"התגובה הראשונה לרצח של בן משפחה היא הלם", אומרת עביר גנאיים, עובדת סוציאלית, ומנהלת מתנ”ס ביפיע שבגליל. "אחרי ההלם יש כעס על החברה, על ההנהגה, על המצב. חוסר ודאות מלווה את המשפחה תקופה ארוכה, למה הוא נרצח ומי הבא בתור. יש תחושות כעס ורצון לנקמה, אבל לפעמים לא יודעים מי הרוצח, ויש תחושת פחד”.

126 אזרחים ערבים נרצחו בישראל בשנת 2021 בנסיבות הקשורות באלימות ופשיעה, מספר שיא ביחס לשנים האחרונות. עבור בני משפחותיהם, הרצח עצמו הוא רק נקודת ההתחלה של משבר נפשי, משפחתי ובמקרים רבים גם כלכלי, שלא מקבל מענה מספיק מהמדינה.

סוג’וד ח’טיב, עובדת סוציאלית בתכנית הסיוע לנפגעי עברות המתה, מלווה עשרות משפחות של נרצחים בחברה הערבית. "אנחנו מקבלים דיווח דרך המשטרה על רצח או תאונות דרכים, ויוצרים קשר עם המשפחה. על התאבדות מקבלים דיווח ממחלקות הרווחה. התכנית במימון משרד הרווחה. אנו מגיעים למשפחות תוך 10 ימים מהאירוע. במקרה של רצח, משתדלים כמה שיותר מהר.

התכנית כוללת טיפול וסיוע נפשי לבני משפחה מדרגה ראשונה, וכן סיוע משפטי וייצוג. "המשפחות צריכות לדעת מה קורה בבית המשפט. לעיתים הן נדרשות להעיד. כמו כן יש סיוע חד-פעמי של 5,000 שקלים".

לצד מפגשים טיפוליים אישיים, התכנית כוללת גם טיפול קבוצתי לנשים ולילדים. "הקבוצה מורכבת מאנשים באותו המצב שחוו דבר דומה. הם לומדים אחד מהשני. נותנים לגיטימציה לקושי שלהן. השיח מנרמל את הרגשות ואת הקשיים. הן מדברות על הכל. נוצר מרחב בטוח לדבר על הכל”.

"החיים ממשיכים לכאורה, אבל לא באותו מסלול"

ח'טיב מספרת על התהליך הנפשי של בני המשפחה, ועל חשיבות הטיפול עבורם. "כל תהליכי האובדן והאבל מצריכים זמן וליווי שלאנשי מקצוע. לוקח זמן להבין את המציאות, להפסיק לחשוב שהקורבן יחזור. זה לוקח 4-3 חודשים. יש תפקוד חיצוני, בייחוד אצל אלמנות ואמהות לילדים צעירים. החיים ממשיכים לכאורה, אבל לא באותו מסלול. לאדם האבל יש שני מסלולים מקבילים, יש מסלול החיים ומסלול האבל. הם נעים בין המסלולים. בטיפול לומדים כיצד לחיות לצד האובדן והאבל, להוציא אותו מחיקי ולהושיבו לידי לרגע. להרחיק קצת את האבל”.

סוג'וד ח'טיב (צילום: אלבום פרטי)

את הקושי מרגישים כבר בימי האבל. לדברי גנאיים, "ימי האבל אמורים לשמש לעיכול המוות. אם הנרצח מסומן כחלק מכנופיה, יש חרם. מענישים את המשפחה בגללו, ולא באים לימי האבל. אם האדם ידוע כחף מפשע, כאדם טוב, באים הרבה מנחמים בימי האבל. אם הרוצח הוא מהמשפחה המורחבת, אז המשפחה מתפרקת".

אחרי ימי האבל מתחיל האתגר של החיים עצמם, וניהול שגרה לצד האובדן. "אם שהרגו את בנה או אחיה, בקושי נושמת. לאט לאט הבית מתרוקן. ההתמודדות היא אישית, היא נשארת ונוצר ניכור חברתי".

לדברי ח'טיב, מבין בני המשפחה, את המשבר הקשה ביותר חווים הילדים. "לילדים הכי קשה. צריך לעבוד על הטראומה להמחיש את סופיות האובדן ולספק ערוץ תקשורת להעביר את הרגשות כלפי ההורה הנרצח להורה החי. הילד מאבד אמון בסדר של העולם כל ההתקשרות עוברת לאם השכולה. הילד מחפש משענת. הוא שואל שאלות. האמא בבעיה. היא יודעת מה לענות לבן שלה, אבל מפחדת לענות. תפקידי לנרמל את תחושת הכעס".

