תחת השמים האפורים תמיד, הרוחות והשלג, לצד כיפות זהב, דגלי לאום ואיומי מלחמה, מתנהלת בקייב, בירת אוקראינה, שגרת חיים. בטלוויזיה ובפייסבוק נערכים דיונים אינסופיים על משמעות ההתקדמות של הטנקים הרוסיים לגבול, ונשמעים עדכונים על מצב הקורנה במדינה, ששכלה כבר כ-10 אלף אזרחים למחלה (ואלו רק המספרים הרשמיים, בפועל הם כנראה כפולים), אבל ברחובות העיר החיים נמשכים: עבודה, בתי קפה, קניות. שגרת היומיום שומרת על קצב אחיד.

דוכן המזכרות: "זה הכל עסקים"

קיריל דורחניקו יוצא לעבודה מדי בוקר, לא דקה אחרי השעה 06:00. מחכות לו לפחות שעתיים של נסיעה בתחבורה ציבורית – אוטובוס ורכבת תחתית – כדי להגיע מביתו בפאתייה הרחוקים של קייב עד למרכז העיר; שם, ברחוב המוביל לכיוון קתדרלת סופיה הקדושה, יש לו דוכן מזכרות, והוא ממתין לתיירים. 

"זו שנה איומה", הוא אומר, "חישבתי לפני כמה ימים שהרווחתי בממוצע כ-8,000 גריבנות (800 שקל) בחודש. תחשוב מה זה אומר, כאשר בחודשיים האחרונים מחירי הביצים יותר מהוכפלו. וזה לא רק הביצים". 

מעייף לנסוע כל יום בקור ובשלג, אבל אין ברירה. "מעבודות באזור שבו אני גר הרווחתי שני שליש ממה שאני מרוויח פה, ובן אדם צריך להשתכר". השילוב של החורף, קורונה ועכשיו גם איומי מלחמה גזרו גזר דין מוות על כלכלת התיירות של העיר, שחוותה שנים יפות של צמיחה מאז המהפכה ב-2014. 

קיריל דורחניקו בדוכן המזכרות שלו. "זה לא רק הצד הרוסי. גם השלטון שלנו, גם הפטריוטים מרוויחים טוב מאוד בעסקה הזו" (צילום: דוד טברסקי)

"המגנטים ומחזיקי המפתחות הם עדיין הפריט הכי נמכר פה", מספר דורחניקו, "גם עם הצלחות הולך לי יפה. לגברים שמגיעים לפה אני ממליץ תמיד לקנות קופסאות לתכשיטים, או צעיף אוקראיני – קניתי כאלו לחברה שלי. למרות המצב הכלכלי אנחנו גרים ביחד ולא מתכננים לעזוב – לא את העיר ולא את המדינה".

הוא משוכנע שלא תהיה מלחמה. "זה הכל עסקים", הוא אומר. "צריך להפסיק לדבר על מה שאולי יהיה, או לא יהיה, ולדבר על הנזק שבדיבור הבלתי פוסק על המלחמה. אנחנו חווים אותו פה על בשרנו, ובעיקר בכיסנו, כל יום.

"כשאני אומר עסקים", הוא מוסיף, "זה לא רק לצד הרוסי. גם השלטון שלנו. גם הפטריוטים מרוויחים טוב מאוד בעסקה הזו. איך אני יודע את זה, אתה שואל אותי? כשהאינפלציה עולה בעשרות אחוזים והמדינה לא מנסה אפילו להראות סימן שהיא תעשה משהו בעניין, זה כי החיים של מי שלמעלה ממשיכים להיות נוחים. לא משנה אם הוא 'משלנו' או 'משלהם'".

קתדרלת סופיה הקדושה: "היום אלו ימי שחרור"

אולנה ומיקולה סיקורה עומדים בכניסה למתחם הקתדרלה, מרחק הליכה מהדוכן של דורחניקו. קתדרלת סופיה הקדושה, שהוקמה במאה ה-11, היא המבנה הקדוש והמרכזי ביותר לכנסיה האורתודסית אוקראינית, אליה הם משתייכים, והיא מקום מיוחד עבורם. כאן התחתנו לפני יותר מארבעה עשורים (ומאוחר יותר גם בתם הבכורה), והם ממשיכים להגיע לכאן כל יום ראשון לתפילות.

