אלפי מורי הדרך וסוכני הנסיעות בתיירות הנכנסת לישראל נשארים החל מהיום (ג') ללא סיוע כלכלי. זהו. נגמרה התמיכה, למרות שהמדינה היא זו שסגרה את השערים. וכעת עוד אומרת לציבור גדול: לא זקוקים לכם, תחליפו מקצוע.

ענף התיירות הנכנסת הוא פחות או יותר הענף היחידי במשק שלא חזר לשגרה בכל תקופת הקורונה. אין תיירים, אין עבודה, אך מעבר לשאלת הפרנסה והפיצוי, לשלוח את מורי הדרך להחליף מקצוע, זו החלטה שתעלה למדינה בהפסד גדול. התיירים הרי יחזרו יום אחד. ומה אז?

***

אם בוחנים את ההשקעה של המדינה בתיירות הנכנסת מול מה שהיא מכניסה, מגלים שהתיירות הנכנסת היא השקעה שמכפילה את עצמה פי 50, והרבה מזה בזכות התיירות המאורגנת.

קבוצת תיירים בעיר העתיקה בירושלים. "תייר בטיול מאורגן מוציא במהלך שהותו בישראל, כמעט פי שניים וחצי מתייר עצמאי" (צילום: קורינה קרן/ פלאש90)

על פי סקר של משרד התיירות ל-2019, תייר בטיול מאורגן המלווה במורה דרך מוציא במהלך שהותו בישראל 2,424 דולר, כמעט פי שניים וחצי מתייר עצמאי (1,079 דולר). אז לא קשה לתאר מה יקרה אם מורי הדרך פשוט יפסיקו להיות מורי דרך.

בתקציב האחרון שעבר, ב-2018, הוקצו למשרד התיירות 867.2 מיליון שקלים, 0.2% מכלל התקציב. כ-3.5 מיליון תיירים נכנסים שלשלו לקופת המדינה כ-23 מיליארד שקלים. זה הרבה מאוד. ליתר דיוק, 2.5% מהתמ"ג.

אם מדינת ישראל רוצה להמשיך להכניס 23 מיליארד שקל בשנה מתיירות, אין מנוס מלהחזיק את מורי הדרך עד יעבור זעם; להכניס את היד לכיס ולתת לבעלי המקצוע כסף, שיחזיר את ההשקעה פי כמה וכמה. האם זה לא באינטרס של מדינת ישראל לשמור את מורי הדרך במקצוע שלהם?

***

צריך רק לרצות וליזום. אפשר, למשל, לקחת את מורי הדרך, האנשים שמכירים את הארץ הכי טוב, ויודעים מה בדיוק צריך לעשות כדי למשוך יותר תיירים, ולהעסיק אותם בהכנת תוכניות לשיפור אתרי התיירות. אבל בשביל זה צריך משרד תיירות חזק ומתפקד, שרוצה לשפר את תשתיות התיירות בישראל, ורוצה מאוד לשמור על בעלי המקצוע הכי חשובים שלו.

תיירות היא אולי מותרות בשביל משפחה פרטית, אבל עבור המדינה, היא ממש לא. להפסיד את עובדי התיירות הנכנסת יעלה מיליארדים, שלא לדבר על חוסר הצדק בהותרתם ללא כל תמיכה כלכלית, וחוסר ההערכה לתרומה של המקצוע הזה לכלכלת המדינה ולתרבותה.