"אנחנו מבקשים סנקציות כלכליות מיידיות, לפגוע בחונטה הצבאית וליצור משבר בכלכלה", אומרת בראיון ל"דבר", קאינג זאר (Khaing Zar), הנשיאה הגולה של פדרציית עובדי התעשייה של מיאנמר וחברה בכירה בהנהגת קונפדרציית האיגודים המקצועיים במדינה.

"במיאנמר הצבא הוא הבעלים של הכל", היא מסבירה את הסכמתה להתראיין, "לממשל הצבאי אין היום תמיכה מבפנים, ואם הם יאבדו את התמיכה מבחוץ הם לא יוכלו לרכוש נשק ויאבדו את הכוח. אני מנסה לקיים עכשיו פגישות וראיונות ולהסביר את זה".

זאר (38) מתגוררת כיום בגרמניה ואינה יכולה לשוב לארצה בשל סכנה לחייה. היא מקדישה את זמנה למאבק ציבורי בחונטה הצבאית, להשבת הדמוקרטיה לארצה, לסיוע לעובדים שם ולחיזוק מעמדן של נשים. "כל עוד קיים משטר צבאי, אין סיכוי לחיים טובים במדינה", היא אומרת, "זכויות עובדים יכולות להתקיים רק בדמוקרטיה".

אחרי שנות פעילות רבות באיגודים המקצועיים במיאנמר (מדינה בת כ-59 מיליון תושבים), יצאה זאר ב-2020 ללימודים בגרמניה. בפברואר השנה, בעיצומה של שנת הלימודים שלה, התרחשה במדינה הפיכה צבאית, שבמהלכה ומאז נהרגו למעלה מ-1,000 מפגינים; אלפים נעצרו, עוכבו או נשפטו; כ-300 אלף  פועלים פוטרו; הצבא ניתק את האזרחים מחשמל ומאינטרנט בתגובה להכרזה על שביתה כללית; ופעילי האיגודים המקצועיים נאלצים להתחבא.

הפגנה של מתנגדי ההפיכה הצבאית במיאנמר. "הצבא רודף עובדים, ושולח מפציצים לחפש ולהפציץ אותם" (צילום: AP Photo)

"המצב במיאנמר הפך אותי לחולה", מספרת זאר, "אני שבורת לב. החדשות עושות אותי חולה, פיזית ומנטלית. הלכתי לרופאים. מנסים לתמוך בי. לא עובר יום שאני לא מודאגת לגבי החברים שלנו באיגוד. אני רואה הרבה חדשות, איך אנשים מתים מקורונה. אני בוכה הרבה פעמים ביום, קשה לי לשלוט בזה. לפעמים אני מרגישה שאתעוור מרוב בכי".

את חוששת לחייך?
"אני מובילה את הבקשה לסנקציות בינלאומיות. אם אני חוזרת עכשיו למיאנמר, אני נכנסת לכלא, או מוות. אני היחידה בחוץ שיכולה להוביל את המאבק. אני צריכה להיזהר מאוד. אני שומרת על פרופיל נמוך, לא מדברת בציבור. לפעמים אני מפחדת. הנשיא של הארגון אמר לי שאני צריכה להיות מאוד זהירה גם כשאני בגרמניה".

"הצבא רודף עובדים"

מה מצב העובדים במיאנמר כיום?
"המצב עכשיו על סף התמוטטות. יש 122 מפעלים ו-90 מהם סגורים. אנשי העסקים לא יכולים למשוך כסף והאינטרנט נשלט. האזרחים לא סומכים על המערכת הבנקאית ומנסים למשוך את הכסף מהבנקים. ההפיכה הצבאית פוגעת ביכולת של העובדים להתקיים.

"בינואר השנה, דולר אחד היה שווה 1,350 קיאט. ההפיכה גרמה למטבע להיות לא יציב, ויש אינפלציה גבוהה. עכשיו דולר אחד שווה 2,020 קיאט. שכר חודשי יוצא עכשיו כ-75 דולרים בחודש עם שעות נוספות. לעובדים יש פחות כסף, ויש גם סכנה חדשה: אף מפעל לא עוקב אחרי הנחיות הקורונה והעובדים בסיכון גבוה למות כל יום.