"אוקראינה ואליקה!" (אוקראינה האדירה) שר מיקולה בקול האופראי העמוק שלו, שמשתלב יפה עם צליל הפעמונים, שמפנה אליו מבטי העוברים ושבים. "בקול הזה", הוא מספר, "שרתי כאן ב-2014 שירי השכבה, כשהקהל נשא על ידיו את גופותיהם של הנרצחים בהפגנות. יצאתי לכל הפגנה למען העם שלנו מאז 1991 ועד היום. יש לנו עם גדול", הוא אומר באוקראינית רהוטה.

אולנה, אשתו, שנולדה בעיר קריבוי רוג שבדרום המדינה, מדברת רוסית שוטפת, ודווקא הוא, שנולד בלנינגרד, ברוסיה (לאוקראינה הגיע כשהיה ילד) מתעקש לדבר באוקראינית. "הרוסים מובילים מערכה נגד השפה שלנו", הוא אומר, "ואני נשאר נאמן לה".

אולנה ומיקולה סיקורה. "לאוקראינה יש היום צ'אנס גדול להצליח לחמוק מהשפעתו ואחיזתו של הדב הגדול" (צילום: דוד טברסקי)

שניהם דתיים, ומשתייכים, כאמור, לכנסייה האורתודכסית האוקראינית, שחסתה בצילה של הכנסייה הרוסית יותר מ-400 שנה. כחלק מהתקררות היחסים בין שתי המדינות דרכי הכנסיות הלכו והתפצלו. "במאה ה17 הכנסייה במוסקבה אנסה את הכנסייה האוקראינית להיות מוכפפת על ידה", אומרת אולנה, "היום אלו הם ימי שחרור". 

בינואר 2019 הפטריארך ברטולמאיוס, הבכיר בזרם הנצרות האורתודכסי, העניק מעמד עצמאי לכנסיה האוקראינית, ויותר מ-60% מתושבי אוקראינה מגדירים את עצמם כמשתייכים אליה. "קייב מעולם לא נתנה למוסקבה רשות", היא אומרת, "זה היה מעשה מרמה שנשען על השקרים הרוסים, והיום כולם יודעים את רשמית". 

במרכז העיר רחובות קפואים. "פוטין עובד לילות כימים כדי למשוך אותנו חזרה לבוץ" (צילום: דוד טברסקי)

"לאוקראינה יש היום צ'אנס גדול להצליח לחמוק מהשפעתו ואחיזתו של הדב הגדול", אומר מיקולה, "ולדברים האלו יש משמעות גם בישראל. אנשים צעירים מסביב לעולם צריכים ללמוד היטב את ההיסטוריה של רצח העם האוקראיני, חלק ענק ונורא בהיסטוריה שלנו. לצערי, ישראל עדין לא מכירה בו". 

כשהוא צופה בטלוויזיה הוא מרגיש מה שהוא מכנה "הטיפשות הגדולה", בכל הקשור ליחסה של רוסיה לאוקראינה. "קרים זה לא מספיק", הוא אומר, "דונבס לא מספיק. אחר כך ירצו את פולין. את רומניה. הרוסים לא יעצרו לעולם. למרות שב-1991 האימפריה הזו התמוטטה, המחשבה האימפריאלית עדיין קיימת. פוטין עובד לילות כימים כדי למשוך אותנו חזרה לבוץ, אבל אנשים ייצאו פה לרחובות עם קלשונים, לפידים וגרזנים. הם לא יסכימו לשוב להיות כנועים".

תחנת המטרו "ארסנלניה": המקלט הגדול בעיר

בנסיעה ברכבת  התחתית עם לולה גלבוע, מדריכת סיורים ותיקה בעיר ומורה לעברית, היא מספרת על תחנת הרכבת התחתית "ארסנלניה" – תחנת הרכבת העמוקה בעולם (102 מטר מתחת לפני האדמה), שהיא, נכון להיום, המקלט הגדול ביותר בעיר.

תחנת הרכבת העמוקה בעולם. בין הקומות שערי פלדה שייסגרו במקרה של מתקפה (צילומים: דוד טברסקי)

"בבית שלי אין מקלט, וגם לא ברוב הבתים שאני מכירה", היא צוחקת, "אבל פה תחנת הרכבת כל כך עמוקה שנדרשו שני מסועי ענק כדי להוביל את האנשים מפני הקרקע לתחתית". בכניסה לתחנה, בין קומה לקומה ובמסוף הנוסעים יש שערי פלדה, שייסגרו במקרה של מתקפה. 

