יוצר הרשת דן אולסון סוקר ומנתח בסרטו החדש, " Line Goes Up – The Problem With NFTs", את הבעיות, האשליות, המוזרויות הטפשיות והמזימות הפיננסיות של כלכלת הקריפטו ושל טרנד ה-NFT. הסרט עלה בשבוע שעבר ליוטיוב, ועד כה צפו בו יותר מ-2.5 מיליון איש.

אולסן, החי בקנדה, הצליח לבסס את עצמו כיוצר שמתפרנס במדיה דיגיטלית. למעלה מ-2,300 מנויים בעמוד שלו מעבירים לו במשותף קרוב ל-7,000 דולר מדי חודש. ובערוץ היוטיוב שלו יש לו כחצי מליון מנויים, שמהווים מקור הכנסה נוסף מפרסומות.

חלק מסרטיו עוסקים בנושאי שוליים קיקיוניים, כמו הפרכה מדעית מדוייקת של טענות מאמיני "כדור הארץ השטוח", אך בסרט החדש אולסון שם את האצבע על תופעה חברתית הרסנית שצוברת תאוצה: העולם של כלכלת הקריפטו והמעטפת שמקיפה אותו. התוצאה היא שעתיים ועשרים דקות של ביקורת נוקבת ומשעשעת, גם אם קצת מייאשת, לגבי הכיוון שבו צועדת התרבות הדיגיטלית העכשווית.

הסרט נוצר בעקבות המפגש של אולסון עם הסיקור הנאיבי של עולם הקריפטו על ידי עיתונאים "מטעם", ובעיקר מהמפגש אישי עם משקיעי וחובבי הקריפטו ברשתות החברתיות, שמכונים על ידיו "אוונגליסטים". הוא מנתח את הטכנולוגיה, את השיח הפנימי ומילות הקוד הייחודיות של שותפי ה"בשורה" החדשה, ואת הדיסטופיה שהם יוצרים, לדעתו.

אם העקרונות הבסיסיים של כלכלת הקריפטו הם הונאה ובזבוז משאבים, אולסון מקשר אותם גם למכנה המשותף של הקריפטו כתרבות – יאוש חברתי וחיפוש נואש אחר "דרך החוצה", אלא שהקריפטו מבטיח אינספור הבטחות בלי לקיים אותן כמעט אף פעם.

אינטרס אחד: שהמחיר יעלה

פרקי הסרט סוקרים חלק מההיסטוריה הקצרה והעגומה של כלכלת הקריפטו והתרבות שהתפתחה סביבה. בחלקם אולסון גולש להסברים טכניים, אך רוב הזמן הוא מתמקד בניתוח ביקורתי של מובילי כלכלת הקריפטו וחסידיהם הנלהבים, שדבר אחד בלבד מחבר ביניהם: האינטרס שהמחיר יעלה לשמיים.

קהילת הקריפטו נוהגת להציג עצמה כחלופה ל"מערכת הפיננסית המושחתת", אך אולסון טוען כי כלכלת הקריפטו היא לא "עוד מאותו דבר", אלא מערכת פיננסית נכה וגרועה עוד יותר.

לדבריו, "כל העניין עובד על בסיס רכישת נכסים חסרי ערך, באמונה שתוכל למכור אותם בעתיד לטיפש גדול יותר". הירידות בשוק הקריפטו בימים האחרונים מבטאות, אם ללכת ברוחו של אולסון, מחסור ב"משקיעים טפשים חדשים", הרבה יותר מאשר תגובה לאירוע פוליטי או כלכלי כלשהו.

כלכלת הקריפטו קטנה מכדי לחולל משבר עולמי כמו המשבר של 2008, אך החיבור שעושה אולסון מאפשר לזהות מאפיינים דומים: בעוד שבמשבר 2008 החל הניפוח קיצוני של מכשירים פיננסיים שבהתחלה עוד ייצגו ערך כלכלי ממשי (משכנתאות), בקריפטו זו רק האמונה שיש למטבע ערך, ללא כל זיקה לפעילות כלכלית בעולם הממשי.