מפגינים במיאנמר. "אנשי העסקים לא יכולים למשוך כסף והאינטרנט נשלט" (צילום: AP Photo)

"על פי חוק שכר המינימום של החונטה הצבאית, עובדים חדשים יקבלו 75% מהשכר. העובדים לא מקבלים חופשה בתשלום, או בלי תשלום. השלטון מבקש מהעסקים המקומיים לתמוך בו על ידי העברת כספים, כך שגם למעסיקים יש פחות כסף. צריך להרעיב את השלטון ולא את האנשים".

ומה קורה עם המנהיגים ופעילי האיגודים?
"מנהיגי האיגוד והמחנכים נרדפים וניצודים על ידי המשטר הצבאי. הצבא רודף עובדים, ושולח מפציצים לחפש ולהפציץ אותם. יש הרבה הפצצות. הרבה שגרירים עזבו. כשאנשים שומעים את הרעש של המטוסים הם בורחים ליער, או יורדים למרתף אם יש להם. כשרק התחלנו לארגן את ההפגנות, ביקשנו מהאנשים המרכזיים לברוח, להיות בתזוזה ולא להישאר בבתים שלהם. אחרי ההפגנה הגדולה שעשינו כבר אי אפשר לחזור, אז שכרנו בתי מקלט לעובדים. האנשים שלנו עובדים בזה".

מיצג בהפגנת איגודי העובדים במיאנמר. "מנהיגי האיגוד והמחנכים נרדפים וניצודים על ידי המשטר הצבאי" (צילום: אלבום פרטי)

איך בכלל התארגנתם לפעילות כשהתרחשה ההפיכה?
"בפברואר התכנסה ישיבת הנהגה והחלטנו לא לעבוד עם הצבא. יש אצלנו אנשים בעלי ניסיון, היה לנו ניסיון רע עם הצבא הקודם (הכוונה לשלטון הצבאי עד לבחירות ב-2015, שבהן זכתה "הליגה הלאומית לדמוקרטיה", מפלגתה של כלת פרס נובל לשלום, אונג סן סו צ'י). אנחנו יודעים כמה קשים חיי העובדים. אנחנו יודעים מהניסיון שהמשטר הצבאי ישלוט במדינה באותה צורה. אני, בהתחלה לא ידעתי מה לעשות. בפברואר-מרץ עבדתי עם קונפדרציית האיגודים המקצועיים הבינלאומית, שסייעו לי במה שהייתי צריכה. התראיינתי לתקשורת ודיברתי עם ארגונים בינלאומיים על המצב. באפריל, כשהסמסטר השני התחיל, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך את הלימודים".

מה אתם עושים עכשיו?
"עכשיו יש מאמצים ליצור בריתות עם קבוצות נוספות שמתנגדות למשטר, איגודים נוספים, קבוצות נשים, נוער וצעירים; ייסדנו את ברית העבודה של מיאנמר, וגם מועצה שמנסה לתאם את הפעולות של כל המתנגדים, וגוף לתיאום שביתות כלליות. ביחד אנחנו קוראים להתנגדות למשטר הצבאי. קוראים לאומות המאוחדות לא לתת לגיטימציה לשלטון הצבאי ודנים בקמפיין נגד המשטר. נקרא לחרם מיסים וחשמל, ונקרא לעובדים להצטרף לתנועת הנגד".

בת 16. תחנה ראשונה: עבודה במפעל טקסטיל

כדי להבין איך אישה צעירה בת 38 מובילה מאבק בינלאומי נגד המשטר במולדתה צריך להתחקות אחר מסלול חייה בעולם העבודה, שהוביל אותה להבנת סבלם של העובדים ולבניית תודעת הצדק החברתי שלה.

היא נולדה וגדלה בעיר יאנגון, העיר הגדולה במיאנמר. מאז שהייתה בת 16 עבדה במפעל טקסטיל – שישה ימים בשבוע, 15 שעות ביום. "הייתי צריכה לתמוך במשפחה שלי והתחלתי לעבוד כבר בתיכון", היא מספרת. "הייתי מגיעה לעבודה ב-07:30 בבוקר, עובדת עד 22:00 בלילה, ומגיעה הביתה ב-23:30. הממשל במדינה היה צבאי. לא היו אז איגודים מקצועיים. לא ידעתי על זכויות עובדים ודמוקרטיה. לא היה ביטוח לאומי ולא היו חוקי עבודה הוגנת. היה אולי יום חופשי אחד בשבוע, שגם אותו, בגלל לחץ בעבודה, היו מבקשים שנעבוד".

