעור. אימא לא מתה. אימא בבית חולים. הרופאים עדיין לא יודעים אם תחזור לעצמה לגמרי.
יעל הלכה, ואבא ביקש ממני לארוז תיק לנטע ולי. תמיד אהבתי שאבא מבקש ממני דברים. אחר כך הוא טאטא את הבית והסביר שייתכן שלא נחזור הביתה עד לאחר חג הפסח, ושצריך לבער עכשיו את החמץ. היה מוזר לראות את אבא מחזיק מטאטא.
תמיד רצה שאהיה אדון לעצמי והגיב בצחוק חרישי בכל פעם שניסיתי להתחמק מאימא. "בגללך הוא לא עוזר," היא הייתה נוזפת בו אז, "אתה מגדל אותו להיות פרזיט!" מעולם לא הסתיר את שמחתו על שוויון הנפש שהפגנתי בכל פעם שגילתה כמה חדרי מטונף, ובכל זאת, לא פעם דווקא נהניתי מחברתה במטבח, ואפילו היו לנו כמה סודות משותפים. אלו כללו גם טרוניות על אבא ותפקודו בבית.
הייתי ילד של אימא וגם ילד של אבא, ואני לא יכול לומר שלא נהניתי ממעמדי המיוחד. תמיד השתדלתי להשאיר דבר־מה נסתר משניהם, וּוידאתי שיֵדעו שיש בחיי דברים שנעלמים מעיניהם. גם בנטע נהגתי כך. "את הקופסה הזאת אל תפתחי בחיים, הבנת?" הייתי צועק עליה, ומיד היו עיניה נפקחות במבט סקרן שבעתיים.
ישבתי לצדו של אבא ברכב, במושב של אימא, ואבא לא דיבר. הוא נהג כמו תמיד, לא מהר מדי ולא לאט מדי, לא רגוע ולא לחוץ. הוא הגביר את הרדיו, והנמיך, ושוב הגביר, ושוב הנמיך, ובכל פעם שהדיבור נפסק והחל להתנגן שיר הוא העביר לתחנה אחרת. "כבר יודעים מה קרה?" נשמתי עמוק לפני ששאלתי. "מה קרה מתי?" השיב אבא, ולי לא היה אומץ לשאול עוד. "עם אימא, אני מתכוון," אמרתי כעבור רגע ארוך. "היא תהיה בסדר," חתך אבא את השיחה, ולא הסיר את עיניו מן הכביש. עברנו את הסיבוב שאימא נפצעה בו, ואני השתהיתי עוד כמה רגעים עד שהעזתי לשאול: "זה היה פה, לא? כבר יודעים מי עשה את זה?"
"אני יודע כל מה שאתה יודע, משה," הודיע אבא בטון תקיף ונשך את שפתו התחתונה. "אתה שואל ושואל, אבל עדיין לא יודעים כלום. אימא תהיה בסדר, וזה העיקר." כך אמר, ואני ניסיתי לבלום את התרגשותי ולעצור את הדמעות לפני שיזלגו על לחיי, וחשבתי שאולי גם הוא היה רוצה עכשיו באב לצדו, אפילו כזה שמתקשה בדיבור.
לכל כדור יש כתובת, הוא נהג לומר, ולכן לא צריך להשתגע מאחורי גדרות ומיגונים, הרי יש מי שמנהל את העולם הזה מלמעלה. "מי שמאמין לא מתמגן," אבא קבע, ואף אחד לא העז להתווכח אִתו. מעולם לא הסתפק בהבעת דעה, תמיד היה נחרץ, ואם אימא הרימה גבה, החזירה מבט ספקני או העזה לשחרר לאוויר את המילים "ונשמרתם לנפשותיכם", הוא היה מבטל את דבריה בכעס. "הציווי 'ונשמרתם לנפשותיכם' אינו מורה שיש להיזהר מסכנה פיזית, זהו ציווי שמזהיר את עם ישראל מהסכנות הצפויות להם אם יעזבו את דרך התורה." וכדי לא להשאיר פתח לספק, מיהר לצטט מספר דברים: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן־יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ… וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם."
*
"יהיו אנשים שימותו," הודיע נחום־קמטים־במצח לתושבי היישוב בעונג שבת הראשון אחרי שאימא נפצעה. נחום־קמטים־במצח לא מרבה לבקר בביתו של רב היישוב, אבל באותה שבת הוא טרח לבוא. הרבה תושבים באו. זו הייתה "שבת הגדול", והרב ישראל הזמין אליו את כל תושבי מעלה חשמונאי — לא רק גברים, אלא גם נשים וטף — לדרשה שנושאה "גאולת מצרים והגאולה העתידית". זו לא הייתה דרשה ככל הדרשות שלו בבית הכנסת, זו הייתה שיחה, זה היה עונג שבת, מפגש של תושבי היישוב בבית הרב לאחר שאימא נפצעה. לכל מי שלא הבין הסביר נחום־קמטים־במצח שלא כל גאולה היא נסית כמו ביציאת מצרים, ולכן צריך להתכונן גם להרוגים, מה גם שאפילו אז, ביציאת מצרים, מתו רבים. "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם," ציטט והזכיר את הפירוש במכילתא דרבי שמעון: "וחמושים עלו — שלא עלו עמהם אחד מחמישה." והשתררה שתיקה מעיקה, שתיקה של אנשים מפוכחים ומודאגים. רק בעיניו של נחום נראה זיק — מלחמות עושות לו טוב.