הערך הבסיסי: בזבוז חשמל

רשתות המחשבים, שמאפשרות פעילות של מטבעות כמו ביטקוין ואת'ר, זוללות חשמל בתיאבון, שהולך וגדל בהתאם לעליית ערך המטבע בזירות המסחר. הסיבות לכך מדהימות בטפשותן, אך חמורות בהשלכותיהן הסביבתיות.

מודל האבטחה של ביטקוין ואת'ר, תלוי בכך שרוב המחשבים ברשת (51% ומעלה) יפעלו כ"שחקנים הוגנים". כדי להקשות על גורם אחד להשיג שליטה של 51% בכוח החישוב של הרשת כולה, כל אחד מהמחשבים המשתתפים נדרש לבזבז חשמל כדי להוכיח שביצע חישובים סתמיים רבים, כך שעלות האנרגיה של שליטה ב-51% מכוח החישוב תהפוך ללא כדאית.

ביטקוין ברחובות תל אביב. אולסון: "לרשת ביטקוין יקח 6 שעות לעבד את אותו מספר תשלומים שוויזה מסוגלת לעבד בפחות מדקה" (צילום: דבר)

לדברי אולסון, צריכת האנרגיה של מטבעות קריפטו קשה לחישוב ושנויה במחלוקת, "גם לאור צריכת האנרגיה של המערכת הפיננסית הקיימת. לרשת ביטקוין", הוא אומר, "ייקח 6 שעות לעבד את אותו מספר תשלומים שוויזה מסוגלת לעבד בפחות מדקה".

לדעתו, "צריכת חשמל ובזבוז חשמל, הם הערך הבסיסי שעליו מבוסס ביטקוין". וכל הבזבוז הזה נועד לאפשר ודאות ספציפית וחלקית – יכולת של ארנק אחד לשלם בבטחת-יתר במטבע קריפטו לארנק אחר. אין במערכות האלו כל מענה למצב של תשלום שנעשה בטעות, או תשלום לכתובת ארנק לא פעילה ש"שרף" את המטבעות.

בזבוז האנרגיה העצום חסר משמעות לחלוטין בשימוש העיקרי בקריפטו – הימורים בזירות מסחר בקריפטו. המסחר בזירות מבוסס על מערכות מחשוב ספציפיות של כל אתר ואתר, הדורשות אבטחה נפרדת, בנוסף לרשתות הקריפטו עצמן.

תרחישי הונאה ללא הגנה

כדי להשתתף במסחר בקריפטו, על המשקיע לבצע קודם כל תשלום מארנק הקריפטו שלו לכתובת הארנק של הזירה, או מחשבון הבנק שלו לחשבון הבנק שלה, ולסמוך על כך שהיא לא תרמה אותו; שלא תיפרץ על ידי האקרים; ושלא תפשוט רגל – שלושה תרחישים נפוצים בהם משקיעים מאבדים את נכסיהם בזירות האלו, לרוב ללא מנגנוני הגנה וללא פיצוי.

מי שמנסה להונות ולשדוד מאחרים את נכסי הקריפטו לא באמת זקוק לפיצוח האבטחה הכבדה והיקרה להדהים של רשתות הביטקוין או האת'ר. יש דרכים קלות בהרבה לבצע הונאות שעוקפות לחלוטין את מודל האבטחה הקריפטוגרפי.

הפשוטה ביותר היא "דיוג" הסיסמה של הקורבן וריקון הארנק שלו. הונאה כזו אפשרית גם בכסף אמיתי ובחשבונות בנק, אלא ששם יש גם אפשרות להתלונן ולעתים לזכות בכסף בחזרה. בשונה מזירות קריפטו, בנקים יכולים לבטל בדיעבד תשלומים שגויים או בלתי חוקיים. במקרים קיצוניים, בתי משפט יכולים להורות להם לפצות לקוחות.