עובדת במפעל טקסטיל במיאנמר. "יש נשים שמרוויחות פחות מ-7 דולרים בחודש. הן שוכרות מזרון במחסן כדי לישון ליד מקום עבודה" (AP Photo/Thein Zaw, File)

שכר העבודה היה נמוך. זאר מקבילה אותו ל-7 דולרים בחודש. "קשה לשרוד ככה, שלא לדבר על הקמת משפחה. אי אפשר לחיות מזה", היא אומרת, "יש נשים שמרוויחות אפילו פחות מ-7 דולרים בחודש. הן שוכרות מזרון במחסן כדי לישון ליד מקום עבודה. רק המזרון עולה רבע מהשכר שלהן. להרבה מהעובדים אין כסף לאוכל. הם אוכלים רק ירקות, לפעמים ארוחה אחת. הרמה התזונתית מאוד נמוכה. והם חוסכים כ-2 דולרים בחודש".

למזלה, זאר הייתה בין אלה שבזכות עבודה קשה, קיבלה יום חופשי בשבוע, שאפשר לה ללכת ללמוד כלכלה באוניברסיטה. כשהייתה בת 19 קודמה לתפקיד מפקחת במפעל, ושכרה עלה ל-20 דולרים בחודש.

בת 21. תחנה שנייה: עבודה ברכבת

ביום שקיבלה את התואר הראשון החליטה להחליף מקום עבודה, ובגיל 21 החלה לעבוד בצוות הפיננסי של רכבת מיאנמר. "רציתי לעבוד קשה ולקבל הזדמנות טובה לחיים שלי".

ברכבת השתכרה כ-45 דולרים בחודש. העבודה העניקה לה ביטחון כלכלי מסוים. "בטוח יותר לעבוד בשביל המדינה", היא אומרת, "זה נתפס כמקום עבודה עם עתיד". במהלך העבודה ברכבת החלה לשאול את עצמה שאלות, כמו למשל למה השירות ברכבת לא טוב, ולאף אחד לא אכפת.

עובדי הרכבת, היא מספרת, הרוויחו רק כ-3 דולר בחודש. "הם לא יכלו להתקיים. אז מה הם עשו? הם היו נותנים קנסות לנוסעים שלא משלמים כרטיס, לוקחים את הכסף אליהם ולא מעבירים למנהל של הרכבת. יום אחד המנהל כינס את העובדים ופנה לאישה אחת שעבדה שם ובייש אותה מול כולם. הוא אמר לה שהוא יודע שהיא לוקחת כסף מהקנסות אליה לכיס.

"קמתי והתערבתי, שאלתי אותו איך הוא מעז להגיד לה את זה, האם הוא יודע שהעובדים פה מרווחים 3 דולרים בחודש, ואיך הם אמורים לפרנס את המשפחה שלהם? בקושי לאדם אחד זה מספיק. אמרתי לו: 'אתה המנהל, אתה אחראי לחיים שלהם כעובדים. הממשלה לא משלמת מספיק, אז תלך לבקש מהמדינה ולא מהעובדים'. המנהל כעס עלי מאוד, אבל שמחתי שאמרתי את מה שעל לבי".

בת 22. תחנה שלישית: עבודה בגבול תאילנד

המודעות המתעוררת לחוסר הצדק הובילה אותה להחלטה לעזוב את העבודה ברכבת. "ראיתי סביבי משפחות מסוכסכות בתוך עצמן כי אין להם מספיק כסף להתקיים. ראיתי ילדים שבמקום ללכת לבית הספר נשלחים לעבוד כדי לפרנס את המשפחה. הבנתי שאני לא רוצה להיות פקידת ממשל, כי אין לי איך לעזור לאנשים באמת ואני לא יכולה לשנות את המצב".

