"זו היתה שנה קשה עם המון אתגרים בדרך", אומר איימן סייף, מי ששימש כראש מטה הקורונה של החברה הערבית בשנה האחרונה, את רכבת ההרים שהמגפה הביאה איתה. "היינו צרכים להתמודד עם המון אירועים, ובסופו של דבר הצלחנו להתגבר על המצבים האלו ולהגיע לתוצאות טובות, ולמגר את התחלואה. סיימתי את התפקיד ב-15 ביוני, כשהיה אפס תחלואה. אין הצדקה להחזיק ממונה קורונה בחברה הערבית במצב הזה".
סייף, שבגל הראשון ניהל את משבר הקורונה בחברה הערבית מטעם משרד הפנים, ורק באוגוסט 2020 מונה על ידי פרויקטור הקורונה דאז, פרופ' רוני גמזו, לתפקיד שסיים לפני שבועיים. בדרך איים סייף להתפטר בטענה שהסגרים המקומיים לא עובדים, נלחם בחתונות, ניהל את מבצע החיסונים, הסביר בערבית, הסביר בעברית ובעיקר היה הדמות דוברת הערבית הבכירה, וכמעט היחידה, במשבר האחרון.
סייף ניהל במשך עשור את הרשות לפיתוח כלכלי בחברה הערבית, שפועלת במשרד לשוויון חברתי. בין היתר הוא היה אחראי על ביצוע תכנית 922, תכנית החומש לחברה הערבית. הוא סיים את תפקידו ב-2018, ובתחילת מגפת הקורונה שימש כיועץ לוועד ראשי הרשויות הערביות.
"התחלנו להקים מרפאת חירום, חדר מצב, זו היתה יוזמה שלי מטעם ועד ראשי הרשויות הערביות. שר הפנים אריה דרעי, שהיה אחראי על האוכלוסייה החרדית והערבית בגל הראשון, פנה אלי וביקש שאכנס לנהל את האירוע מול החברה הערבית. עשיתי את זה עד מאי, סוף הגל הראשון, כשהנתונים היו מצוינים במגזר ובמדינה.
"באוגוסט פנה אלי פרופ' גמזו בשם ראש הממשלה ושכנע אותי לנהל את זה עוד פעם מטעם 'מגן ישראל'. עבדנו קשה בגל הראשון, ובאוגוסט היתה נסיגה ועלייה בתחלואה, וידעתי שזה אתגר גדול ועבודה קשה וצריך להקריב, הייתי צריך להתייעץ עם המשפחה. גמזו ביקש שאחזור אליו עם תשובה תוך יומיים. זה היה היום הראשון של חג הקורבן, וחזרתי אליו אחרי יומיים עם תשובה חיובית".
למה?
"השיקול המכריע היה שאני רואה שזה אירוע שצריך מישהו שינהל אותו מול החברה הערבית, מי שמכיר את החברה הערבית בצורה אינטימית, וגם מכיר את המערכת הממשלתית טוב כדי שהדברים יעבדו בצורה נכונה, ואין הרבה אנשים עם ותק וניסיון כזה. מדובר בחיי אדם, ואם אפשר לעשות משימה לאומית כזו, זה גובר על כל דבר".
מה הוביל לעלייה בתחלואה בחברה הערבית בגלים השני והשלישי?
"בגל הראשון אף אחד לא ידע מה זה קורונה. ראו תמונות בסין, חששנו ופחדנו, ואנשים נרתעו ושמרו על הכללים יותר. בגל הראשון היו 5 נפטרים ו-1,000 מאומתים בחברה הערבית. אחר כך אמרו: 'טוב, זה לא כזה אלים ולא כזה קטלני', אנשים זלזלו בהנחיות, ובחודש מאי, כשהתחילה עונת החתונות והנסיעות לחו"ל, היתה התרופפות בשמירה על ההנחיות והמספרים גדלו".
טענת שהסגרים המקומיים בחברה הערבית נכשלו. מדוע?
"בפועל שמו ניידת משטרה בכניסה ליישוב, מנעו כניסה ויציאה, וגם זה לא ממש הצלחה, כי יש המון עובדים חיוניים: בסופר, בבנייה, בבתי חולים, הרבה אנשים יצאו. דבר שני, בתוך היישוב אין לך אכיפה, אנשים הסתובבו חופשי. הסגר הכללי עבד בחברה הערבית, הסגר המקומי נכשל.
"אין לנו פיקוח עירוני ביישובים. אין אכיפה בתוך היישובים הערביים. המשטרה לא נכנסה ממש, כי לא רצתה להתעמת עם האנשים, זה גם לא תפקידה, ומה שקרה בפועל הוא שהתחלואה עלתה.
"עשינו 7 ימים סגר, לא עבד. הארכנו, לא עבד. בסוף סיימנו את הסגר עם עלייה. שכנעתי את המערכת שהסגרים המקומיים לא עובדים, אבל עוד לפני זה הייתי צריך לקדם אותם, אף שהתנגדתי".