ביטקוין ברחובות תל אביב. אולסון: "במקום למנוע הונאות פופולריות, הקריפטו הפך אותן לקלות במיוחד לביצוע" (צילום: דבר)

גם זירות מסחר בקריפטו יכולות, תיאורטית, לבטל תשלומים שנעשו בהן. הן יכולות גם לפצות לקוחות שנשדדו, אבל "יכולות" זה מונח רחוק מאוד מ"חייבות", כשחלקן הגדול רשום כחברות במקלטי מס. ובלשונו של אולסון: "במקום למנוע הונאות פופולריות מסוג זה, הקריפטו הפך אותן לקלות במיוחד לביצוע".

הונאות אחרות מתמקדות מציאת חולשות באתרי האינטרנט של זירות המסחר, פגמי תכנות בתוכנות ארנק וברכיבי תוכנה נוספים שמקיפים את כלכלת הקריפטו. ניצול חולשה כזו, לפעמים אפילו אינו בגדר "פריצה", אלא רק ניצול לרעה של כללים רשלניים, שכתבו אנשים שלא טרחו לבדוק אותם מספיק לעומק.

בניסוח אחר, ההיסטוריה של כלכלת הקריפטו היא סוג של קורס מזורז בנושא למה חשוב מאוד שיהיה גוף מרכזי שמפקח על מסחר בפיננסים תוך מתן הגנות למשקיעים.

"הכל שבור ב-NFT"

בחלק העיקרי והצבעוני בסרט, אולסון צולל לעולם ה- NFT(אסימונים דיגיטליים ייחודיים) שזוכים בשנתיים האחרונות לפופולריות גוברת. בתפקיד הילד שצועק "המלך הוא עירום", הוא סוקר את הטכנולוגיה השברירית שלהם, כמו גם את ה"קהילות" דמויות הכת של שוחרי האסימונים האלה.

אולסון מפרק את המיתוס המייחס ל-NFT תכונות שאין להם ולא יכולות להיות להם. (כשמחזיקי NFT נתקלים בביקורת, התגובה האופיינית שלהם היא לטעון שמדובר באיכויות ש"רק חכמים יכולים לראות").

כחלק מהתחקיר, אולסון השיב בחיוב לכל הצעת מעקב אחרי דיון בפלטפורמת "דיסקורד", על כל פרויקט NFT שרק הוזמן אליו. עניין של מאות פרויקטים, שכולם כביכול מייצגים הזדמנות לבעלות על אלפי יצירות דיגיטליות בכל פרויקט. כביכול היא מילת מפתח, מפני שרכישת NFT לא מעניקה שום בעלות חוקית וגם לא זכויות יוצרים על היצירה.

ה-NFT עצמו אפילו לא כולל בתוכו איזו תמונה או GIF מפוקסל ובנאלי, אלא רק קישור לאתר כלשהו באינטרנט שמאחסן את היצירה. כלומר, ניתן להגיע אליה גם ללא ה-NFT; וכמו כל אתר גם הוא יכול להיעלם מהרשת, להחליף את היצירה או לחסום גישה אליה. נוסף על כך, שני עותקים זהים של אותה יצירה יכולים להימכר בתור שני NFT שונים זה מזה.

"הכל שם שבור", מסביר אולסון, "שום דבר לא עובד היטב, כך שהרעיון להפוךNFT  לדבר נורמטיבי הוא נוראי, אבל גם אם כל המיתוסים וההבטחות המופרזות לגביו היו מתגשמות, זה עדיין דפוק לגמרי".

דן אולסון בסרט: "הרעיון להפוך NFT  לדבר נורמטיבי הוא נוראי" (צילום מסך: מתוך הסרט ביוטיוב)

הוא מדגים את הסכנות: בארנק של NFT כל אסימון מכיל למעשה קוד תוכנה קטן שמופעל על ידי תוכנת הארנק, כדי להציג את היצירה. הקוד עשוי להיות קישור בלתי מזיק לתמונה באתר כלשהו, אבל באותה מידה הוא יכול להיות גם קוד זדוני, שיכול לרוקן את שאר ה-NFTבארנק המותקף לטובת התוקף. הוא גם יכול להיות קוד שנועד לאיום או השפלה של בעל הארנק, למשל, דרך הצגת תכני פורנו, חשיפת מידע אישי מביך, או הטחת איומים מסוגים שונים.

