מייקל פלפס הגיע אל ידה המושטת של אמו מבעד לגדר שסביב הבריכה. השחיין, אז בן 19, רק זכה במדליה אולימפית ראשונה באולימפיאדת אתונה 2004, זהב כמובן, ורצה לחלוק את ההישג עם האישה שגידלה אותו לבדה.

רגעים כאלה לא יהיו בטוקיו.

אף צופה, מקומי או תייר, לא מורשה, כידוע, להיכנס לרוב האולמות שבהם הספורטאים יתלו על צווארם את המדליות בעצמם, כדי להישמר מפני הפצת נגיף הקורונה. לא יהיו לחיצות ידיים, גם לא חיבוקים על הפודיום.

"אני אוהבת להלהיב את הקהל", אומרת המתעמלת אלופת הקרב-רב, סימון ביילס, "אז אני קצת מודאגת מתחרות בתנאים כאלה".

"לראות את המשפחה נתן תחושה של נחמה"

זיהוי של פנים מוכרות בקהל בזמן תחרות יכול לחזק ספורטאים. זה עזר לאצן מתיו סנטרוביץ, באליפות בארצות הברית, שאליה קהל הורשה להיכנס. "לראות ולשמוע את המשפחה שלי ביציע", אמר סנטרוביץ', האלוף האולימפי בריצת 1,500 מטר, "נתן לי תחושה של נחמה, וזה בדיוק מה שהייתי צריך כדי להרגיע את העצבים שלי".

קייטי גריימס, השחיינית בת ה-15 מלאס וגאס, הספורטאית הצעירה ביותר במשלחת האמריקאית לטוקיו, אומרת שזה מוזר שהמשפחה שלה לא תהיה ביציע: "הם מגיעים איתי לכל האירועים", היא מספרת. השחיינית קייטי הוף הייתה בת גילה של גריימס כשהשתתפה באולימפיאדת אתונה. אז, היא הייתה הספורטאית הצעירה במשלחת האמריקאית, והיא חוותה באירוע קשיי נשימה מרוב לחץ, והקיאה על שפת הבריכה.

"אני מקווה שכספורטאים ותיקים אנחנו יכולים ללמד את הצעירים ולהיות משפחה עבורם", אומרת השחיינית קייטי לדקי, שהשתתפה בשלוש אולימפיאדות. "נקפיד להישאר בקשר עם המשפחות שלנו, ונעדכן אותם במה שאנחנו עושים".

"אמא אמרה: בטלוויזיה רואים את זה יותר טוב"

ההחלטה למנוע מקהל להיכנס לאולמות בטוקיו נבעה, כידוע, משיקולי בריאות ובטיחות. המשחקים נערכים כשטוקיו במצב חירום, עם עלייה בהדבקה ורק 16.8% מחוסנים, ובזמן שווריאנט הדלתא מכה בעולם.

תמונות של בני משפחה מתרגשים, המומים או בוכים ביציע? אפשר לשכוח מהן. שירה, עידוד, קריאות קצובות של הקהל בזמן נפנוף בדגלים? צלמי הטלוויזיה יצטרכו לחפש כאלה במקום אחר. בנו של פלפס, בומר, שהיה בן שלושה חודשים באולימפיאדת ריו 2016, הפך לאטרקציה בכפר האולימפי. הפעם ילדים לא מורשים להיכנס.

האנשים שגידלו את הספורטאים, פרנסו אותם ועודדו אותם אחרי תבוסה, או בזמן פציעה, ייאלצו לשמור איתם על קשר באמצעות שיחות טלפון, הודעות טקסט ושיחות וידאו, ולצפות בהם מתחרים על גבי מסכים.

"אמא אמרה: 'בטלוויזיה אנחנו רואים את זה יותר טוב בכל מקרה'", מספרת השחיינית ההולנדית, קירה טוסנט, על אמה יולנדה דה רובר, שבעצמה זכתה במדליית זהב בשחייה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984.

"נצטרך להישען זה על זה הרבה יותר"

יצירה של תמיכה ואחווה בין ספורטאים, שרגילים להתחרות בנפרד, נהפכה למשימה חשובה במיוחד עבור המאמנים. הם נעזרים בספורטאים הוותיקים, ומבקשים מהם להסביר את חשיבותה של הקבוצה לספורטאים הצעירים שמשתתפים באולימפיאדה לראשונה.

"נצטרך להישען זה על זה הרבה יותר, כי המשפחות שלנו ואהובינו לא יוכלו להיות איתנו שם", אומרת לינדזיי מינטנקו, המנהלת של משלחת השחייה האמריקאית. "החיבור חייב להיות חזק יותר, כי אין לנו משהו אחר".

הקופצת לגובה האמריקאית, ושתי קנינגהאם, תגיע לתחרות עם המאמן שלה, רנדל קנינגהאם, שהוא אביה, אבל תתגעגע לשאר בני המשפחה. "זאת פשוט הרגשה טובה לצאת לאכול איתם, ללמוד איתם תנ"ך, ללכת איתם לקניות, לעשות איתם הכול", היא אומרת. "אבל לא ממש משנה לי אם יש קהל או לא. אני מתרגשת להגיע לשם ולקפוץ לגובה".

זורק הדיסקוס האמריקאי, מייסון פינלי, מתכוון לשחק בנינטנדו בכפר האולימפי, בזמן שאשתו ההרה ושני הכלבים שלהם מחכים בבית. "אני מתכוון לרבוץ שם ולבדר את עצמי", הוא אומר.

האלופה האולימפית, סימון ביילס. "זה יהיה אירוע הספורט שלעולם לא אשכח", אמרה אמה, "כי לא אהיה בו" (צילום: AP/Tony Gutierrez)

חלק מבני המשפחות של הספורטאים יארחו מסיבות צפייה בבתיהם. אמה של ביילס, נלי, תצפה בבית לבד. "אני נהיית עצבנית מדי בזמן הצפייה", אמרה. היא מודעת להגבלות, אך לדעתה, באולמות הגדולים בטוקיו, שבהם 12 אלף מושבים, הוועד האולימפי יכול היה לאפשר כניסת קהל. "היינו שומרים על ריחוק חברתי", אמרה, "וברור שאני אומרת את זה מאנוכיות. זה יהיה אירוע ספורט שלעולם לא אשכח, כי לא אהיה נוכחת בו".