במערכת המשפט עדיין מתבררות העובדות. השוטר שירה למוות בסלומון טקה ב-30 ביוני 2019 עומד למשפט, אך המציאות החברתית שנחשפה בעקבות מותו של טקה לא זקוקה לערכאות משפטיות ולא להסדרי טיעון – ציבור שלם בישראל נרדף ומדוכא באופן יום יומי וגזעני.
המחאה שהתלקחה עוד באותו הערב והתפשטה מהפארק בקריית חיים לכל הארץ היא ביטוי לזעם על שנים, ועשרות מקרים בהם הפנתה החברה הישראלית גב לעולי אתיופיה וילדיהם. סלומון לא היה הראשון. רק חמישה חודשים לפני כן נורה למוות בידי שוטרים יהודה ביאדגה ז"ל בבת ים, ומותו הפך לסמל ולטראומה קהילתית.
"צריך להכיר במה שארע כטרגדיה חברתית", אומרת הפעילה החברתית, דר' שולה מולא, "הלבנים צריכים לעשות תיקון, ללמוד, להפסיק למצוא הסברים והצדקה. תשאלו, תקשיבו למי שחווה גזענות, תשמעו איך זה קרה ואיך זה מרגיש. זה מה שזה עשה לא רק למשפחה שלו אלא לקהילה שלמה. הרבה פוחדים להיות בתוך הדיון, להיחשף לנקודת המבט שלנו, לרגשות ולהוכחות והסברים, הם פוחדים להיות שם כי הם פוחדים להשתנות, כי זה אומר שהם צריכים לזוז".
לקראת ציון יום השנה מציגים אמנים ואמניות יצירות שיצרו בעקבות מותו של טקה.
"המערכת מסתכלת עליך בתור אובייקט ולא בתור בן אדם"
שמעון וונדה (30), אמן, מתגורר בקריית חיים
![פורטרט של סלומון טקה. ספריי על דיקט, מטר וחצי על 70 ס"מ (ציור: שמעון וונדה)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2020/06/180620_art6.jpg "פורטרט של סלומון טקה. ספריי על דיקט, מטר וחצי על 70 ס"מ (ציור: שמעון וונדה)")
"הציור נתן למשפחה כוח: את הפורטרט של סלומון ציירתי על דיקט עבה וכבד. המשפחה והחברים סחבו אותו לכל הארץ בשנה האחרונה, זה נתן להם כוח".
"רציתי להוסיף צבע ולתת תקווה: התקשרו אלי מהמאהל שפתחו בשכונה, ואמרו שמתכוונים לעשות פעילות אמנות לחבר'ה צעירים, ושאלו אם אני מעוניין לשים יד. באתי, לא חשבתי פעמיים. ציירתי את סלמון בספונטניות. לא חשבתי יותר מדי. רציתי להשתמש באמנות שלי שלא יראה עצוב או חסר חיים – להוסיף מלא צבע ולתת תקווה. אחר כך ראיתי שציירו אותו בכתבות בעיתונות עם תמונות חשוכות, כתבו שהיה לו עבר פלילי, ציירו אותו כבן אדם רע".
"גם אותי עוצרים בלי שום סיבה: אני ילד טוב. אף פעם לא עשיתי בעיות וצרות. אני ממש חנון, ושוטרים עוצרים אותי בלי שום סיבה, גם ליד הבית. באחת מהפעמים שוטר התפלא שהעבר שלי נקי. אני אישית מפחד מהמשטרה. נולדתי בארץ, יש לי חבר טוב, גרוזיני, גדלנו באותו מקום. אני חווה הרפתקה שהוא לא מזדהה איתה בכלל, הוא ממש לא מבין. המערכת הגדולה מסתכלת עליך בתור אובייקט ולא בתור בן אדם".
"הדרך שלי לשחרר רגשות: להרבה צעירים אין איך לשחרר את כל המצב. לא למדתי אמנות בצורה מסודרת. אחרי הרבה שנים הבנתי שזו הדרך שלי להתבטא, לשחרר רגשות. כאמן אני מנסה להעביר רגשות אופטימיים".
"בטבע שלנו יש רק את זה שאנחנו בני אדם"
ניסן אליהו כהן (28), מחנך בארגון 'נחשונים' וחבר בתנועת הבוגרים של השומר הצעיר, מתגורר בחיפה
בלאדקלאט – לסלומון טקה
הילדים מתו יחד עם
הָיוֹסֵף וְכל
הַבִּצּוֹת יוּבְּשוּ.