לולה גלבוע, מדריכת סיורים ומורה לעברית. "אין איבה בין רוסים לאוקראינים. זה עימות בין אנשי ה'אימפריה' לאנשים חופשיים" (צילום: דוד טברסקי)

מחוץ לתחנת הרכבת התקיים בשבת האחרונה מעין מעמד זיכרון / הפגנה / אירוע לזכרם של גיבורי קרב קרוטי – קרב שהתרחש ב-1918 בין כוח של הצבא האדום לסטודנטים אוקראינים צעירים באזור העיר צ'רנגיב. הקרב הפך למיתוס, בעיקר בקרב הפלגים הלאומניים במדינה, ונחשב למופת העמידה של פטריוטים אוקראינים מעטים מול הצבא האדום הגדול, שהגיע לכבוש את אוקראינה.

הפגנה מזדמנת (מימין) ואירוע זיכרון לקרב קרוטי. ברחובות נראים הרבה צעירים במדים (צילומים: דוד טברסקי)

"אנחנו עומדים פה היום ומציינים את זכרם וגאוותם של נערי העם שלנו, שממשיך לעמוד במבחן גם בימינו", צועק במגפון אחד המפגינים. מראה חוזר בעיר. ברחובות הרבה צעירים במדים; חלקם חיילים, חלקם משתייכים לגדודי מתנדבים. הגוונים הצבאיים ניכרים במרחב, כולל בכרזות ופרסומות הקוראות לצעירים (ולא רק) להתגייס.

דגל ואנדרטה: "שלום ואוכל. זה מה שאדם צריך"

הסיור נמשך אל האנדרטה לזכר רצח העם האוקראיני – ה"הולודומור" (מוות בהרעבה) – "היד ושם" של אוקראינה, שמציינת את מותם ברעב של 3.5 מיליון אוקראינים, עקב מדיניות מכוונות של החרמת ייבול, שהובילו הסובייטיים בשנות ה-30 של המאה שעברה.

האנדרטה הוקמה רק לפני 15 שנה על ידי הנשיא ויקטור יושנקו (שעלה לשלטון ב-2005, לאחר המהפכה הכתומה, שביקשה לסיים את השלטון הפרו רוסי במדינה). כבר מרחוק אפשר לראות את דגל אוקראינה העצום שקבע שם לפני שנים אחדות ראש העיר, ויטלי קליצ'קו.

דגל אוקראינה הענק שקבע ראש העירייה. "המילים של התקווה 'להיות עם חופשי בארצנו' נכונות כאן באותה מידה" (צילום: דוד טברסקי)

"מה זה דגל אוקראינה?", מסבירה גלבוע, "שמי תכלת מעל וחיטה צהובה מטה. שלום ואוכל. זה כל מה שאדם צריך". בקצה המוט שאליו מחובר הדגל כתוב VOLA – חופש וחירות. "מילות התקווה – להיות עם חופשי בארצנו", אומרת גלבוע, "נכונות כאן באותה מידה בדיוק". 

"אין איבה בין רוסים לאוקראינים" היא קובעת. "זה עימות  בין אנשי ה'אימפריה' לאנשים חופשיים. יש אנשים חופשים ברוסיה ויש אנשי אימפריה פה באוקראינה. אני מכירה מישהו שחושב שאוקראינה זה פרויקט של רוסיה".

אנחנו עומדים ליד אנדרטת הילדה שאוחזת בידיה שיבולי חיטה. מאחוריה, הכניסה למוזיאון הלאומי שמספר את תולדות הרעב. "זה שהפסל בכלל כאן, זה הדבר הכי חשוב. יש פה משמעות די חזקה", אומרת גלבוע, "כשלמדתי בבית ספר אף אחד לא דיבר על ההולודומור. היו משפטים כללים כמו 'הגורל של עם סובייטי היה קשה מאוד' ו 'לסבים לא היה מה לאכול'".  

האנדרטה לזכר הרעבת האיכרים: ילדה אוחזת שיבולי חיטה. אחרי הכחשה של שנים, עכשיו מותר לדבר על זה (צילום: דוד טברסקי)

כשהתחילו לדבר בבתי הספר ובעולם התרבות על הרעב כחלק מההיסטוריה, החברה עברה, לדבריה, לשלב אחר לגמרי. "אנשים פתאום גילו מה באמת עברו הדורות הקודמים, הם ראו את הכאב והרגישו את האימה. זה נפל עליהם קשה מאוד. ונוסף על כך, לראשונה ניתן היה לדבר על מי עשה למי וכיצד". 

