רבים נדהמו מהיקף התקריות האלימות בחברה הערבית בישראל במהלך מבצע "שומר החומות". ד"ר מיכאל מילשטיין התריע כבר לפני כמה חודשים כי לצד תהליך ההתקרבות לפוליטיקה, לכלכלה ולחברה בישראל, מתקיים תהליך מקביל שמגביר את פוטנציאל הנפיצות.

במאמר שפורסם בחודש ינואר, הסביר מילשטיין, חוקר במרכז משה דיין (אוניברסיטה ת"א) ופעיל במגוון ועדות וגופים ציבוריים, שהמענה לנסיקת מקרי האלימות בתוך החברה הערבית איננו רק משפטי ומשטרתי, וכי מדובר ב"בבואה למשבר זהות וליחסים טעונים ובלתי מבוררים בין הציבור הערבי לבין החברה היהודית ולמוסדות השלטון בישראל". הוא הזהיר: "הפשיעה והאלימות מהוות איום שלא לעד יתוחם לחברה הערבית בלבד ולא לנצח יוגבל רק לתחום הפלילי ועלול לחצות את הקו הדק המפריד בינו לטרור״.

מיכאל מילשטיין (צילום: אלבום פרטי)

״יש מורכבות שרוב הישראלים היהודים לא רואים״, מסביר מילשטיין בראיון ל'דבר', אחרי שנבואתו התגשמה במידה מסוימת. "עד תחילת מבצע שומר החומות, ראינו תמונה אופטימית. השתלבות חסרת תקדים של החברה הערבית בישראל, מצב של פריצת טאבו. היינו צמודים למסכים לשמוע את דבריו של מנסור עבאס בחמישי בערב לפני חודש וחצי ומה יגיד לגבי לפיד או ביבי – לא היה דבר כזה. אמרו אז שזו הפעם הראשונה שכולם מתעניינים מה אומר ראש מפלגה ערבית בישראל. כולנו התבשמנו משחקני נבחרת ישראל בכדורגל, ומנכ"ל בנק לאומי״.

זו לא מגמה אמתית?
"אני כבר שנה אומר שאנחנו רואים חצי מהתמונה, שהיא מדהימה בפני עצמה, אבל מפספסים חצי שלם, שקשור בפשיעה והאלימות בחברה הערבית – התפרקות מבית, דור צעיר שעולה ומתריס מול כל הסמכויות, רוב ההנהגה שהיא חלולה לגמרי ולא שולטת במה שקורה בציבור – והרבה מאוד מובלעות של ניכור, תסכול ואיבה שחיות לצד המגמה שתיארנו קודם".

מי שמעורב בישירות באלימות הוא בא מרקע של פשיעה שקדם לכך ?
"זאת נקודה חשובה. המון מהעצורים הם בעלי תיקים פליליים. כשאתה בודק את כל אירועי ההתפרצויות האלימות בכל מקום, בנגב, בערים המעורבות, במשולש, זה דור אבוד של צעירים.

"יש סרט בשם 'בר באחר' ('לא פה ולא שם' בעברית) של הבמאית מייסלון חמוד, שמדבר על התלישות האדירה של הדור הצעיר. 30% מהערבים בגילאי 18-24 בישראל לא עובדים ולא לומדים. כשאתה בודק את התחום של אלימות ומעורבות בלינצ'ים – אתה מוצא שזה פשוט חופף. דיברתי עם אנשים, בעיקר נכבדים של חמולות בערים המעורבות שאמרו תקשיבו – אין לנו מושג מה עושה הילד בסיום הלימודים. עם מי הוא מדבר, מה זה וואטסאפ ואינסטגרם ? אנחנו חיים בוואדי אחד והם בוואדי אחר – לא נפגשים.

לטענתו המניע המרכזי לאירועים אינו אידיאולוגי. "זה דור שלא מקשיב להורים, לאימאמים, לראשי החמולות ,הוא לא סופר את ראשי המפלגות ולא מכיר אותם. אין כאן אידיאולוגיה. יש ברקע את עזה ואל אקצא שאמורים להרתיח את הדם ויש הסתה שמגיעה מאנשים כמו השייח יוסף אל באז מלוד. אבל זה רק מתדלק את הרקע של העוינות הבסיסית".

"ההנהגה לא ביקורתית"

למרות מה שאמרת, מדובר במיעוט קטנטן של משתתפים באלימות
"ברור. הם מיעוט בטל – אולי עשרת אלפים בכל המדינה שהשתתפו באירועים, אבל עצם העובדה שהרוב הגדול לא משמיע קול ביקורתי נגד האירועים או ההנהגה שלו עצמו – זה כבר אירוע לא טוב. בציבור היהודי יש קולות כמו סמוטריץ', אבל יש גם מרץ ומפלגת העבודה. יש גיוון".

