אירועי האלימות במערכת החינוך עולים בחדות ומקצינים בחומרתם. חרם והשפלה פומביים, מכות, שפיכת מוצרי ניקוי ועוד מופצים על ידי צעירים בטיקטוק, באינסטגרם ובפייסבוק. לפני כשבוע נחשף עוד מקרה התעללות קשה של תלמידה בכיתה ז' בבית הספר בבאר שבע. הרשתות החברתיות רעשו ושיח רב התפתח מעל גלי הרשת. האירוע הזה רחוק מלהיות מצחיק. הוא כואב, משפיל ומבזה והוא מצריך לעצור, לחשוב ולפעול.
שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון קידמה לאחרונה תכנית עבודה מקיפה שכוללת פעולות ליישום מיידי, וגם אחרות שיוטמעו לאורך השנה בכל שלבי הגיל, אבל תכנית זו לבדה לא מספיקה כדי לטפל בנגע האלימות. החינוך, כידוע, מתחיל מהבית.
תפקיד ההורים לחנך את ילדיהם: ללמדם להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין נכון ללא נכון. על כל הורה שילדיו נמצאים במערכת החינוך, לקיים שיח בביתו על המקרה הזה ומקרי אלימות דומים. שיח שמטרתו לברר את עמדות הילדים, מחשבותיהם ורגשותיהם, ולהבהיר את עמדות ההורה כלפיי פעולות של אלימות לסוגיה. בעידן שבו ילדים משוועים לריבוי לייקים ויעלו סרטונים רק כי "זה מצחיק" בלי לחשוב לא פעם על הצד הנפגע, חשוב לחנך את הילדים להיות ערניים ואקטיביים.
פעמים רבות נקלעים ילדים ובני נוער לתפקיד "הצופה מהצד", שבו הם עדים לסיטואציה אלימה של פגיעה באחר, בין אם ברשתות החברתיות ובין אם בחצר בית הספר, ולא מגיבים לסיטואציה או לא יודעים כיצד ואם בכלל להגיב לה. מצב זה עשוי לנבוע משום שלהתערבות יש מחיר, ועל כן תגובה שכיחה עלולה להיות קפאון או חוסר אונים.
בנקודה זו, חשוב להבהיר לילדינו שהתערבות לא חייבת להיות התנצחות עם הפוגעים, אבל יכולה בהחלט להיות דיווח למבוגר משמעותי להפסקת הפגיעה וטיפול מעמיק בה, חיזוק החבר שנפגע ועוד. הכוונה זו נועדה להפיג את תחושת חוסר האונים שעשויה לפגוע ברווחה הנפשית של הילד, ועל כן נשיב לו את תחושת השליטה והמסוגלות בסיטואציה.
אנחנו רוצים שילדינו יהפכו להיות שומרי סף. עלינו לעודד אצל כל אחד מהילדים עמדה שלא רק אוסרת על הפגיעה באחר, אלא גם דורשת התייצבות עבור אדם שנפגע. עלינו לסייע בפיתוח היכולת האמפתית כלפי מצוקה וכאב של האחר ולהעצים את הקול שאומר: אפס סבלנות לפגיעה ולאלימות, הגברת הערבות ההדדית וביסוס תחושת הביטחון.
מהאירוע האחרון של הפגיעה בנערה, ובהמשך ליוזמתה של שרת החינוך, עולים שני דברים מהותיים שחשוב לפעול להשגתם. הראשון הוא לחזור למתנה הגדולה שנתנה לנו הקורונה, הקפסולות. את המשאבים האדירים שהולכת להשקיע שרת החינוך בנושא בהול וחיוני זה, חשוב שתשקיע בהקטנת מספר הילדים בכיתות ובמעבר ללמידה בקבוצות קטנות.
ילדים רבים דיווחו בתקופה זו על תחושת נראות, חוויה של קשר, של יחס אישי, של שייכות מול המורה ומול הקבוצה. גם אנשי חינוך רבים דיווחו על חוויה מקצועית מעצימה של אפשרות להגיע לכל ילד, ללוות תהליכים, לחבור לתסכולים ולקשיים ולמצות תהליכים בצורה מעמיקה. אם הכסף יושקע כאן, הרווחנו.
הדבר השני הוא: אין צורך להפנות את המשאבים הכספיים למומחים חיצוניים, כפי שביקשה השרה לעשות. בתוך מערכת החינוך יש אנשי מקצוע עם ידע רב ועשיר גם בנושא האלימות, הפסיכולוגים החינוכיים.
הם, יחד עם השותפים הטבעיים שלהם, היועצים והצוותים החינוכיים, יידעו ביחד להוביל את המערכת לדרך הנכונה. המשאבים הכספיים צריכים להינתן במקום זה בצורה משמעותית יותר. הפתרון הוא מבפנים, בהעצמה של אנשי המקצוע שבוודאי יכולים לתרום רבות ולסייע בטיפול בסוגיה משמעותית ומטרידה זו. אין פתרונות קסם מבחוץ.
האחריות לשינוי דורשת שילוב כוחות, החל משרת החינוך, דרך מערכת החינוך ושותפיה אנשי הטיפול ועד להורים ולילדים, במסר אחיד וחשוב: מיגור האלימות ודגש על תגובתיות והתערבות. כולנו יחד כוח גדול שיכול להפוך את סביבתנו לטובה ומיטיבה יותר עבור ילדינו.
*
ד"ר מאיה קלמן-הלוי היא פסיכולוגית חינוכית מומחית ומרצה בחוג לחינוך, באשכול להתפתחות הילד בגיל הרך בראי קהילתי ובאשכול לייעוץ חינוכי במכללה האקדמית גליל מערבי.
רוזיטל מסרמן אזולאי היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, ומרצה בחוג לגיל הרך במכללה האקדמית הדתית לחינוך 'שאנן'