עַכְשָׁו –
הַקַּרְקַע פּוֹרִיָה
לִתְאוּנוֹת בְּנִיָּה
וּשְׁאַרית הבשר
**
לפעמים עם חוסר תשומת לב ועם הגשם הנכון עשבים שוטים הופכים ליער. ככה זה בטבע, יש מקור של מים. יש שבילים לטרף. האריה לא יודע שהוא מלך. אין בטבע פרופיילינג. אין בטבע משטרה.
**
ותמיד יש מִּיסְטִיקָה שצוֹמַחַת בַּשּׁוּלַיִים, גוחנת כְּמוֹ נָחָשׁ בָּרַכֶּבֶת אֶל הַמֶּרְכָּז הַדָּחוּס. אֲנִי חֵלֶק מִכָּל זֶה. כֹּחַ-חָדָשׁ וַעֲנִי מִדַּי בְּיַעֲרוֹת הַגֶּשֶׁם מִתְגַּשֵּׁם. אֲנִי חֵלֶק מִכָּל זֶה.
**
זֶה הַדָּם שֶׁל כֹּחַ-חָדָשׁ בִּוְרִידֵי יַעֲרוֹת הַבֶּטוֹן שֶׁנּוֹתֵן חַיִּים לַסֵדֶר, שֶׁכּוֹתֵב סִדּוּרִי עֲבוֹדָה שַׁחֲרִית – מִנְחָה – עַרְבִית. זֶה הַדָּם שֶׁזּוֹרֵם בפראות, כְּגַּעַשׁ, בַּצִּנּוֹרוֹת שֶׁהִנִּיחַ לְפִי תָּכְנִיּוֹת שֶׁכָּתְבוּ אֲחֵרִים.
**
וירוס, או חיידק טורף באורגניזם של היער.
מה שייבש את הביצות גם לקח את הילדים.
ולפעמים היער יודע שהגיע הזמן להישרף.
"די!: שם השיר 'בלאדקלאט' לקוח מעולם ההיפ-הופ – כשהאדונים של העבדים היו מצליפים בהם, זה היה הצליל של הדם. בהיפ-הופ כשאתה רוצה לקלל את הבנזונה ששלט בך, זה מה שאתה אומר, כמו כוסאמק, זה 'די'".
"האריה לא מאמין להיררכיה, הוא לא מלך החיות. הוא טורף כי הוא טורף. כל הסיפור של להצדיק את מוקדי הכוח והאלימות כי 'אין מה לעשות, הם חיות', 'זה עניין גנטי', זה בולשיט. לפני שאתם אומרים שזה בטבע של מישהו להיות אלים, אתם אומרים שבטבע יש היררכיה, והשילוב של שני הדברים זו גזענות. בטבע שלנו יש רק את זה שאנחנו בני אדם, אנחנו יכולים לפחד אחד מהשני ולהצדיק את הפחד, ואנחנו יכולים אולי גם לדבר, ולהגיד אני מפחד ממך, בוא נכיר".
"ישנו שעתיים, קמנו בבוקר וחסמנו את הכביש: הגעתי לשכונה שנה אחרי שסלומון עבר למועדון נוער אחר, אבל הכרתי אותו ואת המשפחה שלו. בלילה של הרצח קיבלתי פתאום מלא טלפונים וראיתי בחדשות את המדריך של 'בית יציב' (מרכז הנוער אליו הגיע טקה, – י.פ) אומר שהיה רצח. נסעתי לקרית חיים, עדיין לא פרסמו את השם וחשבתי שזה חניך שלי. נסעתי להיות עם החניכים, ברגע עצמו. התארגנה הפגנה ספונטנית מול המשטרה, היינו שם עם הילדים עד 04:00 לפני בוקר. ישנו שעתיים, קמנו בבוקר וחסמנו את הכביש. כך התחיל בעצם גל ההפגנות".
