הייתי ילד בקיבוץ. בן 8. צעיר שמתחיל להתעניין במה שקורה סביבו ולשאול שאלות. בחדשות סיפרו בזעזוע על ברוך גולדשטיין, רופא מקריית ארבע שנכנס למערת המכפלה בבוקר יום שישי שלפני תחילת צום הרמדאן, וירה למוות ב-29 מתפללים מוסלמים. בעיניים תמות שאלתי את אמי לפשר המעשה. נפשו של הילד שהייתי לא הצליחה להכיל את הזוועה. אדם. רוצח. גם אמי לא הצליחה לחשוב על תשובה שתניח את דעתי.
2021. היום. 25 בפברואר. 27 שנים לטבח במערת המכפלה. אני חוזר בזיכרון לתגובות על הטבח. לזעזוע של ערוצי החדשות ושל הציבור, להחלטה להכריז על כ"ך ארגון טרור ולהוציאו מחוץ לחוק. בזיכרון עולים עכשיו גם שערי העיתונים משנים אחר כך. שערים מלאים בתמונותיהם של נרצחי הפיגועים. כותרות אדומות על רקע שחור, עם מספרי ההרוגים באוטובוסים, בטרמפיאדות, ברחובות הערים. קו 5. צומת בית ליד. דיזנגוף סנטר. חג פורים שהפך למרחץ דמים. פחד מוות. תחושה חזקה של שותפות גורל עם המשפחות, עם העם.
אבל עולים בראשי גם הקולות שהחלו להישמע אז בשוליים. אני נזכר שגם אחרי רצח רבין, טראומה לאומית שהייתה גם טראומת ילדות נוספת שלי, היו רבנים שהביעו תמיכה במעשה. לימים למדתי שיגאל עמיר נכח בהלוויית גולדשטיין, והודה שהשיחות עם חבריו של גולדשטיין לאחר הטבח היו אחד הגורמים להחלטתו לרצוח את רבין.
***
ממרחק 27 השנים שחלפו, אני מביט בילד שהייתי, הרבה לפני שהייתי פעיל פוליטי, סטודנט מעורב או עיתונאי. היה משהו באירועים האלה, הטבח במערת המכפלה, הפיגועים האיומים, רצח יצחק רבין, שהפך אותי כילד, ובדיעבד גם אותנו כאומה, להרבה פחות תמימים וטהורים. כתב אביתר בנאי: "שקט לאור ירח, אנחנו דור שרוצח".
ההתבגרות הזאת, ההבנה שיש בינינו חורשי רעה ועושי זדון, קשה וכואבת. הגעתי אליה מוקדם מדי. מאז היא מנת חלקי, והיא מלווה אותי כמו תמרור אזהרה, או אולי יותר כמו כתם.
הרב יהודה עמיטל זצ"ל, שהיה ראש ישיבת הר עציון ולימים שר בממשלת פרס, כתב אחרי הטבח במערת המכפלה שגולדשטיין "הכתים את העם היהודי ואת תורת ישראל בכתם של שפיכת דם נקיים. מעבר לשפלות המוסרית והדתית של הריגת חפים מפשע, שעה שכרעו ברך בפני בורא עולם, הרצח הנורא הביא לידי חילול שם שמיים בעיני העולם כולו".
***
אבל בגרתי. בגרנו. תם עידן התמימות. תמה תקופת האבל. הרגשות אולי התקהו, אבל התגובה חייבת להיות עניינית ומהירה. אין זמן לבזבז. מי שהזדעזע ממאיר כהנא, מברוך גולדשטיין ומיגאל עמיר, לא יכול לשתוק, לנוח או להיאנח כשממשיך דרכם, איתמר בן-גביר, רוחץ בנקיון כפיו מתחת לתמונת ברוך גולדשטיין בסלון ביתו, וצוחק כל הדרך לכנסת ישראל. את זה חייבים למנוע. לעשות כל שבידינו.