מילשטיין מלא בביקורת נגד תגובתה של הנהגת החברה הערבית לאירועים. "חבר כנסת סמי אבו שחאדה העלה פוסט לפיו יהודים שרפו ערבים ביפו – זו הסתה פרועה. הייתה שתיקה של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת ביומיים הראשונים, שלא יספרו סיפורים. הם אמרו כאילו הם דיברו בערבית ולא בעברית, אבל במציאות, רק אחרי יומיים הם התחילו לדבר".

היו גם קולות אחרים?
"היו אנשים אמיצים – כמו עיסאווי פריג' ומנסור עבאס, מנהיגים אמיצים שדיברו פנימה וגונו בגלל זה. יש היום חרב שמונחת מעל ראשו של מנסור עבאס, הדחה מרע"מ, בגלל הביקור בבתי הכנסת בלוד ומוכנות לעזור בשיקום שלהם. ראשי עיריות כמו ד"ר סמיר מחמיד מאום אל פאחם, וראש עיריית כפר קאסם, עאדל בדיר – הם אנשים אמיצים שאמרו דברים אמיצים. יש עוד ראשי רשויות ערבים שגינו את האלימות. פרט לאלו, כל האשמה בעיני ציבור הערבי היא כלפי היהודים. יש שם מונוליטיות של השיח. הדהוד של אותו מסר".

"יש תכנית מסודרת שמחכה לממשלה שתקום"

אתה מבקר את ההנהגה, אבל בשנה האחרונה היה קמפיין של מנהיגים ערבים נגד בעיית האלימות ונגד אזלת היד של המדינה

"אני חבר בצוות של המשטרה וראשי הרשויות. יש פער אדיר בין הציבור הערבי והפוליטיקאים. ככל שאתה מתקרב לציבור הפער בעצם יותר קטן. ככל שאתה מגיע לפוליטיקאים אתה מגלה מבוי סתום. אם תבדוק את בל"ד או התנועה האיסאלמית – תשמע שם את הדעה שזה לא תקלה, אלא שהמדינה מעודדת ונותנת לצעירים נשק כדי לפורר אותנו מבפנים. זו פנטזיה.

"מנהיג אמיץ שדיבר פנימה וגונה": ח"כ מנסור עבאס, יו"ר רע"ם. (צילום: פלאש 90)

"יש ניצבים במשטרה שמודים – עשרות שנים לא שיטרנו, לא אכפנו, לא הטלנו מרות. המדינה התחילה להיכנס לזה. ב-2016 מונה ניצב ג'מאל חקרוש, שאחראי על הקשר בין המשטרה לציבור הערבי. לדעתי הוא עושה עבודה טובה מאוד, אבל חסרות לו סמכויות. גויסו למעלה מ-700 שוטרים וקרוב ל-70 שוטרות מוסלמיות – זו התחלה טובה והכיוון הנכון. להפוך את הערבים לחלק מהשיטור ולא רק לחלק מהקורבנות. הדברים הולכים לאט מדי, והבעיה הולכת ומחריפה".

איך המדינה יכולה לטפל במצב הזה ?
"יש המון דברים שהמדינה הייתה יכולה לעשות ולא עשתה. היא נכנסה מאוחר לעניין ולא טיפלה לעומק בדברים, אבל זה לא כל התמונה. המדינה לא יכולה לטפל לעומק בבעיה בלי שהציבור הערבי שותף פעיל. אני לא חושב שבסופו של דבר אפשר לתת מענה רציני לנגע הפשיעה והאלימות בלי שהחברה שותפה פעילה והיא בוחנת גם את האחריות שלה לסיפור הזה. צריך כאן להבחין בין פשיעה, בייחוד פשיעה מאורגנת – שבה משטרה מטפלת, לבין האלימות, שהיא ביסודה תופעה חברתית, שנשענת על לגיטימציה מהציבור.

"צריך להבין את היחס של הציבור הערבי למסגרות מטעם המדינה. חלק מהם מאוד רוצים שתהיה מסגרת לילדים – אבל הם נרתעים ממסגרות עם מדים. התנדבות בבתי חולים, הפעלת מתנ"סים , מקלטים לנשים, מסגרות רווחה – זה מבורך, אנשים יעמדו בתור. לדעתי המדינה צריכה להגדיל מכסות ולהפעיל מערכי גיוס יותר משומנים. וכדאי מאוד שזה יענה בעידוד פנימי".