בחוץ השתוללה רוח והטיחה אבק ולכלוך בחלונות הבתים, רוח עזה ופראית שנושבת רק במעלה חשמונאי. אימא עוד שכבה בבית החולים, ואף שמעולם לא באה לעונג שבת או לדרשת "שבת הגדול", הורגש חסרונה בסלון ביתו של הרב. והורגש גם ריח של חיתולים או של שקית זבל שלא פונתה כבר יומיים.
"הערבים רוצים דם," שבר יואב שדה את השקט וסגר את פיו כמו שגמלים סוגרים את פיהם, לאט ובמעוקם. "אלוהים רוצה דם," תיקן לו נחום־קמטים־במצח, הרי הוא יודע תמיד מה אלוהים רוצה.
"אנשים חושבים שצרות באות במקרה, ממנהג העולם, בלי קשר למעשים שלנו," אמר. "אבל חובה עלינו לשאול מהו הגורם לייסורים הפוקדים אותנו," ומיד ענה בעצמו, "יש יותר מדי חילול שבת, ויותר מדי חילול השם, ויותר מדי פגיעה בברית." ועומר, החבר הכי טוב שלי, הסתכל עליי, הוא היה נמוך ממני כמעט בראש, והחיוך שחייך מתח את שפתיו ופער בהן סדקים של יובש. "אימא שלך פגעה בברית?" הוא לחש לי בצחוק ולא בלחש, וכולם נעצו בנו עיניים מצקצקות.
*
בחג הפסח התארחנו, אבא, נטע ואני, אצל קרובי משפחה שגרים בקרבת בית החולים שאימא אושפזה בו. הילה של גאווה והרבה פינוק עטפו אותי ואת נטע, וכשלא מצאתי את האפיקומן ושיקרתי שכן, שיתפו אתי כולם פעולה. זה די נחשב שמישהו מהמשפחה שלך נפצע בפיגוע.
אחר הפסח נסעתי עם אבא לבקר את אימא בבית החולים. כל הנסיעה הוא שתק, והמשיך לשתוק גם כשחיכינו למעלית בכניסה לבית החולים, וגם בתוך המעלית. הוא רק עמד והתבונן במספרי הקומות המתחלפים. השער שלו התארך ונראה פרוע. הוא לא הספיק להסתפר לפני פסח וייאלץ לחכות עד ל"ג בעומר.
בחדר ניגש אל אימא ונשק לה על מצחה. "קטנה," קרא לה, ואחרי שיצא למסדרון משכה אימא את עצמה אל קצה המיטה והזמינה אותי לשבת, ואני עדיין לא ראיתי כמה היא חלשה. ראיתי אימא שחיכתה רק לי בחלוק בית חולים דהוי, וכשהגישו לה את ארוחת הצהריים והיא התאוננה בחיוך דק על האוכל הנורא, הרגשתי שאנחנו חברים ושאולי זה לא כל כך נורא שנפצעה. חיבקתי אותה, הקפתי את גופה בידיי, וככל שהחיבוק התארך, חשתי כמה קר גופה, כמה רופס עורה, כמה דק החלוק ומשאיר אותה עירומה ופגיעה. נשארתי ספון בחיבוק רגע ארוך, ולשווא חיפשתי את גופה הקודם, זה שהיה מתקמר תמיד מבעד לבגדיה. עכשיו היא הייתה קרה, שמנה וחלשה, ובכלל לא נראתה כמו אימא.
לא יכולתי להמשיך להתבונן בה, לראות אותה בחולשתה ולהבין שאימא, גם היא, עשויה בשר ועור ועצמות, לא יכולתי להבין ששערה צומח פרא, שציפורניה פגומות, שריחה אינו של בושם. התרחקתי ממנה עד לקצה המיטה והסטתי את מבטי לעבר המסדרון, ואפשר שאימא הרגישה בזה והבינה.
אבא עמד במסדרון, קשוח, כהה ומוצק, ודיבר עם פנחס, הרבש"ץ של היישוב. הוא דיבר ודיבר, בלי סוף הוא דיבר. פנחס היה מפקד כיתת הכוננות של היישוב, ואבא היה הסגן שלו. בימי רביעי, כשפנחס עבד מחוץ למעלה חשמונאי עד שעה מאוחרת, מילא אבא את מקומו אחרי שהתעדכן מפיו על הנעשה בגזרה. בסוף התורנות שלו היה מעדכן את פנחס במה שקרה בהיעדרו. בכל יום חמישי בערב השתתף באימון של כיתת הכוננות, ואחר כך עוד היה מדבר עם פנחס שעה ארוכה בגינה המשותפת לשני הבתים שלנו.
בבית החולים, במרווח שהותירה דלת חדרה של אימא, יכולתי לראות את שניהם. פנחס הניח את ידו על הכתף של אבא ואמר לו שלא ייקח על עצמו את כל האחריות, ושהוא לא אשם, ושמה שלא נעשה, לכל כדור יש כתובת. אבל הפנים של אבא לא נרגעו, ואפילו מתוך חדרה של אימא יכולתי לשמוע אותו נושם נשימות כבדות.
____________________________________________________
שגיא כהן גדל בעטרת, למד בישיבה התיכונית "דרכי נעם" ולאחר התיכון למד בישיבה הגבוהה "עטרת כהנים", ברובע המוסלמי בירושלים. לימים, שירת בצה"ל, עזב את היישוב ואת הדת ועבר לחיות בירושלים עם משפחתו כחילוני לכל דבר. היום הוא מורה להיסטוריה וסגן מנהל בית הספר התיכון רנה קאסן. נשוי ואב לשלושה.
"כולם נשא הרוח", "ספרייה לעם" – עם עובד