היא נסעה לגבול שבין מיאנמר לתאילנד, שם ראתה את מיליוני העובדים שמהגרים לתאילנד. "בגבול פגשנו לראשונה את האיגוד המקצועי  FTUB (Federation of Trade Unions Burma). הצטרפתי אליהם כי רציתי לעזור לעובדים מהגרים ממיאנמר. רק מאוחר יותר הבנתי שהארגון הוכרז על ידי המשטר הצבאי הקודם כארגון טרור. מי שעבד עם הארגון נידון ל-7 שנות מאסר".

זאר מרצה בפני עובדות. "במשך שנתיים נפגשנו פעם בחודשיים למפגשי נשים, מענפים שונים: ביגוד, בנייה וחקלאות" (צילום: אלבום פרטי)

באזור הגבול הכירה את מארגן הפעילות של הארגון, שהסביר לה שמה שחוותה ברכבת קורה בכל המדינה. "הוא אמר שהמשטר הצבאי גורם לאנשים להישאר עניים כדי שלא יתמרדו נגדו". הדברים טלטלו אותה והיא החליטה להישאר באזור ולעבור הכשרה של פעילת איגוד מקצועי; ללמוד על מנת לחזור למיאנמר ולחולל שינוי.

"הארגון היה יעיל מאוד", היא מספרת, "היה לו בית ספר לעובדים. הצטרפתי אליו, עברתי קורס וראיתי איך אפשר לעשות דמוקרטיה בארגון".  היא הצטרפה בהתנדבות לארגון העובדים, עבדה בתפקידי מזכירות ובישלה במטבח העובדים. "רציתי לתמוך בארגון. כדי להתפרנס עבדתי במפעל ביגוד מהצד השני של הנהר, שנחשב בתאילנד. הרווחתי שם כ-90 דולר בחודש, זה בסך הכל מהצד השני של הנהר, והמשכורת פי 15".

בת 24. תחנה רביעית: הצטרפות לאיגוד המקצועי

היא נשארה להתגורר במרכז הקהילתי של הארגון. את הימים חילקה בין עבודה ללימודים. "חיינו בדלות", היא מספרת, "התחלקנו במזון". אבל הרצון ללמוד איך לחולל  שינוי היה חזק. ב-2007 הצטרפה רשמית לעבודה באיגוד. "בהתחלה שלחתי כסף הביתה, וכשהצטרפתי לאיגוד אמרתי לאמא שלי שלא יהיה לי כסף לשלוח לה יותר. היא אמרה 'בסדר'. אמא שלי תמיד נתנה לי לעשות מה שרציתי. היא סמכה עליי. היא לא לחצה עליי ולכן יכולתי להתחיל לעבוד באיגוד. שלושת האחים שלי המשיכו בפרנסת המשפחה".

זאר בכינוס מנהיגי עובדים צעירים. "התחלנו לארגן כוח עובדים ולעשות חינוך עובדים" (צילום: אלבום פרטי)

באותה תקופה לא היו נשים בהנהגת הארגון. "הדבר הראשון שעשיתי", היא מספרת, "היה להקים ועידת נשים. למדתי על ארגון נשים וכתבתי טיוטה לוועידת נשים של הארגון. התחלנו לערוך פגישות. זה לקח זמן. רק ב-2011 עשינו קונגרס נשים ראשון, ונבחרתי כמזכירת הנשים של הקונגרס. גייסתי כסף, מצאתי מישהו שיעביר הכשרה חיצונית לנשים. במשך שנתיים נפגשנו פעם בחודשיים למפגשי נשים, מענפים שונים: ביגוד, בנייה וחקלאות. היום ההנהגה הנשית באיגוד הטקסטיל עומדת על 60%".

אחרי הבחירות הכלליות במיאנמר, ב-2012, הותר לזאר לחזור מגבול תאילנד למדינה. "התחלנו לארגן כוח עובדים ולעשות חינוך עובדים. אני ארגנתי בעיקר את ענף הביגוד, אבל גם מכרות וחקלאים". עם הזמן התברגה לתפקידי מפתח. בבחירות לאיגוד העובדים הארצי, ב-2019,  נבחרה כגזברית הקונפדרציה הכללית, ומאז היא משמשת באחד מחמשת תפקידי ההנהגה הבכירה בארגון, בנוסף להיותה יו"ר איגוד הביגוד והטקסטיל.

