השמאל בממשלה? בינתיים זה לא נראה כך. בדיון בוועדת חוץ ובטחון ביקש יאיר גולן (מרצ) להגביל את זכות ההתארגנות והשביתה של גופי ההצלה כמו רשות הכבאות ומד״א – גופים שמעולם לא השביתו פעילות חירום. בכך מבקש גולן לפגוע בכוחם של העובדים מול כוחן הבלתי מוגבל כמעט של הרשויות.
הממשלה החליטה בשבוע שעבר להפסיק את דמי האבטלה לבני פחות מ-45, וקיבלה במבחן החברתי הראשון שלה, ציון נכשל. בישראל כ-400 אלף מובטלים, אך רק כ-130 אלף משרות פנויות. ברור שהחודש יישארו אנשים בלי עבודה ובלי דמי אבטלה. כלומר, יישארו בלי מקור הכנסה לקיומם.
מפלגת העבודה דרשה אמנם כמה תיקונים, אבל את הנושא המרכזי – קיצוץ עיוור, על פי גיל, בלי להתחשב במיקום גיאוגרפי, משלח יד, מצב משפחתי – היא העבירה כחוק. מתווה סיום החל״ת של ישראל כ״ץ (ליכוד) היה מיטיב ופרוגרסיבי יותר. קשה שלא להגיע למסקנה שמפלגות השמאל פועלות נגד העובדים.
***
לאחרונה החל קמפיין, בין היתר מעל דפי ״הארץ״, לסגירת גלי צה״ל. מעבר לעובדה שהתחנה הצבאית היא כלי תקשורת עם עמיתים למקצוע (איפה הקולגיאליות?), היא גם מקום עבודה למאות. מה דחוף כל כך לעודד סגירה של מקום עבודה? ייתכן ששר הביטחון, גנץ (כחול לבן, קולות מצביעי המרכז-שמאל), יהיה זה שחתום על סגירת מקום עבודה.
***
השאלה שעולה מהימים הראשונים של חזרת מפלגות השמאל לשלטון היא, האם הן מחוסרות לחלוטין אידיאולוגיה של דאגה לאדם העובד, או שאולי יש להן אידיאולוגיה נגדית: לפגוע בשכבות החלשות.
הפוליטיקה בישראל, כמו בהרבה מקומות בעולם, היא סוציולוגית. האידיאולוגיה מתלבשת על הסוציולוגיה. עשירונים 7-3 מצביעים ברובם לליכוד, עשירונים 10-8 למפלגות המרכז שמאל.
ייתכן שמפלגות השמאל, על נציגיהן, לא מצליחות להתחבר לכבאים ולעובדי מד״א, לעובדי התיירות בפריפריה ולנשים בהריון שלא מצליחות למצוא עבודה, וזו בעיה אמיתית עבורן. הקהלים האלה שקופים עבורן, כי הם לא ״בשר מבשרם״. לא גרים באותה שכונה, לא עולים לתורה באותו בית כנסת. בנוסף, בשיקול הפוליטי הצר, האנשים האלה, ממילא לא יצביעו להם.
האם אדם, אפילו יהיה פוליטיקאי, יכול לחוש חמלה כלפי רחוקים ממנו? התשובה היא כן, אבל פחות ממי שקרוב אליו. אין כנראה תחליף לייצוג אמיתי.
***
באחד מהעימותים עם המפלגות החרדיות פנה ראש הממשלה, נפתלי בנט, לציבור החרדי, מעל ראשיהם של משה גפני ואריה דרעי, ואמר: ״אנחנו נדאג לכם באמת״. הבטחות צריך לקיים. הציבור החרדי הוא מהעניים בישראל.
ההחלטה על הקמת ועדת חקירה לאסון המירון היא צעד חשוב, הגם שנעשה מאוחר מדי. אבל מעבר לחקירת ה״מקרו״, והמסקנות המתבקשות לבטיחותם של האירועים הבאים, חשוב לא פחות לדאוג גם ל״מיקרו״. ה״מיקרו״ חשוב, בדרך כלל, למי שחסר לו. למי שחי את הכאן ועכשיו.
וגם כאן הממשלה החדשה, כמעט חודש להקמתה, מקבלת ציון נכשל, כיוון שעדיין לא העבירה החלטה על פיצוי כספי למשפחות הרוגי המירון. אלמנות שנותרו עם עשרה ילדים יחכו. לגפני, שניסה לקדם פיצויים דרך ועדת הכספים, זה כואב (למרות שגם לו לקח זמן). אולי כי זה קרוב יותר, אולי כי זה ה״בייס״ שלו. למי שצריך את הכסף זה פחות משנה. משפחות שחייהן נהרסו לא זקוקות לתוכנית רב שלבית, הן זקוקות לכסף עכשיו. אבל האוצר ביקש 3 שבועות נוספים כדי לדון במתווה. להם יש זמן.
***
והכותרות בכלי התקשורת חוגגות את כניסת ״משאית ההובלות למתחם בית ראש הממשלה״. מה יש בזה חוץ מלעג? כמיליון ישראלים שהצביעו לליכוד, נתניהו ייצג אותם. וממתי סידורי מעבר הדירה של פוליטיקאי הם עניין ציבורי? למי שחי בטוויטר או בפייסבוק זה נראה אירוע ענק. זה לא.
אנשים לא קמים בבוקר לעבודה, מגדלים את ילדיהם והולכים להצביע בבחירות תחת הרושם של התנצחות פוליטית בלתי נגמרת. ממשלה נבחרת אמורה לייצג את אזרחי המדינה, לדאוג להם מקטנות עד גדולות. את הסחורה הזו, נכון לעכשיו, הקואליציה לא מספקת. רק "להחליף את נתניהו" זה לא מספיק. המבחן הגדול הבא: תקציב המדינה.