איך המגפה פגשה את החברה הערבית?
"עשיתי תמונת מצב ב'מגן ישראל', וראינו, להבדיל מהאוכלוסיה החרדית, שחלקנו במאומתים דומה לחלקנו באוכלוסיה, 20%. האחוז הגבוהה של 30% היה בחולים הקשים. למה? מחלות רקע: השמנה, עישון, סוכרת. עוד היבט היה שהתחלואה הקשה היתה אצל הצעירים, ולכן התחלואה לא גרמה לתמותת יתר.
"גם בנושא הבדיקות היו הבדלים. אחוז הבדיקות בחברה הערבית היה נמוך יותר, רק 12% מסך כל הבדיקות. זה גם סיפור של נגישות וגם היענות של הציבור. מבצע החיסונים לא עבד בהתחלה, בעיקר במזרח ירושלים ובחברה הבדואית בדרום. צריך לתת יותר משאבים, יותר בדיקות, יותר חיסונים, צריך לעשות הסברה טובה, יותר מותאמת, וצריך לחזק את הרשויות המקומיות: חמ"ל והסברה מקומית, קידום בריאות ברמה המקומית".
אילו פניות קיבלת כממונה הקורונה מאזרחים?
"אתה מקבל מיליון טלפונים ביום, הצוות שלי גם, כל מיני בקשות. מישהו חוזר מארצות הברית ורוצה לדעת אם החיסון שעשה שם תקף בארץ, ואיך עוזרים לקבל אישורים, ואנשים שרוצים לקבל חיסונים ובדיקות, ראשי רשויות שרוצים את העזרה שלך. פנה אלי מישהו שאישתו חזרה מחו"ל והיתה צריכה להיכנס לבידוד, אבל אבא שלה היה חולה סרטן והיא רצתה שחרור מהבידוד כדי להיות לידו בימים האחרונים. ניסיתי לטפל, אבל בסוף לא עזרנו יותר מדי. הייתה בבידוד 10 ימים, לא יכולנו לקצר".
איך צריכה המדינה להתמודד עם משבר האמון מול החברה הערבית, משבר אמון שהוביל גם הוא לקושי ביישום ההגבלות, ההגעה לחיסונים ולבדיקות?
"אי אפשר לפתור את האמון בעתות משבר, צריך לעבוד על זה לטווח הארוך. צריך לפתור את אי השוויון, את היחס של המשטרה, להשוות משאבים ממשלתיים, למשל בחינוך, בעיות של תכנון ובנייה, לתת לאזרח הערבי להרגיש שהוא שווה בין שווים, ורק ככה אפשר להגביר את האמון. גם כשניהלתי את הרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים במשרד ראש הממשלה השקענו המון תקציבים והצלחנו לצמצם את הפערים, אבל הפערים גדולים, וככל שתמשיך יותר, האמון ילך ויגבר".
אבל אם ישראל בדרך לגל רביעי, מה צריכה המדינה לעשות עכשיו, לא בטווח הארוך, כדי לגייס את הציבור הערבי למאבק במגפה?
"צריך לרתום נציגים מהחברה הערבית, כמו שרתמנו את אנשי הדת הרשויות המקומיות. הכי משפיע זה הצוותים הרפואיים, יש לנו המון רופאים ואחיות, ואנשים מאמינים לרופאי המשפחה. השתמשנו בזה, הטלנו עליהם משימות לשכנע אותם להגיע להתחסן. אם באמת יהיה גל רביעי, חשוב לפנות לצעירים. אנשי הדת פחות משפיעים על קבוצת אוכלוסיה הזו, פה צריך כוכבי רשת: שחקני כדורגל, מוזיקאים, שידברו לצעירים האלו. משרד הבריאות צריך לעשות את זה".
מה למדת על החברה הערבית ועל המדינה מהתפקיד הזה?
"מצד אחד, למדתי שהחברה הערבית היא חברה אחראית. מובן שיש מגזרים שלא נשמעו להוראות, רואים את זה במספרים, אבל בכלליות זה נכון. בצד של הממשלה אני חייב להגיד שהיה חסר לי הקול של החברה הערבית בקבינט הקורונה. נכון שהשתתפתי בקבינט, אבל אני יועץ חיצוני, והנושא של החברה הערבית לא קיבל את הבולטות שהיה צריך. אין מי שייצג.
"צריך שיהיה שר שייצג את הבעיות האמיתיות של החברה, ישים אותן על השולחן וידרוש פתרונות. כשנכנסתי לתפקיד וראיתי שאין ערבים בתפקידים בכירים בניהול המשבר, הצלחתי לדאוג לכך שבפורום המומחים יהיה פרופ' סלמאן זרקא, מנהל בית החולים זיו בצפת. זה היה חשוב לי".
מה בהמשך?
"אני במגזר הפרטי, השקעות בחברה הערבית. אם תהיה הזדמנות לתפקיד בכיר ובעל השפעה רחבה בשירות הציבורי, אז בוודאי אשמח לחזור לפעילות הציבורית".
