בספר 'הדֶֶבֶר', שזכה לרלוונטיות מפתיעה בשנה וחצי האחרונות, מביא הסופר אלבר קאמי את סיפורה הדמיוני של העיירה האלג'ירית אוראן שנתפסה למגפה קשה, במה שמתפתח להיות משל על הקיום האנושי לנוכח המוות. אחד משיאי הספר הוא דיאלוג בין טארו לרייה הרופא, על המשמעות שהוא מוצא בתפקידו לנוכח המגפה המתפשטת.
תחילה רייה לא מעוניין לפרט איך הוא רואה את תפקידו כרופא, אך לבסוף עונה: "שמעת מימיך אישה צועקת: 'לא, בשום אופן לא!' ברגע שהיא מתה? אני שמעתי. ואז התברר לי שלא אתרגל לזה לעולם… העניין הוא שגם עכשיו עדיין לא התרגלתי לראות אנשים בשעה שהם מתים". בתגובה לטענה שהניצחונות שלו במאבק במוות תמיד יהיו זמניים, הוא עונה: "תמיד, אני יודע. זו לא סיבה להפסיק להילחם".
קשה לחשוב על ניגוד חריף יותר לדברים אלה, שמשקפים בחירה להיאבק על החיים בכל מצב וללא קשר לסיכויי ההצלחה, מאמירתה של שרת הפנים איילת שקד בחדשות 13 ביום שלישי: "הבנו מהרגע הראשון לאן אנחנו הולכים. אבל לקחנו החלטה לחיות לצד הקורונה, לדעת גם להכיל חולים קשים ומתים כי זו מגפה, ובמגפה אנשים מתים".
השרה @Ayelet__Shaked אומרת במהדורה המרכזית: "קיבלנו החלטה לחיות לצד הקורונה. זה לדעת גם להכיל חולים קשים ומתים כי זו מגפה – ובמגפה אנשים מתים" @usegal @tamarishshalom pic.twitter.com/JAdohc8cR8
— חדשות 13 (@newsisrael13) August 10, 2021
דבריה של השרה שקד עוררו סערה והיא אף התנצלה עליהם, אבל במבט שטחי קשה להבין מדוע. על פניו מציינת שקד עובדה. אנחנו יודעים שאנשים ימותו כתוצאה מהמגפה, ויש שאף חיזקו אותה על האומץ לומר זאת.
אלא שזה רק מבט שטחי. דבריה של שרת הפנים הופכים את המוות לטריוויאלי, שיקול נוסף בקביעת המדיניות. הציבור לא רוצה שהשלטון יסביר לו איך להסתגל למוות, אלא יבטיח לו שיאבק על החיים שלו ושל הקרובים.
במובן זה דבריו של ראש הממשלה במסיבת העיתונאים שערך עם מנהלי בתי חולים אינם שונים בהרבה: "כואב לי על כל משפחה שמאבדת מישהו לקורונה או לדלתא, אבל כואב לי גם על כל בעל עסק שהמשבר מקריס את העסק שלו, ועל כל ילד שישב בבית 200 ימים כדי ללמוד בזום". במחי יד בנט יצר משוואה חדשה: מוות או קריסה כלכלית וחברתית. תבחרו.
מה שבנט ושקד מפספסים, הוא שבעוד המגפה היא תוצאה של הטבע, אובדן הביטחון הכלכלי, או חוסר היכולת של מערכת החינוך לתפקד, הם תוצאה של מחדלים אנושיים שניתנים לתיקון, והם קשורים לסדרי החברה הקיימת. המגפה היא אסון טבע, שרירותית ואדישה לבחירות שלנו. אבל מהותה של החברה, ושל האנושיות, היא להתנגד להגיון המגפה.
אדם שנאלץ להפסיק לעבוד לא צריך שיחרב עליו עולמו, החברה יכולה לדאוג לו לביטחון כלכלי. בוודאי לאחר שנה של מגפה, שבה גילינו שגם בזמן סגר מלא, רבים ממשיכים לעבוד ולפעמים אף מגדילים את הכנסתם. אפשר להפעיל את מערכת החינוך בזמן קורונה בצורה בטוחה, בלי שהילדים יצטרכו לחוות בדידות. זה עניין של החלטה, וכמובן, של משאבים.
צריך למצוא דרך לשלב בין שמירה על שגרת החיים לבין התגוננות מפני המגפה, אבל זו כלל אינה שאלה כלכלית. השאלה היחידה שחשובה היא איך הציבור שחי בישראל יעבור את המגפה במינימום פגיעה, מבחינה בריאותית, רוחנית וחברתית. לטובת מטרה זו צריכה הממשלה, והחברה כולה, להפנות את כל משאביה.
דבריהם של השניים מתיישבים גם עם המדיניות שמוביל שר האוצר אביגדור ליברמן: הפסקת הסיוע הכלכלי, הימנעות מהכרזה על צעדים חדשים למרות חזרת ההגבלות, ולמעשה חיסול כל תקציב הקורונה. גם התקציב שהובטח לבתי החולים הוא למעשה מיחזור של החלטות הממשלה הקודמת לתקציב קורונה, ולא תקציב נוסף.
משוואה חדשה מתהווה. המדינה זזה הצידה. כל ישראלי צריך לשמור על עצמו בריא ועשיר, שלא חלילה יהפוך לחולה ועני. המגפה עדיין כאן, ובניגוד לתחזיות הקודמות, לא ברור מתי תסתיים. עד אז צריך לעשות הכול כדי להילחם בה, ובהשפעותיה הקשות על החברה. ובעיקר, לא להתרגל למוות ולחורבן שהיא מביאה.