(השיר 'בלאדקלאט' של ניסן אליהו כהן יופיע בספר השירה 'במות' שיצא בהוצאת טנג'יר במימון המונים)
"זה היה כמו אגרוף לבטן"
עדן ילמה (24), ציירת ומעצבת גראפית, מתגוררת בתל אביב
"צריך טיפול שורש: אני לא חושבת שכל מקרה עומד בפני עצמו. יש מכנה משותף, בסיס שמחבר בין כולם. הבעיה שורשית, ועד שלא יהיה טיפול שורש הקשר הזה ימשיך להיות. השמות והפרצופים לא משנים, זה יכול להיות כל אחד.
"מאחורי כל תמונה, כל מקרה, יש משפחה, יש הורים, קהילה וחיים שלמים. זה פוגע בכל כך הרבה אנשים, וזה מזעזע חיים של משפחות שלמות. יש כלי אתיופי מסורתי להגשת אינג'רה, והפרפרים שציירתי שם מבטאים את התקווה לחיים טובים יותר. האמת כואבת, אבל התקווה קיימת".
"עדיין יש שכונות של אתיופים: כשאני יוצרת אני מתמקדת בתחושה שאני רוצה להעביר – כל אחד חווה גזענות, זה לא יכול לפסוח על מישהו כל עוד הבעיה היא תרבותית. אני לא חושבת שיש קבלה והכלה אמיתית, לא נוצר פה כור ההיתוך הזה. עדיין יש שכונות של אתיופים ושל רוסים, וישובים של בודאים – לא כולם אחים של כולם".
ריפוי: "לא הייתי בארץ בתקופה ההיא. טיילתי באוסטרליה. מרחוק אתה מרגיש שאין לך דרך לקחת חלק פעיל במחאות, לחזק את החברים והמשפחה. הדרך שלי היתה האמנות. יצרתי אותה ממש כמה ימים אחרי המקרה וזה היה כמו אגרוף לבטן, פצע אחד של יהודה ביאדגה לא הצליח להירפא, ופצע חדש נפתח.
"הרגשתי שאני צריכה להתבטא באיזושהי דרך, להתאבל. באופן אינטואיטיבי פתחתי את האילוסטריטור. כשאני מעצבת אני מתכננת אבל פה פשוט הוצאתי את מה שהיה לי בפנים, לא היה לי מושג איך זה יראה בסוף. היה בזה משהו מרפא".
"העלייה הייתה 'מסע סיום טירונות' לפני המלחמה נגדנו"
בנג'מין סמאין "יריקה של אלוהים" (31), אמן, ארט דיירקטור, קופירייטר ובעל סוכנות פרסום, מתגורר בתל אביב
על היצירה 'אותיות': "אותיות מרכיבות מילים, מילים מרכיבות משפטים, משפטים יוצרים משמעות חדשה, ולכן חשוב להשתמש בהם בתבונה רבה".
הגזענות לא מפסיקה: "מסע העלייה היה מפרך ועקוב מדם, כשבדרך אנשים נרצחו ונשים נאנסו. המסע היה בעצם 'סיום טירונות' לפני המלחמה נגדנו שהחלה בשנות ה-90. 'פרשת הדם' בה מד"א הנהיגו בחשאי מדיניות פנימית וגזענית המורה לשפוך את מנות הדם שנתרמו על ידי ישראלים יוצאי אתיופיה, וככל שהתקדמו השנים, כך הריצו אותנו לאחור".
גם התקשורת מסיתה: "לאחר מותו של סלמון טקה ז"ל הופצו בעיתונות ובמדיה ידיעות לפיהן היה לו עבר פלילי ועוד כל מיני שטויות שכביכול אמורות לנרמל את הריגתו. והתקשורת שאמורה להוות כ'צינור' בין האקטואליה לעם חותמת עם הכותרת 'המחאה שהפכה לאנרכיה' במקום 'האנרכיה שהפכה למחאה'. מספיק לשתות לנו את הדם".
להשתחרר מהסטיגמות על עצמנו: "זו התחושה של אדם שחור ביום יום – רואים בנו כ"יונים שחורות" שרק עושות רעש, מסריחות ומחרבנות. אסור לנו לחשוב איך רואים אותנו אלא לדעת מי אנחנו ולהמשיך, לא לנסות לעוף. לעוף! יש בי אמונה חזקה שמתעצמת עוד יותר, כשאני מביט ברגליים של הוריי".
"מנסים לכבול אותנו פיזית ותודעתית, אך אנחנו משתחררים ויוצאים מהשכונות ומוכיחים שאנו יודעים להילחם גם בדרכים לא אלימות".