ארנק NFT הופך להיות פוטנציאל לפיגוע דיגיטלי נגד בעליו. ניתן לדמות זאת לתיבת דואר אלקטרוני שפותחת בהכרח כל הודעה ולוחצת באופן אוטומטי על כל הקישורים בתוכה, בניגוד לכל הכללים הבסיסיים של אבטחת מידע, וזאת ללא פונקציה מוכרת וחיונית ביותר של מחיקת הודעות לא רצויות.

NFT  פוגעני לא ניתן למחיקה, אלא רק להעברה לארנק אחר, וגם זאת רק תמורת תשלום עמלה במטבע קריפטו. העמלות באת'ר – המטבע הדומיננטי למסחר ב-NFT – נעות בין שווי של עשרות דולרים ועד אלפים בודדים במועדים עמוסים במיוחד. אם אין לבעלי הארנק די את'ר כדי לבצע תשלום, ההודעה הפוגענית תמשיך להיות תקועה לו בארנק.

למרות שהפקדת השליטה ב-NFT בידי אתרי המסחר באסימונים האלה, או בתוכנות הארנק שמחזיקות בהם – כדי שיפעילו מנגנוני סינון נגד קודים זדוניים, שימוש לא מורשה ביצירה מוגנת בזכויות יוצרים וכדומה – הוא מהלך מתבקש, הוא יפקיע את השליטה (המפוקפקת גם כך) שיש לרוכשי NFT, וישים את את הנכסים הדיגיטליים בשליטה של פלטפורמה מסחרית ריכוזית, שיכולה להיות שרירותית לחלוטין.

"מחליפים מערכות רעות בגרועות יותר"

הסרט, הבנוי מסדרת נאומים של אולסון, המלווים בעזרים גרפיים וקליפים, הוא משהו בין הרצאה בהיסטוריה להקראה של מניפסט מרדני. למרות שהסרט משעשע לפרקים, זו יצירה פסימית מאוד, שמתארת את עולם הקריפטו כתופעה שמשקפת וגם מאיצה תהליכי התפוררות חברתיים.

אולסון מאוכזב, גם מהחלום וגם משברו. משום שהרעיון מאחורי NFT ממוקד, בעיניו, רק במסחריות. בעולם ה-NFT, גילום דיגיטלי של יצירות אמנות לא נועד לעורר הנאה אסתטית, סלידה, ביקורת, או כל סוג של תגובה רגשית, אלא רק הזדמנות עסקית. ויותר מזה.

"אנחנו מחליפים כל הזמן מערכות רעות במערכות גרועות עוד יותר. החלפנו מערכת גרועה של עבודה שכירה ובוסים במערכת נוראית של אפליקציות, חלטורות ועבודה 'לפי דרישה'"

"המערכות שלנו שבורות או בתהליך שבירה, קורסות תחת הזנחה או חבלה", אומר אולסון, "והמנהיגים שלנו אדישים, במקרה הטוב. אנו זקוקים למשהו טוב יותר, אך מערכת שהופכת את כולם ל'בעלי בית זעירים'; שמזקקת כל אינטראקציה אנושית לעסקה מסחרית; שקובעת ערך של כל דבר, לפי עד כמה הוא סחיר והאם ניתן להמר עליו כאסימון דיגיטלי שנמכר במכירה פומבית, היא לא המערכת שאנחנו צריכים.

"מערכת שונה היא לא בהכרח מערכת טובה יותר", הוא אומר, "אנחנו מחליפים כל הזמן מערכות רעות במערכות גרועות עוד יותר. החלפנו מערכת גרועה של עבודה שכירה ובוסים במערכת נוראית של אפליקציות, חלטורות ועבודה 'לפי דרישה'. אני לא מתנגד ל-NFT  רק משום שהם ייצוגים ריקניים של העולם הפנימי הרקוב של קליקת הפיננסים והטכנולוגיה שמאחוריהם, אלא כי הם חיל החלוץ של מערכת גרועה יותר מהקיימת".