מדיניות ההרעבה המכוונת של האיכרים, שהוכחשה במשך שנים, התבצעה בפקודת מוסקבה, כפי שקבעו היסטוריונים מערביים שחקרו את הנושא. מעל 80% מקורבנות ההרעבה היו אוקראינים. "הניסיון של רוסיה להשפיע על תהליכי עיצוב ההיסטוריה באוקראינה", אומרת גלבוע, "נמשכים גם כיום".

"אמא מולדת". ביד ימין חרב, ביד שמאל מגן עם סמל ברית המועצות (צילום: דוד טברסקי)

במרחק הליכה משם, ניצב "אמא מולדת". הפסל שמתנשא לגובה 102 מטרים, והפך לאחד מסמליה של העיר, הוקם לקראת יום הניצחון ה-35 של הצבא האדום על הנאצים. ביד ימין מחזיקה האישה חרב, ובשמאל מגן ועליו סמל ברית המועצות, אולי המקום האחרון בעיר שבו ניתן עדיין לראות אותו. 

במוזיאון: "נער שנכנס יוצא בתחושה של גאווה"

לצד "אמא חירות" הוקם לפני כמה שנים מוזיאון ההיווצרות של הלאום האוקראיני, שבו מתוארת, באמצעות מוצגים שונים ותערוכות אינטרקטיביות, התפתחות הלאום האוקראיני מאז האלף הראשון לספירה. 

נטליה פומרנקו, מנהלת המוזיאון: "עד לשנים האחרונות מנעו מאיתנו ללמוד את העבר שלנו" (צילום דוד טברסקי)

"עבדנו קשה מאוד על כל דמות", מספרת על המוצגים, נטליה פומרנקו, המנהלת. "אנחנו רוצים לצייר פה סיפור אמיתי. כי זה הסיפור שלנו. למרות שברה"מ התפרקה לפני 30 שנה, עד לשנים האחרונות מנעו מאתנו ללמוד את העבר שלנו. וכעת, נער שנכנס לפה יוצא בתחושה של גאווה בשורשים שלו, בהיסטוריה שלו. היסטוריה שיש בה כישלונות, אבל היו גם הרבה רגעי גבורה".

פומרנקו מספרת שעבדה במשך השנים בעשרות מקומות עבודה, אך המוזיאון הפך לפרוייקט חייה. הוא הוקם במימונו של איל הון אוקראיני, שהצליח להפוך אותו לאידיאולוגי במיוחד (אולי רמז לכך שהשלטון במדינה עדיין אינו חף מסנטימנטים פרו רוסיים), במטרה  מוצהרת לפתח בקרב צעירים זהות לאומית ריבונית, שתתמוך במפנה הדמוקרטי-לאומי שעוברת המדינה בשמונה השנים האחרונות.  

"בגלל המצב פה בשנים האחרונות כבר תכננו לעזוב", מספרים בני משפחה, ביציאה מהביקור במוזיאון. "אבל עכשיו ראינו איזו מדינה עשירה והיסטוריה מפוארת יש לנו, והתחלנו לשקול את העזיבה מחדש. בחור צעיר ממוצא אוקראיני הגיע לפה מקנדה ופשוט קרע על ברכיו בבכי". 

דגל חצי האי קרים מתנוסס במיצב האדמה ליד המוזיאון. חיילים ואזרחים באים לקחת אדמה ללוויות (צילום: דוד טברסקי) 

מיצב מיוחד, שבו נאספה אדמה מכל רחבי המדינה, מזמן אליו, מספרת פומרנקו, גם חיילים ואזרחים שצריכים לקבור קרוב שנפל במלחמה בדונבס, ומבקשים לקחת מעט אדמה מהאזור ללוויה. 

"יש לנו הרבה מאוד היסטוריה שפשוט נמנעה מאתנו במשך עשרות שנים", אומרת פומרנקו, "ובימים אלו, כשיש חשש ממשי לעצמאות שלנו, למרות שאני אישית לא חושבת שיקרה משהו, חשיבותו של המוזיאון רק גוברת". 

ברחוב בקייב. החיים נמשכים למרות הכל (צילום: דוד טברסקי)