איך זה יכול לעזור ?
"זה לא מאפס למאה, אבל אם יהיה תהליך ארוך שבו המדינה תשקיע הרבה יותר לאורך זמן תראה פחות ופחות מעורבים בכאוס ואלימות וזליגה לפשיעה. אני יכול לפרט סט של הדברים שהמדינה צריכה לפתח: תנועות נוער, מתנ"סים, פארקים ציבוריים, מסגרות של פר"ח, מקלטים לנשים מוכות, שירותי עבודה סוציאלית נרחבים, כל מה שנוגע להפעלת בני נוער מעל גיל 18 במסגרות של שירות אזרח ועוד.

הפגנה באום אל פחם, במחאה על הטיפול החסר של המשטרה בפשיעה בחברה בערבית (צילום: יניב שרון)

"כל זה צריך להיות מלווה בפעילות שיטור מאוד רצינית. צריך לעבוד קשה על משפחות הפשע והסחר באמל"ח – אם תעשה את זה ברצף במשך כמה שנים. תתחיל לראות את הירידה. כאמור, מאוד חשוב שהחברה הערבית תנהיג את האירוע הזה. היא לא סטטיסטית בקרב יריות בין מג"ב למשפחת חרירי. הם לא גורם פאסיבי. הם חייבים לדעתי להתגייס הרבה יותר למשטרה. אני מבין שהיחסים טעונים, לא הגעתי מהירח, אבל זה חייב להשתפר.

922 היא תכנית מדהימה, הערבים עצמם מודים שממשלת נתניהו שמה כסף בחברה הערבית שממשלות קודמות לא שמו. אבל היא ביסודה במוקד כלכלי תשתיתי – מקומות עבודה ותשתיות, היא לא נוגעת בנושא של הזדהות עם המדינה, ומצבו של הנוער. בשביל זה – יש את התכנית הייעודית שאושרה למאבק בפשיעה ואלימות, שעברה בממשלה, אבל לא יכולה לצאת לפועל".

הסכנה: חרם על הבחירות

לגבי ההמשך, מילשטיין פסימי. "הייתי אומר כמעט שהאירועים האלה חמורים יותר מאוקטובר 2000. העימות אז היה בין אזרחים ערבים לכוחות הביטחון. הפעם זה מציאות חצי בוסנית, יהודים וערבים, הולכים מכות, אלימות מופרעת לגמרי.

"יש חוסר הבנה עמוק של הציבור הערבי לגבי עומק השבר בציבור היהודי בעקבות השבועיים האחרונים. יש אלמנט חזק מאוד של חוסר אמון ופחד, ייאוש מוחלט מדו קיום, שלתחושתי הערבים מבינים אותו חלקית, והוא מאוד עמוק בציבור היהודי. כבר התחלנו להרגיש את זה במישור הפוליטי.

איך אתה רואה את ההמשך?
"אני בעיקר מודאג מהרעיון של דו קיום, שספג מהלומה עזה מאוד. כדי להגיע לתיקון שלו, צריך לא רק הנהגות אמיצות, אלא גם יציבות ובעלות ביקורת עצמית. אני מקווה שאני טועה וההערכות שלי יתבדו ויסתבר שהגזמתי לגמרי. כמו שאני רואה את הדברים עכשיו, אני מאוד מתקשה לראות איך עכשיו אנחנו צועדים לתיקון יחסים".

זה גם קורה על רקע הארכת הוואקום הפוליטי לעוד סבבי בחירות

שביתה כללית בחברה הערבית. (צילום: אלאיתיחאד)

"מסכים. אני מעריך שיהיו בחירות חמישיות שעלולות להיות הרות אסון בנשוא יחסי יהודים וערבים. אני כבר רואה את הבאז של החרם על הבחירות מצד הערבים. אומרים, 'הרגתם אותנו' – אפילו תומכי רע"מ במצב של יאוש מוחלט מהמשחק הפוליטי וזה יכול לבוא לידי ביטוי , לצערי, בשפל חסר תקדים בשיעור ההשתתפות.

"שפל נרשם כבר בבחירות הקודמות – 46%, לא היה אף פעם דבר כזה. אם יערכו בחירות בספטמבר, תדבר על נתון הרבה יותר נמוך. אולי תומכי רע"מ יצילו את העניין, אבל המשותפת תהיה בבעיה קשה. לא יהיה ייצוג כמעט לערבים, וזה אומר שלא יקבלו תקציב, הניכור ילך ויגבר. במשחק של חלוקת העוגה – הם לא יהיו נוכחים. אני מפחד מהבאז שאתו אנחנו מגיעים לבחירות – אם אמירה היא 'הבנו, פרלמנט ישראלי זה קשקוש. תנו לנו לחיות את החיים שלנו. זה רע מאוד".