פאודור אלכסנדרוביץ' עומד בסטודיו שלו במרכז העיר קייב ליד "מינוטאור", ציור מופשט בגובה שני מטרים, שצייר במשך השבוע שבו שהה בלוהנסק שבמזרח אוקראינה. בחוץ מחשיך, יורד שלג, וברקע מדווח הרדיו על צירים שנסגרים במזרח המדינה, בגבול בין אוקראינה לרוסיה, בגלל מעבר כוחות.

"לפני שנים, בפעם הראשונה כשחזרתי מדונבאס (אזור הלחימה במזרח – ד.ט) עלתה אצלי בראש התמונה הזו", הוא מספר. "שדה הקרב הוא מאין מבוך בלתי נגמר של מוקשים, פגזים, שוחות ושקי חול – המינוטאור הוא המלחמה. כמו בסיפור, העם מביא לפתחו של המבוך ילדים, שיהיו קורבנות למינוטאור. הייתי נוסע שם ברכבת ומסתכל על החיילים בני ה-19-18, ילדים".

"מינוטאור". ציור של אלכסנדרוביץ'. "העם מביא לפתחו ילדים שיהיו קורבנות" (צילום: פיודור אלכסנדרוביץ')

אלכסנדרוביץ', בן 34, נשוי ואב לילד, הוא צייר מוכר בגלריות בקייב ובמוסקבה ומחזאי שעובד עם כמה תיאטראות פרינג'. הוא עוסק בשאלת המלחמה עוד לפני שהחלה הלחימה במזרח אוקראינה. "בקיץ 2013, חצי שנה לפני שהחלו ההפגנות", הוא משחזר, "הרגשתי את זה באוויר. היו דיבורים על רפורמה ובמקביל שידרו בחדשות שחלקים בפרלמנט לא יסכימו לזה, וגם שתהיה תגובה רוסית. וכך באמת היה".

ב-2014 רבים העריכו שהמלחמה היא דבר זמני, שהיא תסתיים. אתה התעקשת שזה לא כך.
"אנחנו יודעים, מניסיון ההיסטוריה, שמלחמה היא תולדה של מצב הולך ומקצין של אי שוויון. ברוסיה, באוקראינה ובמערב אי השוויון נוסק לשמים. 

"ברייך השלישי, הגרמנים, כך הם טענו לפחות, יצאו לקרב בגלל שהם חשו תחושות השפלה במדינתם. היה קל לשלוח אנשים למלחמה בגלל מה שהאנשים הפשוטים הרגישו ביומיום: לחץ, חוסר מוצא, פחד. כדי לווסת תחושות כאלה אנשים יוצאים לקרב. הקרב נותן להם משמעות חדשה. נותן להם ביטחון חדש. להבדיל אלף-אלפי הבדלות, עם כל הזהירות המתבקשת, נכון לראות את המצב הזה כך גם בהקשר הנוכחי. הממשלה הרוסית לוחצת ולוחצת על האנשים, כאילו שהם קפיצים".

אלכסנדרוביץ' בהפגנה ב-2013. "הרגשתי את זה באוויר" (צילום: אלבום פרטי)

הלחץ מתבטא, לדבריו, באינפלציה, בסטגנציה במשכורות ובפגיעה בזכות הביטוי וההתכנסות ברוסיה, שבה נהג לבקר עד לפני כמה שנים. "ההנהגה הרוסית", הוא אומר, "מצרה את האפשרויות לפתוח עסקים הגונים, לעסוק במחקר. לצאת להפגנות נהיה דבר מסוכן שיכול להוביל למעצר וגרוע מכך. איזו אפשרות נשארת לאנשים להגשמה עצמית? לתחושה של חופש למימוש אגרסיות? התשובה פשוטה – מלחמה. אין חדש בנוסחה הזו. כל דיקטטורה לאורך ההיסטוריה מסיימת את דרכה במלחמה, אחרת האגרסיה הציבורית תמצא את עצמה מופנית לכיוון המנהיג.

"אולי אני מחזיק בעמדת מיעוט פה, אבל אני לא חושב שפוטין צריך את דוניצק ולוהנסק (המחוזות במזרח אוקראינה שעליהם מתנהלת לחימה בין אוקראינה לרוסיה), וגם לא את קרים או קייב. מה שהוא צריך זה להפיק את התועלת המקסימלית משימוש בבני אדם. ניצחון או הפסד מעניינים אותו כקליפת השום. המלחמה כשלעצמה היא המטרה כאן". 

"פנסיונרים עומדים בלב החורבן מחכים לקצבה"

בשנתיים האחרונות, שנות מגיפת הקורונה, יצא אלכסנדרוביץ' לסבב מסעות במזרח המדינה, "לצייר את המלחמה". 15 גיחות הלוך ושוב לאזור דונבס, הולידו עבודות רבות. בכניסה לסטודיו שלו ניצבת עבודה גדולה, "שערי המלחמה", שאותה צייר במשך כמה ימים מחוץ למלונית בעיר סטאניצה-לוהנסק, שנחרבה כמעט לחלוטין בהפגזות משני הצדדים.

שערי ענק אדומים כדם מובילים לפתחה של העיר, נקודות שחורות מסמנות את אלפי המוקשים המפוזרים בה, במרחק נראים מפעלי הברזל המפורסמים של האזור, ובאמצע גשר קטן.

