משרד התקשורת אליו נכנס היום (שני) יועז הנדל, הוא משרד בהפרעה. הנדל צפוי להיות שר התקשורת השמיני בתוך עשר שנים בלבד, והשר ה-34 מקום המדינה. אם להסתכל על מדיניות המשרד בשנים האחרונות, אין דרך לייפות את המצב: רצף של כשלים עמוקים שהתחילו אולי מכוונות טובות כמו תחרות והוזלת מחירים, הוביל לפיגור רציני מול העולם בכל הקשור לתשתיות התקשורת. פרשת תיק 4000 היא רק הדובדבן שבקצפת הכשלים של ערבוב בין תשתית לאומית, שוק חופשי ושליטה בשיח הציבורי.

עד כמה המצב חמור? בימי הסגר, כשכולם היו תקועים בבית וצרכו אינטרנט, היה אפשר לשמוע את החריקות, שמגובות בנתונים. M LAB, שותפות בין גוגל, אוניברסיטת פרינסטון ומוסדות נוספים, מבצעת בין היתר השוואה בין לאומית של איכות הגלישה. לפי הממצאים שלהם, מהירות הגלישה בפס הרחב בישראל נמצאת במקום ה-73 בעולם. אתר SPEEDTEST, שמפרסם גם הוא מדד מהירות גלישה בין לאומי מצא שבתחום האינטרנט הקווי ישראל ממוקמת במקום ה- 37. בתחום האינטרנט הסלולרי ישראל מוקמה במרץ האחרון במקום ה-95 אחרי שירדה שמונה מקומות באותו החודש.

מהירות האינטרנט היא רק דוגמה אחת לפיגור הטכנולוגי של ישראל בתחום התקשורת, על אף שהיא מתגאה בעולם בהייטק ובטכנולוגיות המתקדמות שלה. עוד לא מאוחר לתקן את המצב, אך לשם כך נדרשים שינויים באופן הפעולה של המשרד ובתפישת התפקיד שלו.

1. די לקומבינות: לחייב חברות סלולר להחזיק תשתית

מאז הוביל כחלון את הרפורמה בסלולר, כולם רוצים להיות כחלונים. מה יותר טוב לשר מאשר לחתוך את המחיר לצרכנים בעשרות אחוזים? הבעיה שלרפורמה של כחלון היה מחיר – ההשקעה בתשתיות הסלולר בישראל ירדה לתחתית, וזמני המענה בשירות הלקוחות זינקו למעלה. חברות סלולר אמיתיות, עם רשת סלולר, נאלצות להתחרות בחברות שהוקמו בקומבינות שונות – משווקות סלולר, מפעילות וירטואליות וחברות עם רשיון סלולר ובלי רשת סלולר. המחיר ירד, אבל תוך שנים בודדות תשתית הסלולר בישראל הידרדרה, בזמן שבעולם היא ממשיכה להתקדם.

הפתרון לבעיה הזו פשוט – די לקומבינות. המשרד צריך לחייב את מי שרוצה למכור קווי סלולר להחזיק רשת סלולר ולהשקיע בה. רק לפלאפון, הוט, פרטנר וסלקום יש רשת. שאר החברות הן פיקטיביות. המשרד צריך לתת לחברות תמריץ להשקיע ביעד סגירת הפיגור של ישראל, שפורסת עדיין דור רביעי, בזמן שבעולם כבר גולשים בדור החמישי ומתכננים את הדור השישי.

2. לאפשר לבזק להציע אינטרנט מהיר לכולם

בתחום הקווי המצב דומה לסלולר, רק שהפלונטר הרבה יותר משוגע. הממשלה רצתה להכניס תחרות לבזק המופרטת. היא ייצרה סדרה של רגולציות שקשרו לבזק את הידיים והקלו על המתחרות, מבלי להועיל לציבור הרחב. התוצאה היא שוק מבולגן שהשקעה לטווח ארוך בו לא כדאית.

