חנות המזכרות הנושאת את השם הסמלי 'בלאק וול-סטריט' רחוקה דיו מהמרכז המסחרי הסואן שכונה כך עד הלילה האיום ההוא, לפני 100 שנה. 'בלאק וול-סטריט' המקורי, מרכז מסחרי תוסס שכמעט כל העסקים בו היו בידיהם של שחורים, הפך לעפר היום לפני 100 שנים. פורעים לבנים שרפו אותו כליל, בעזרת משטרת טולסה, שעה שטבחו באזרחיה האפרו-אמריקאים של העיירה. השמדתו של ה'בלאק וול-סטריט' ברובע גרינווד שבטולסה, אוקלהומה לא נכנס לסיפור האמריקאי ולא הפך לסמל, אף שהיה זה ככל הנראה הפוגרום האכזרי ביותר נגד שחורים בארצות הברית.

כשבילי פארקר פתחה את חנות המזכרות שלה על שם 'בלאק וול-סטריט' בטולסה, היא עשתה את זה הרחק מרובע גרינווד ההיסטורי בו שכן 'בלאק טוול-סטריט' המקורי. למעשה, היא בסך הכל המשיכה את המסע שעברו תושבי העיירה השחורים שנדחקו מהמרכז לשוליים. בטולסה היו כ-10,000 שחורים ערב הטבח, בסוף מאי 1921.

ציור קיר לזכר 'בלאק וול-סטריט' בטולסה. "העושר של הקהילה שנטבחה יכול היה לשרת מיליוני אנשים בחלוף השנים" (AP Photo/John Locher)

ניצולי הטבח נמלטו צפונה, נדחקו לשכונות העוני שבקצוות העיירה שם התגוררו באוהלים ובקתות מאולתרות במשך שנים. שם, במשכנות העוני שבצפון העיר, איפה שחיים השחורים עד היום, פתחה פארקר את החנות שלה.

גרינווד הייתה אחת משכונות השחורים המשגשגות ביותר בארצות הברית עד אותו הלילה, בין 31 במאי ל-1 ביוני 1921. לאוקלהומה, אחת המדינות הצעירות ביותר בארצות הברית, בקושי מלאו 14 שנים. במהלך 14 השנים האלה, המתחים בין השחורים ללבנים געשו, ואוקלהומה הפכה לאחד ממעוזיו של הקו קלוקס קלאן. גם אם בספר החוקים היה חוק אחד לשחורים ולבנים, גזר דינם היה שונה. האספסוף באוקלהומה ביצע 31 לינצ'ים ב-14 שנותיה הראשונות של המדינה, 26 מביניהם היו נגד אזרחים שחורים.

ההפרדה הגזעית לא הייתה בחוק, אבל היא הייתה בפועל. באותו לילה, לאחר שנפוצה שמועה על נער שחור שניסה לתקוף נערה לבנה ונעצר, הציתו ובזזו הלבנים יותר מאלף חנויות, בתים, כנסיות, ומוסדות חינוך בשכונת גרינווד שבה חיו השחורים. במהלך המאורעות, שנמשכו כמה ימים רצופים, נרצחו כ-300 אזרחים שחורים, וכ-800 נפצעו ואושפזו בבתי החולים. מי שלא הצליחו להימלט, כ-6,000 בני אדם, נכלאו במחנות.

משטרת טולסה לקחה חלק במעשי הקטל ובכליאתם של השחורים, ולפי דיווחים עיתונאיים מאותם הימים הציד של השחורים בוצע בה בעת מהאוויר ומהיבשה. מטוסים פרטיים שימשו את הרוצחים הלבנים לירות בשחורים שניסו להימלט ולזרוק פצצות תבערה מאולתרות על ה'בלאק וול-סטריט'.

***

הטבח בטולסה נשמט מדפי ההיסטוריה האמריקאית. "גם כיום", נטען אתמול בכתבה של סוכנות הידיעות AP, "מרבית האמריקאים לא מכירים את הסיפור הזה".

פארקר סיפרה לכתב AP בסוף השבוע: "לימדו אותנו במשך השנים שאסור לנו אפילו לדבר על המאורעות. הורו לנו לשתוק. אז אני חושבת שזה הזמן להחזיר את 'הבלאק וול-סטריט' לחיים".

בילי פארקר, בעלת חנות המזכרות 'בלאק וול-סטריט'. "זה הזמן להחזיר את 'בלאק וול-סטריט' לחיים" (AP Photo/Sue Ogrocki)

פחות מ-10 קילומטרים מפרידים בין גלגולו החדש של ה'בלאק וול-סטריט' של פארקר, חנות קטנה במבנה ארעי, לבין המרכז המסחרי הסואן שבו היו חנויות מרכול, חנויות נעליים, רופאים, עורכי דין, אנשי עסקים ואפילו הוצאות לאור שהוחזקו בידי שחורים. הקרע של 10 הקילומטרים האלה נוצר באש ובדם. שורשי הפערים הגזעיים והכלכליים כיום בטולסה נובעים מהטבח המחריד שאירע בה לפני 100 שנה.