אלכסנדרוביץ' בסטודיו שלו. משמאל: הציור "שערי המלחמה" (צילום: דוד טברסקי)

"הייתי עומד שם שעות ומביט במחזה הסוריאליסטי הזה, איך בתוך כל החורבן הזה, עומדים כל יום במשך כמה שעות פנסיונרים שמתגוררים בצד הרוסי. הם מחכים למשוך את הקצבה היומית שלהם מהצד האוקראיני, ואז חוזרים לצד הרוסי. כל יום".

הגלריות והתאטראות בקייב היו סגורים כמעט כל תקופת המגיפה, ואת התערוכה האחרונה שלו הוא מימן מכיסו, בלי צפי לכיסוי ההוצאות. שתי גלריות בעיר מציגות את עבודתיו כיום, ובמקביל הוא עובד על עיבוד למחזה "המגיפה הלבנה" של הסופר והמחזאי הצ'כי קארל צ'אפק, שעוסק בשני עמים שיוצאים למלחמה בזמן מגיפה.

"דיקטטור די דומה לווירוס הקורונה"

הקורונה, לדברי אלכסנדרוביץ', היא גם הזרז למצב סף המלחמה שבו אוקראינה נמצאת כיום. "נכון להיום, אני בכלל לא בטוח שהמלחמה הזו תפרוץ", הוא אומר, "העזרה שהמערב החל לספק לאוקראינה הפתיעה לדעתי את הרוסים. מעולם לא קיבלנו נשק בכזו כמות ואיכות. יש מצב ממשי שזה יעצור את המלחמה; לפחות לעת עתה".

ואיך הקורונה קשורה?
"מה שתפס אותי בהקשר הזה היא הסיסמה I Can’t Breathe (אני לא יכול לנשום) שתנועת BLM  (חיי שחורים שווים) השתמשה בה כדי לתאר בסמליות מופתית את המצב שלנו כיום".

הסיסמה היא, כזכור, המילים האחרונות שאמר ג'ורג' פלויד, האמריקאי השחור שנחנק למוות ב-2020 על ידי שוטרים בניו יורק. לדעת אלכסנדרוביץ' תנועת המחאה בארה"ב הכניסה את המילים האלה לקונטקסט רחב יותר – לחוסר היכולת לנשום מהדיכוי שחווים השחורים מצד המדינה, והמאבק בהדרתם של העניים ממערכת הבריאות.

"אדם לא יכול לנשום במסכה ומרגיש תחושת מחנק מתמדת", הוא אומר, "אבל אדם נמצא גם בסכנת מוות ממחלה שתוקפת את מערכות הנשימה, במיוחד אם אין לו איך לטפל בעצמו. מהבחינה הזו, דיקטטור די דומה לווירוס הקורונה. 

"דווקא כאן, באוקראינה, נדמה שהממשלה הצליחה לשלוט בקורונה, והכאוס שממנו כולם חששו לא התגשם, אבל ברוסיה המצב שונה, ובתוך המחנק הזה, לאנשים לא נשאר נתיב אוויר. לכן הם שולחים את עצמם למלחמה".

"צ'רנוביל היא צומת בהיסטוריה"

בקיץ ההוא של 2013, שבו החל לחוש את רוחות המלחמה, הוא החל לעבוד עם הבמאי האמריקאי, צ'אד גרסיה, על פרויקט דוקומנטרי, שמתחקה אחר מקורה וגורלה של תחנת המכ"ם המסתורית, "דוגה 2". 

התחנה, שידועה בכינויה "הנקר הרוסי", ממוקמת בלב האזור האסור בצ'רנוביל, במרחק כמה קילומטרים מהכור שהתפוצץ בפברואר 1986 והטיל צל גרעיני על האנושות. "כשהיינו ילדים", מספר אלכסנדרוביץ', "הוציאו אותנו באוטובוסים מחוץ לעיר, אני זוכר את זה היטב. צ'רנוביל היא צומת בהיסטוריה האוקראינית. בהיסטוריה של כל האזור פה".

הסרט "הנקר הרוסי" זיכה את גרסיה ואלכסנדרוביץ' בפרס הראשון בפסטיבל סאנדאנס, ב-2015, שנה לאחר סיפוח חצי האי קרים והפסקת האש הראשונה במזרח אוקראינה. בראיונות שנתן עם צאתו של הסרט, טען אלכסנדרוביץ' שהאירועים לא יסתיימו שם, כפי שלא התחילו שם.

כרזת הסרט הדוקומנטרי "הנקר הרוסי". הסרט מתחקה אחר מקורה וגורלה של תחנת מכ"ם מסתורית "דוגה 2", בלב אזור האסון בצ'רנוביל (באדיבות אלכסנדרוביץ')

"צ'רנוביל הוא סמל למפגש בין הקצוות", הוא אומר, "המערב והמזרח שנפגשים בנקודת זמן מסוימת על האדמה הזו. כשהכירו לי לראשונה את ה'דוגה', דימיתי אותה למעין מסך ברזל כבד המפריד בין המזרח למערב ושולח אותות לשני הצדדים. מנסה להגיד לנו דברים.

"צ'רנוביל היה קודם כל שבר וטראומה כאן באוקראינה. השלטונות הסתירו מהאזרחים את דבר האסון. עשרות-אלפי ילדים נחשפו לקרינה מסוכנת; היום רוסיה, שהיא התגלגלות של ברית המועצות, ממשיכה לנסות להביא חורבן על פני האדמה הזו".