כל מפעילה שנכנסה לתחום התשתית הקווית קיבלה חובת פריסה אחרות. בעוד שבזק מחויבת לתת 100% פריסה לכל נקודה בארץ , הוט מחויבת רק ל 92% מהשטח שבתוך הקו הירוק. שאר המפעילות קיבלו הקלות שונות ומשונות. כך נוצר מצב שבפריפריה פרוסה תשתית דלה בעיקר של מפעילה אחת, ובאזורים הצפופים והכדאיים של גוש דן יש עודף תחרות שגורמת לפריסת תשתית רביעית ואף חמישית למי שממילא נהנה כבר מחיבור איכותי. בטלפוניה, רוב הלקוחות הפרטיים פשוט נשארו עם בזק או ביטלו את הקו. המתחרים מתמקדים בלקוחות מהעולם העסקי.

זינוק משמעותי באינטרנט הקווי אפשר להשיג בדרך פשוטה למדי: להתיר לבזק שדרוג רשת, המצריך החלפת נתב בלבד, לטכנולוגיה בשם B35. בשיטה זו בזק תוכל לספק עד 200 מגה, במקום 100 מגה כיום. מדובר בהיתר פשוט, שמניעתו מעידה כי משרד התקשורת הישראלי הוא היחיד בכל העולם שמעכב השקעה בטכנולוגיה במקום לדרבן אותה.

3. להלאים את התשתית של בזק (או להכיר בה כמונופול)

מאז הפרטת בזק בתחילת שנות האלפיים משרד התקשורת ממוקד במשימה אחת – לאפשר לחברות אחרות להתחרות בבזק. שיטה זו מייצרת אבסורד של העדפת התחרות גם כשהיא מעכבת פיתוח טכנולוגי. התחרות, היא במידה רבה פיקטיבית, כי כל המתחרות נשארות תלויות בבזק.

חשוב להכיר בכך שבזק הופרטה עם נכס ייחודי, שלעולם לא יהיה לאף חברת תקשורת אחרת, והוא התשתית הפאסיבית – מכלול של מנהרות, בורות וארונות תקשורת שכונתיים ובתוך בניינים. בתוך התשתית הזו מונחים חלק ניכר מהכבלים של הוט ושל חלק מהחברות האחרות.

בעניין זה קיימות שתי חלופות עיקריות. החלופה הקשה, היקרה והצודקת יותר, היא לפצל מבזק את התשתית, להלאים אותה ולהפעיל את התשתית הפאסיבית מחדש תחת חברה ממשלתית, משום שמונופול תשתית ציבורי עדיף על המונופול הפרטי הקיים.

הפתרון הפשוט יותר הוא לשחרר את ההגבלות על קונצרן בזק, ולפקח עליו כמונופול פרטי. זה עלול לגרום לקריסת התחרות בשוק, אבל זה עדיף לציבור מאשר הישראבלוף הנוכחי. אין טעם לעודד תחרות בטכנולוגיות מיושנות, שממילא נסוגות, כמו טלפוניה ואינטרנט איטי.

אפשר גם לעודד תחרות בין חברות התקשורת בטכנולוגיות חדשות ובתשתיות עצמאיות, היכן שיש לכך אפשרות טכנולוגית וכלכלית. כך למשל, רצוי להתיר לרשויות מקומיות להקים רשת תקשורת מקומית בסיבים אופטיים או בטכנולוגיה אלחוטית עדכנית, שתתחרה בחברות התקשורת הגדולות. כל יישוב בישראל המנוהל על ידי אגודה שיתופית רשאי לעשות זאת, ואין סיבה להמשיך למנוע זאת מכלל הרשויות המקומיות.

4. לקחת סמכויות מהפקידים

הנדל מגיע למשרד ללא הבטחה לכהונה ממושכת, בתוך משרד שמדווח בעצמו על עמידה ירודה ביעדים של עצמו, שנה אחר שנה. נקודת התחלה טובה לכהונה מוצלחת, היא להחזיר לעצמו סמכויות שהואצלו לפקידים בכירים, אשר מתפקדים יותר כ"גננות" של חברות התקשורת, מאשר משרתי ציבור.

5. להיות קשוב לציבור

רוב שרי התקשורת בעשור האחרון מיעטו להיפגש עם נציגי ציבור ולהתייעץ איתם כדי לגבש את מדיניות המשרד – מראשי רשויות מקומיות, ארגוני צרכנים ועוד. לעיתים נדמה שהמשרד רואה עצמו כאחראי סיפוק הגחמות של חברות התקשורת, ולא על האזרחים שזקוקים לשירותיהן. את היחס הזה כדאי וראוי לשנות.