עד לאחרונה נראה היה שאין טעם לערוך בארץ ניסויים בפסיכולוגיה חברתית הכרוכים בעמידה בתור. עבור מרבית הישראלים עמידה ישרה ומסודרת הייתה תמיד בגדר המלצה, והעקיפה זכתה לסוג של הילה מיוחדת, כמעט ספורט לאומי. צריך היה לשפשף את העיניים כדי להאמין לתמונות בהן נראו נשים וגברים צעירים ומבוגרים עומדים בתורים ארוכים ובסדר מופתי בכניסה למרכולים, תוך הקפדה על המרחק המותר מבלי לנסות "לתחמן" או להשמיע טרוניות. מרכזי הסיוע, משרדי ממשלה והמשטרה מדווחים על עלייה חדה באירועי אלימות המתרחשים בתוך המשפחה, אבל במרחב הציבורי כמעט ולא נרשמו בתקופה האחרונה אירועי אלימות.
זה מפתיע כיוון שהתנהגויות מתונות אינן מאפיינות אותנו, הישראלים. לרוב אנחנו קצרי רוח ואימפולסיביים ופחות מאמינים בשיטת ה"לספור עד עשר" לפני שמגיבים מילולית או פיזית. השלווה שהתגנבה לרחובותינו הורגשה בכל רחבי הארץ ללא קשר למעמד חברתי כלכלי, תפיסה דתית או זהות לאומית.
כיצד ניתן להטמיע לאורך ימים את הסובלנות והאיפוק שהתגלו בחודשיים האחרונים? מה ניתן לעשות כדי שהשינוי לא יהיה זמני, יבוא לידי ביטוי גם בשגרה ואולי אף יחרוג מהיכולת לעמוד בתור בצורה מסודרת?
ציר מרכזי בשיחות עם משתתפים בסדנאות ופעילויות לקידום סובלנות עוסק בחוסר איפוק, קוצר רוח ותגובות מידיות העלולות להוביל לאלימות. אצל רבים מהמשתתפים, התנהגויות שכאלו אינן נתפשות כאקט שלילי או תוקפני, אלא דווקא להיפך.
האימפולסיביות מוסברת כתכונה חיובית הזוכה לשבחים, גם אם היא כרוכה בפגיעה באחר. "אני לא מזייף, מה שאני חושב, אני גם אומר, מיד, וישר בפנים," הוא הסבר טיפוסי. נשמעים גם תירוצים מסוג אחר לפיהן המתאפק עשוי להצטייר כאדם חלש או רחמן ליצלן כ"פראייר". ויש המגייסים לטובתם את הגנטיקה ומתעקשים כי יש קבוצות ועדות מסוימות בארץ שאיפוק אינו אחד ממאפייניהן ושכנגד זה אין כביכול מה לעשות. הדיסוננס הקוגניטיבי מאפשר להפחית את התחושות והתגובות השליליות שיכולה לעורר התנהגות מסוג זה, כך שזה החסר רגישות מצטייר בעיני עצמו כאיש הגון, ישיר, ואותנטי ולא כאדם אלים.
מניסיוננו אנו למדים שענישה, ואפילו רק איום בענישה, אינו אמצעי יעיל לשיפור התנהגות בכלל ואצל אלו הטוענים שכאשר ה"פיוזים נשרפים" הם "לא רואים בעיניים" בפרט. מצאנו כי ניתן לקדם יכולות אלו בכמה צעדים: הראשון והחשוב מכולם הוא המודל האישי, זה אשר נדמה כי נשכח לאחרונה. במיוחד בימים אלה קיימת חשיבות רבה לכך שדמויות משמעותיות עבור צעירים (הורים, אנשי חינוך, נבחרי ציבור וכיו"ב) ישדרו איפוק, סבלנות ואורך רוח.
הצעד השני הוא היכרות עם המחקר הרחב הקיים בתחום זה, המעיד על היתרונות ארוכי הטווח של יכולת האיפוק ודחיית הסיפוקים על התחום הלימודי, הרגשי והחברתי. צעד שלישי המסייע לקידום הסובלנות עוסק בהקניית כלים יישומים להתמודדות יעילה עם מצבים מתסכלים.
משברים הם גם הזדמנות לשינוי. מגפת הקורונה, במקביל לקשיים הרבים שהביאה, יכולה להיות גם נקודת פתיחה לחישוב מסלול מחדש, אל הטוב והחיובי יותר.
_____________________________________________________
לילי הלפרין היא יו"ר מרכז אמת לסובלנות