זה לא נפסק: "הירי בסלמון טקה פגש אותי בתקופה שעבדתי עם אגודת יהודי אתיופיה ובקמפיין של גדי יברקן כשהיה ח"כ בכחול לבן. 'הקנה' היה עדיין רותח מהריגתו של יהודה ביאדגה ושוב זה קורה בעיר אחרת, עם שוטר אחר, אך כנגד אותו הצבע. סלמון טקה ז"ל".
"זה היה אירוע מטלטל"
זהר אביגדורי (39), מחנך ב'תיכון החברתי – קריות' ואמן דראג שלדמותו קוראים זוהרה פלטיניום, מתגורר בקיבוץ אשבל
"לתת ביטוי לכאב שורשי ועמוק: הירי בסלומון טקה קרה קילומטר וחצי מהמקום שבו אני מחנך. חלק מהתלמידים שלי הכירו אותו. זה היה אירוע מטלטל לצוות המחנכים בתיכון שלי. השתתפנו בהפגנות, הזמנו את התלמידים לשיחה למרות שזה קרה בחופשות הקיץ והלכנו לקריית חיים לדבר עם מפגינים. נחשפתי יותר ויותר לסיפורים ולקולות שלהם. לא שחשבתי לפני כן שהמצב מזהיר, אבל פתאום כל הסיפורים הקשים, הכואבים והמעליבים האלה צפו בבת אחת וגרמו לי להבין עד כמה עמוק הכאב וכמה שורשית תחושת ההשפלה וההדרה של יוצאי אתיופיה בישראל. הבנתי שאני צריך לתת לזה ביטוי".
הנרטיב הלבן: כל המקרים שמוזכרים בקטע נעשו על ידי הממסד או החברה כלפי יוצאי אתיופיה. הנרטיב שלי תמיד היה הנרטיב הלבן: מדינת ישראל הגדולה והחזקה הביאה את השחורים המסכנים מאפריקה ושיגידו תודה. דווקא הקיץ הזה והמחאה שהיתה פה גרמו לי להכיר את הסיפור מהזווית העמוקה והנכונה שלו, ולכן בסוף הקטע מי שנמאס לו זו הדמות מהחברה, ולא להפך".
"החברה הישראלית מאבדת את יוצאי אתיופיה, ולא להפך: מה שהרגיז והפריע לי במיוחד היו דיוני פייסבוק בהם המוחים הואשמו באלימות ובהפרת סדר, והמשפט המנותק והמתנשא הזה 'עכשיו איבדתם אותי' חירפן אותי. כאילו וואלה, ממש עד עכשיו כל הלבנים עמדו שכם אל שכם במאבקים עם יוצאי אתיופיה. ממש נשכבו על הגדר בשבילם. החלטתי לקחת את המשפט הזה ולהפוך אותו, שמי שאיבד פה את האחר זה יוצאי אתיופיה אותנו, ולא להפך.
"אומנות חזקה שמגיעה ממקומות מוחלשים: דראג זאת האומנות שלי כי זאת אומנות חזקה שמגיעה ממקומות מוחלשים, שספגו המון אלימות משטרתית ומביעה חזק את עניין הזהות שלא ניתן להכחיש ולא ניתן להשתיק. באותו קיץ יצא שהופעתי לא מעט והיתה סתירה בעיני בין זה שבחוץ יש מלא הפגנות, מחאות וכאב, ועל במות הדראג לא היה לזה זכר. חשבתי שחייבים להביא את הקול הזה, דווקא לקהלים שלא יושב בהם, לצערי, אפילו יוצא אתיופיה אחד".