ראשית, אספסוף גזעני בזז בן לילה את קניינם של השחורים, בסכום כולל שכמעט לא ידוע. לאחר מכן, הפרדה גזעית והתחדשות עירונית חרצו את גורלם של אנשי העסקים השחורים שהצליחו להתאושש מהטבח, ודחקו אותם לשכונות הפחונים בצפון טולסה. תביעות הביטוח בגין ההפסדים של קורבנות הטבח נדחו, וכך גם תביעות אזרחיות שבהן דרשו פיצויים מהעירייה והמדינה שהפקירו אותם.

עשן מיתמר מעל טולסה בימי הטבח. "תסתכל סביב ותראה את ההשלכות של טבח בן 100 שנה" (Alvin C. Krupnick Co./Library of Congress via AP)

אף ניצול מהטבח ואף צאצא לא קיבל פיצויים על החורבן. רצף האירועים הזה הותיר פצע שלא נרפא במשך 100 שנה, והפצע הזה עדיין פתוח במשכנות העוני בצפון טולסה.

השכר השנתי הממוצע למשק בית שחור בטולסה עומד על 30,955 דולרים לעומת שכר ממוצע שנתי של 55,278 למשק בית לבן, כך מעריכה לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית. בעיר שבה מתגוררים 401,760 נפשות, כמעט שליש מהאנשים שחיים מתחת לקו העוני הם שחורים, לעומת 12% לבנים. ניתן להבחין בקלות בפערים בנסיעה בין צפון טולסה לדרומה. בחלק מהרחובות הסלולים אין פנסי רחוב או תמרורים. עד לאחרונה, בכל הצד הצפוני של העיר הייתה רק חנות מכולת אחת בלבד. בתים רבים זקוקים לשיפוצים.

***

מרכז גיבס, מרכז מסחרי קטן שמכיל כמה חנויות ומשרדים ושייך לצאצאיה של אחת מניצולות הטבח, שוכן בסמוך לחנות המזכרות של פארקר. לירוי גיבס השני ואשתו טרייסי רכשו את המרכז המסחרי ב-2015. המבנה יושב על נחלה שבה ניהלו סבו וסבתו של לירוי עסק. הם היו בני נוער כשהטבח התרחש.

טרייסי ולירוי גיבס קיוו שיצליחו לספק פרנסה לשחורים בעזרת המרכז. הם משכירים מרחב משרדי וחנויות עם חלונות ראווה לשישה שוכרים, בהם ארגון זכויות אדם המתמחה בסיוע משפטי לנזקקים, מכון יופי לנשים שחורות וחנות ממתקים.

לירוי גיבס השני (מימין), ואשתו טרייסי גיבס עם בנם לירוי גיבס השלישי. "השחורים לא איבדו רק את כל רכושם, אלא גם את הבסיסים שעליהם התחנכו" (AP Photo/Sue Ogrocki)

אבל הזוג גיבס מתוסכל מהפקרת צדה הצפוני של העיר. "אנחנו חייבים לזכור שבשעת הטבח חנויות ובתים נשרפו", אומרת טרייסי. "הם לא איבדו רק את כל רכושם, אלא גם את הבסיסים שעליהם התחנכו ואת הידע שבעזרתו הצליחו לפתוח עסקים משגשגים. אתה מאבד את כל ההיסטוריה הזו בכל הקשור לעסקים, ידע המועבר מדור לדור. נותרנו עם עסקים אפרו-אמריקאים שבקושי מצליחים להחליף דולר, להרוויח דולר, להחזיק דולר בקהילה, בגלל חוסר ההשכלה."

ברנדון אולדמן, חבר בוועידת הזיכרון של הטבח בטולסה, אומר: "תסתכל סביב ותראה את ההשלכות של טבח בן 100 שנה. העושר של הקהילה שנטבחה יכול היה לשרת מיליוני אנשים בחלוף השנים".

דון טרי. "העיר הזו עטופה בטראומה" (AP Photo/Sue Ogrocki)

דון טרי, אמנית שחורה, מדברת על הטבח ועל הקושי להתפייס. טרי טוענת שהפיוס בלתי אפשרי ללא פיצויים לקורבנות, והפיצוי הזה צריך לכלול יותר מתריסר הקובלנות שנמשכות כבר שנים, לדבריה. "העיר הזו עטופה בטראומה. כדי שנוכל להתקדם, מאמצי השיקום של מה שאירע לפני 100 שנה צריכים להיות מופנים לקהילה שחיה בצפון העיר".

מוזיאון היסטוריה ייפתח בקרוב בגרינווד, מרכזה היוקרתי והסואן של טולסה. המוזיאון, שבו הושקעו 30 מיליון דולר, ינציח את ההיסטוריה של 'בלאק וול-סטריט' ואת תרומתם של השחורים לפיתוחה של העיר לפני ואחרי הטבח. אבל זה לא מספיק בשביל פארקר. לדבריה, ההנצחה של הקהילה השחורה צריכה להיעשות היכן שהשחורים חיים, וזה כבר מזמן לא בגרינווד. "מצטערת לבשר לך זאת, אבל גרינווד כבר לא שייכת לנו".