"אנחנו מנסים להפעיל לחץ וסנקציות על המשטר"

ב-2020 נסעה, כאמור, ללימודים בגרמניה, ומאז ההפיכה הצבאית בפברואר השנה, היא נאלצת לנהל את העניינים מרחוק.

איך נראה סדר היום שלך?
"אני קמה בבוקר ומיד בודקת הודעות. יש פער של 4 שעות וחצי בין גרמניה למיאנמר. מחר, למשל, יש לי פגישה כבר ב-05:00 בבוקר, כך שאני צריכה להיות עירנית, לקרוא ולהגיב, לפעמים עוד לפני ארוחת בוקר. אני מסתובבת באירופה, לפעמים אני ישנה אצל מנהיגי איגודים במקומות אחרים".

מה את עושה בפועל?
"בענף הביגוד צריך לעשות הסברה רצינית ולהסביר מדוע ההפיכה לא טובה. העובדים בענף לא תמיד מבינים את המציאות הפוליטית וההשפעה השלילית עליהם. צריך להסביר לעובדים שהם צריכים סולידריות ולצרף עוד עובדים לאיגוד. בפברואר הקמתי צוות שמתעסק בהפרות עבודה במפעלים של ענף הביגוד. אני בקשר יומי עם האיגוד וכל היום בוועדות.

"דיברתי עם החברות שמייצרות במפעלים במיאנמר. יצרנו מכניזם לפתרון סכסוכים. כשיש סכסוך עבודה, מודיעים ישירות לחברות ואת המשא ומתן עושים איתן, בעזרת תיווך שהוא לא מהמדינה. עכשיו המכניזם הזה כמעט אבוד. המעסיקים מנצלים את המשטר הצבאי לביטול כל ההסכמים הקיבוציים ונותנים שוחד למדינה. אבל הפנייה הישירה לחברות ולחץ בינלאומי מאפשרים משא ומתן שיכול לתת מענה מקומי".

ומה בזירה עולמית?
"ברמה הבינלאומית, אני נפגשת עם מנהגים מהעולם בזום, ועכשיו אני גם יכולה לנסוע באירופה. נסעתי לבריסל להיפגש שם עם האיגודים, והחודש נפגשתי עם חברי פרלמנט באו"ם. אני נפגשת עם האיגודים המקצועיים העולמיים, ודרך עובדים בעולם אנחנו מנסים להפעיל לחץ וסנקציות על המשטר".

"צדק למיאנמר" הפגנה בהודו. "דרך עובדים בעולם אנחנו מנסים להפעיל לחץ וסנקציות על המשטר" (AP Photo/Manish Swarup)

סנקציות לא עלולות לפגוע עוד יותר במצב האזרחים?
"עכשיו הכוח של הצבא מגיע מדיכוי שעושים עליו רווח. אם הצבא לא יכול לתת למדוכאים את הכסף, או את הכוח, הם יפגינו נגדו ובעד הדמוקרטיה. סנקציות משפטיות יהיו לזמן קצר. יש לנו ניסיון. ב-2003 האום הטיל סנקציות כלכליות מלאות. הממשל הצבאי חייב תמיכה עולמית, ולכן ב-2008 הם החלו לנסח חוקה ותכננו לאשר אותה, וב-2010 הם קראו לבחירות כלליות, להראות שמיאנמר משתנה לדמוקרטיה. אבל מי שנבחר לא יכול היה לעשות כלום. רק לחץ חיצוני לא ישנה, רק לחץ פנימי לא ישנה. צריך ללחוץ ביחד, לשתף פעולה".

דרך אגב, מה קורה עם המשפחה שלך?
"אבא שלי נפטר לפני עשור ואמא שלי וארבעת אחיי ואחיותיי מנסים לרדת מתחת לראדר. אחותי גם עובדת בקונפדרציית האיגודים של מיאנמר, והיא נרדפת. שלחתי את אחותי, אמא שלי ואח שלי לכפר שבו יש קבוצה שמגינה עליהם. יש לי איך ליצור איתם קשר".