"הבנו שזה יכול לקרות לאחים הצעירים ולילדים שלנו"
שלומי מלכאי (42), DJ ומנהל פרויקטים ושותפויות בכפר ביתא ישראל, מתגורר באשקלון
שֵׁבֶר אַחִים וַאֲחָיוֹת
בנסיעות בּמְּכוֹנִית / אני נוסע וּמַבִּיט / עַל מָה הָיָה וּמָה נִהְיָה / ואיך נפשי עוד בּוֹכִיָה מֵהַמְּצָדָה של הזריחות / ירושלים בַּסְּלִיחוֹת / מֵחוֹף כִּנֶּרֶת ואכזיב / והסלקציות של תל אביב
אבי חלם והתפלל / לחיות בארץ ישראל / היום ילדי אותי שואל / מה הסיפור של ישראל
כאן זה בית, כאן זה לב / וְאוֹתָךְ אנ'לא עוזב / קהילה עם שורשים / וַאֲנַחְנוּ מנודים, המסגרות / שֵׁבר אַחִים וַאֲחָיוֹת
אותה שכונה, אותו רחוב / "תְּרֵיסָר" בנים של יעקב / אוספים לחוד נדודים / ואת השחור הם מנדים
אדם הוא נוף מולדתו / חורט קווים בְּכַף יָדוֹ / בין התפילות והתורה / עולים ריחות של הַדָרָה
עצב בעֵינֶיהָ של אימי / שלא אמצא את מקומי / על ה-#מְסְנְקוֹ מתנגן / ניגון עתיק שֶׁמְּכַוֵּן
כאן זה בית, כאן זה לב / וְאוֹתָךְ אנ'לא עוזב / קהילה עם שורשים / ואנחנו מנודים, המסגרות / שֵׁבֶר אַחִים וַאֲחָיוֹת
מבראשית הכל תפור / טלאים, טלאים של הסיפור / כמו מילים ללא חיבור / עם מפולג ודי שבור
אני מכאן, אך לא שייך / וְכָל חבר שלי לא אח / ואת פועמת בִּלְבָבִי (הישראלי) / אני לא מזרח מערבי
כאן זה בית, כאן זה לב / וְאוֹתָךְ אנ'לא עוזב / קהילה עם שורשים / ואנחנו מנודים, המסגרות / שֵׁבֶר אַחִים וַאֲחָיוֹת
"מי פילל ומי מילל" / בצבא הגנה של ישראל / כל חלקה טובה אבדה / אך תקוותנו חזקה
ילדי שלי, אבא נכשל / הגורל חתום, אכזר ומר / "בטחונך" חשוף לכל / שוטר/אזרח "לקטוף" יכול
מסע ארוך שלא נגמר / אתמול, היום וגם מחר / אני בארץ אך בנכר, השבטים / אני יוסף ללא אחים
כאן זה בית, כאן זה לב / ואותך אנ'לא עוזב / קהילה עם שורשים / ואנחנו מנודים, המסגרות / שבר אחים ואחיות
"התקופה הכי קשה שהיתה לי בחיים: סלומון טקה תפס אותי קשה. הסיפור עם הדיס-אינפורמציה, הבנו שזה יכול לקרות לאחים הצעירים ולילדים שלנו, על עצמי אני פחות פוחד. מבחינה אישית זו התקופה הכי קשה שהיתה לי בחיים. לא אכלתי שבועיים. לא דיברתי עם אף אחד. אני מכיר גברים שבכו".
שבר: "כתבתי את 'שבר אחים ואחיות' כפרפראזה כי 'שבט אחים' זה שיר לא אמיתי. אנחנו מפולגים בהכל".
"אנחנו מוחים על חיי אדם, לא על קוטג': זו המדינה שלי וברור שאני אלחם עליה – הייתי במחאות ברחוב אצל אוחנה כשהיה שר המשפטים, אצל ארדן, בירושלים. איפה שיכולתי. אנחנו מוחים על חיי אדם, לא על קוטג'".
אמונה: "הקהילה האתיופית זה הישראלי היפה. למרות הכל אין מצב לעזוב את הארץ. אין חשיבה כזו. אנחנו סובלים, אבל ממנפים את זה הלאה, מחנכים את החברה הישראלית. יש הרבה עבודה, לצערנו יש גזענות ואני פה כדי להילחם ולסלול לילדים שלי דרך יותר טובה. בלי אמונה לא היינו פה".
"בתקווה ששם בגן עדן יותר טוב מפה"
טל מגוס (32), צייר, מיוזמי קולקטיב האמנים ביתא, מתגורר ברמלה
"יש רצף, יש פנים: אין לציור שם. הוא מחאתי, אבל יותר ממקום של הזדהות.
זה לא רק סיפורים נפרדים, יש רצף, ויש פנים. רציתי להראות ילדים צעירים שהמוות שלהם הגיע אחד אחרי השני, בגלל זה הם בעבודה אחת, בתקווה ששם בגן עדן יותר טוב מפה. בעבר ציירתי את הדמות של יוסף סלמסה, והעברתי למשפחה. הציורים מדברים במקומי".
