מרתה גורן (86), אחות בגמלאות, גרה בביתה בעיר רחובות יחד עם בעלה עמוס. כמו זקנים רבים היא מתפקדת, אבל צריכה סיוע בדברים מסוימים. "אני לא זקוקה שמישהו יבוא לדבר איתי, אבל כן זקוקה לדברים מעשיים". גורן נתקלה בעיתון במודעה של "קהילתנו". "תיארתי להם מה אני זקוקה, הגיעה שירי והרומן הצליח. היה ביננו חיבור מידי".
שירי בר-שלום (43) מרחובות היא מטפלת קהילתית. היא לימדה את גורן לשפר את העבודה שלה במחשב, "היא לימדה אותי דברים שלא ידעתי כמו לשלוח קבצים גדולים, לשלוח כל קובץ בנפרד או שני קבצים יחד. זה לקח לי המון זמן ההתברברות הזאת עם עצמי", מספרת גורן.
כשגורן, אישה פעילה מאוד, יצאה לגמלאות, היא ניגשה ללמוד לימודי ארץ ישראל וחקר השואה באוניברסיטה העברית, היא כתבה שני ספרים ובימים אלה סיימה מחקר גדול. בין לבין היא גם ממשיכה להתנדב בביטוח הלאומי. "מה שאני זקוקה לו זה גיבוי במחשב. יש דברים שאני לא יודעת לעשות. בשביל הצעירים זה טריוויאלי. אני רואה את הנכדות שלי באיזו מהירות הן עושות דברים, ומנגד אני מכירה כמה חברות שלי שעזבו את המחשב כי לא היה להן את הגיבוי".
הנוכחות של בר-שלום בחיים של גורן מעניקה לה, לדבריה, תחושת ביטחון גם במצבי חירום. "האיש שלי חולה, הרבה פעמים חשבתי לעצמי, מה אני עושה בלילה אם הבן שלי בחו"ל, איך אני נעזרת. עכשיו אני יודעת שאני יכולה להתקשר לשירי והיא תעזור לי, היא מישהי כלבבי. אם זה היה מישהו עצבני ולחוץ אני לא הייתי מסתדרת איתו".
"הילדים שלי עובדים כל היום ולא חוזרים הביתה לפני 20:00. לא נעים לי בכל שישי שבת להעסיק אותם בכך שיש לי תקלה במחשב או הכיסא שלי נפל. אבל שירי נותנת לי את הגיבוי הזה. אם היא לא יודעת אז היא מבררת".
העצמאות מאפשרת לקיים קשר נורמלי עם הילדים
בר-שלום מלווה ארבע נשים ולדבריה מרגישה משמעות גדולה בעשייה. לעצמאות של הזקנים יש השפעה גדולה עליהם וגם על סביבתם. "אני שמחה בשביל המשפחות, שהן יכולות שלא לדעת חלק מהדברים שעוברים על ההורים הזקנים שלהם. האימא לא צריכה לשתף את הילדים בהכל וזה מאפשר לה תחושת פרטיות שלפעמים מתערערת עם הגיל. אני יכולה להיות בקשר עם הילדים שלהן, אבל מבחינתי אני שומרת על הפרטיות של המטופלים. זאת החלטה של האימא מה היא משתפת", היא אומרת.
מרווח הנשימה הזה הוא משמעותי מאוד לדבריה, "היפוך התפקידים הזה, שהילדים הופכים להיות המטפלים של ההורים הוא לא נוח לכל הצדדים. כשאני בתמונה הם יכולים להתפנות לקשר נורמלי שאינו תכליתי עם הילדים. זה שמרתה מקבלת את העזרה בכסף שלה משאיר אותה עצמאית, בלי ג'סטות. היא שולחת לי הודעה ואני באה".
אני לא עושה בשבילה, אני מלמדת אותה
גורן רוצה להוציא ספר ובר-שלום מסייעת לה בתפעול המחשב, "לפעמים המחשב נתקע והיא לא יודעת מה לעשות, לפעמים אני עוזרת לה לנסח מייל ולשלוח אותו. אני לא עושה בשבילה, אני מלמדת אותה מה לעשות, היא יושבת עם מחברת, כותבת את ההנחיות ומתרגלת עד שהיא לומדת לעשות את הדברים בעצמה", אומרת בר-שלום, "אני סוגרת לה את הפינה. מבחינתה אם הפינה לא סגורה, היא לא יכולה לעשות את הדברים האלה".
הקשר בין בר-שלום לגורן לא נגמר רק בסיוע בכישורי מחשב. "על הדרך היא מספרת את סיפור חייה ודברים שקרו לה, אבל מבחינתה היא צריכה אדם שמבין כישורי מחשב בסיסיים ויודע להתייחס בכבוד לזקנה שלה. אני נותנת את שני הגרם כך שהיא שומרת על העיסוק שלה והעצמאות שלה ולא רק מטפלת בבעלה".
אדם זקן שחווה משבר תעסוקתי או רפואי יתקשה לחזור ממנו
המטופלת השנייה של בר-שלום בת כמעט 70, ולדברי בר-שלום היא "עברה משבר מקצועי מאוד גדול. מה שהיא צריכה זה עזרה לארגן את מקום העבודה שלה מחדש". היא עברה לעבוד מהבית ובר-שלום עוזרת לה לארגן את הבית שיהיה סביבת עבודה מאפשרת. "אני עוזרת לה בדיגיטציה, לסדר את התאורה, לטפל בבירוקרטיה ולשלם לספקים. יש גם עבודה פיזית מתונה שלמישהי בגילה, שמתמודדת עם בעיה בריאותית, זה קשה".
בר-שלום מלווה אותה רק ארבעה חודשים והשינוי כבר ניכר. "היא חזרה לקבל לקוחות בבית, גובה כסף מלקוחות. היא חזרה להרגיש שהיא מתפקדת וזה זוקף את קומתה. אני אומרת בזהירות שזה ישאיר אותה במעגל העבודה עוד 10-5 שנים וזה מה שהיא רוצה".
"גיל 60 פלוס זה ה-40 החדש", אומרת בר-שלום, "אין סיבה שהיא לא תעבוד, בלי קשר לכסף, בשביל ה"well-being" שלה. אדם שחווה משבר תעסוקתי, רפואי או נפשי, חווה רגרסיה תפקודית שקשה לחזור ממנה". מבחינת בר-שלום המרווח הזה הוא לב הסיפור, "זה מה שאני עושה: נותנת לאנשים ליווי ביתי לעצמאות – היא חוזרת להכניס כסף, היא יכולה להתפנות לנכדים שלה בצורה יותר רגועה, וגם מרגישה שהיא לא לבד בסיפור הזה". בר-שלום נותנת שירותי מזכירות, ניהול זמן ועזרה בדיגיטציה של העסק. "עוד כמה חודשים אני אפסיק לעבוד איתה, בקטע טוב, כי היא לא תצטרך אותי".
"חסרה הכשרה ראויה למטפלים"
את הפרויקט מנהלת דנה סמימיאן (38) מראשון לציון. היא עוסקת בתחום הזקנה כבר עשור, ומשנת 2013 היא מעבירה הכשרות של טיפול קהילתי. "חשבנו מה חסר בתחום הזקנה, והבנו שמלבד המחסור במטפלים, אין הכשרה ראויה למטפלים".
"חברת סיעוד נותנת הכשרה של 22 שעות. ההכשרה שלנו היא 500 שעות וכוללת את כל היבטי החיים של הזקן; נפשיים, חברתיים וקהילתיים", היא מסבירה. "אנחנו שמים דגש על העניין החברתי והקהילתי. לא יתכן שכל כך הרבה אנשים יגידו שהם בודדים, זה דבר שצריך לטפל בו. העברנו 11 קורסים בסך הכל. בהתחלה לצעירים משוחררים מהצבא ואחר כך למטפלים מבוגרים, הכשרנו מאות מטפלים שעובדים היום במקצוע הזה, והם עובדים יותר טובים בזכות ההכשרה המקיפה שקיבלו אצלנו".
הקורונה הגבירה את הבדידות בקרב זקנים
בעקבות משבר הקורונה, והנתונים הגבוהים על בדידות בקרב זקנים, החליטו בדרור בתי חינוך להקים את פרויקט 'קהילתנו'. "רצינו להכניס את הטיפול הקהילתי לבתים. רוב האוכלוסייה המבוגרת גרה בקהילה ולא במוסדות והמון אנשים העידו על בדידות", סמימיאן אומרת. "המשפחה לא גרה לידם ולבני המשפחה אין תמיד זמן. פה אנחנו נכנסים לתמונה, כשהזקן חש בדידות, או כשצריך עזרה אוריינית או פשוט ליווי לטיפול רפואי".
תכנית הטיפול מתחילה באפיון צרכי המטופל ואחר כך התאמת השירות. למטפל יש קשר אישי, שיחה על בסיס יום יומי עם הזקן ושמירה על קשר שוטף עם משפחתו.
הגנה מפני "עוקץ זקנים" והגנה מפני אנשי מקצוע
המטפל עוזר בקביעת סדר יום וארגון הבית. מקפיד על פיתוח אישי של הזקן למשל דרך כתיבת סיפור חיים או תכנון יעדים לעתיד, ובמידת הצורך גם יוצר עבור הזקן חיבור למפגש של קבוצה חברתית. דבר חשוב נוסף, בעיקר בתקופת הקורונה, הוא חיבור לאמצעים טכנולוגיים והגברת העצמאות הטכנולוגית: חיבור לזום, עבודה על מחשב ושימוש בסמארטפון.
בעת הצורך המטפל מלווה את הזקן לסידורים ולקניות, מסייע בקביעת תורים וגם במיצוי זכויות מול גורמים שונים: ביטוח לאומי, מס הכנסה ,קופת חולים וכד'.
המטפל יודע גם להכווין לחברת סיעוד ומסייע במגוון של משחקים קוגניטיביים שמותאמים לגיל; קריאת ספרים, פעילות גופנית, יצירה, גינון.
דבר חשוב נוסף הוא הגנה מפני "עוקץ זקנים" והקפדה על בחירת שירותי תיקונים הוגנים וזולים אצל אנשי מקצוע אמינים ואיכותיים ובמחירים סבירים.
בדצמבר הקרוב תתחיל הכשרה חדשה במכללת בית ברל בשיתוף משרד הכלכלה בה יוכשרו עשרות מטפלים קהילתיים חדשים.