"אין למי לפנות. יש פחד” מתארת ח’טיב. "אנשים חוזרים לעבודה, חוזרים לחיים, יש פחד 'להידבק' ממשפחות הפשע. מתחילה התרחקות ובדידות אצל משפחת הנרצח. הקהילה מהססת לתפוס צד. אמרה לי אישה בשפרעם ‘אנו בבידוד ובבדידות מאז תחילת הקורונה’, כבר שנה וחצי הם לא ראו אדם. כשאני מבקרת את המשפחות זה כמו מתנה משמיים."

גם הנשים, בדרך כלל אמהות, זקוקות לעזרה. "היום הרבה נשים עובדות ומשכילות זה נותן עוצמה. כשקורה האובדן, היא נדרשת לתפקד ברמה מאוד גבוהה אבל היא שבורה. אנו מנסות לעזור לה לקום תהליך ההתאוששות לוקח זמן. התלות של הילד מקשה על האם, אך מתוך האחריות היא מנסה לקום”.

ח'טיב מספרת שיש אנשים שלא מעזים לכעוס, בגלל האמונה. לדעתה, "אפשר לשאול 'למה אני?’. אלוהים יכול להבין.

סיוע לשנתיים בלבד

הבעייה המרכזית עליה מצביעות ח'טיב וגנאיים היא שהמשך הקצר של תכנית הסיוע, שנתיים בלבד, למרות שהשלמת התהליכים הטיפוליים והשיקום אורכים זמן רב יותר. "בעקרון הרווחה מלווה את משפחות הנרצחים, אבל די מהר המערכות יוצאות", קובלת גנאיים, "בתקופה הראשונה יש תמיכה קהילתית ומערך הליווי קטן לאורך הזמן עד שהופכים למשפחה נזקקת רגילה. יש מקום בבטן לדברים שלא מעיזים לשתף, הפחד והאובדן. הילדים בתחילה מלווים ואח"כ נעזבים. צריך מעטפת תומכת שתוציא אותם מתחושת ה'למה הוא נרצח?'."

קושי נוסף בתכנית הוא חשש של המטפלים עצמם להיפגע. לדברי ח'טיב, "באום אל פחם אני מתקשה למצוא מטפלים שייכנסו לבתים. אני לא יכולה להגיד שלא יירו שוב".

"הכעס הופך לתסכול וחוסר אונים"

הרצח מגביר את הבדידות של המשפחה, ומציף תחושות של כעס, פחד, חוסר אונים ותסכול. "יש התמודדות משפחתית והתמודדות קהילתית עם הרצח", מסבירה גנאיים. "הפער בין המשטרה לחברה גדל. תחושת הפחד וחוסר הבטחון גדלה. אין בטחון אישי”. הקהילה מתמודדת פנימה בתוך עצמה ומול המשטרה. אם הבחור הוא מהעולם התחתון, יש כעס עליו ועל המצב. למשפחה יש תחושה של אחריות, אם הבן לא היה טוב או חבר בכנופיה. יש כעס על המדינה. יש גם שאלה מה גורם להם להצטרף לכנופיה."

עביר גנאיים (צילום: אלבום פרטי)

"בסופו של דבר הכעס הופך לתסכול", אומרת גנאיים, "כל אחד מסתגר בביתו ושומר עליו. הזעם כבה, והופך לחוסר אונים".

ההליך המשפטי יוצר תחושת צדק והכרה

לדברי ח'טיב, אחד הדברים שמשפיעים על היכולת לעבד את האבל בקרב משפחות נרצחים הוא האם הרוצח נתפס על ידי רשויות החוק. כשזה לא קורה, בני המשפחה עסוקים בכעס על המצב. "המשפחות חוות אובדן אמון ואובדן האמונה שיש צדק חברתי. התחושה שהמשטרה לא עושה כלום. יש כעס על המשטרה, ועל ארגוני הפשע. הכעס מונע מתהליך הנפשי של האבל להתחיל."

לעומת זאת, קיומו של הליך משפטי יכול לשנות את התמונה. "כשיש תהליך משפטי יש סוג של רגיעה. בתהליך משפטי עם כל הקושי יש הרגשה שיש כתובת, שיש צדק, שיש הכרה במצב השכול. ויש זמן ופנאי להתאבל”.

"לפעמים נפגשים עם משפחת הרוצח כל יום"

ח'טיב מוסיפה שהמפגש היום יומי עם משפחת הרוצח קשה. "כשהרוצח מוכר למשפחה, לעתים נפגשים במשפחה שלו כל יום ברחוב או בחנות". לדברי גנאיים, "כשהרצח בתוך המשפחה, אם מדובר ביישוב קטן, המשפחה המורחבת מתפוררת. במקומות גדולים כמו אום אל פחם אולי שואלים מדי פעם 'מה המצב?' אבל יש חשש מארגוני הפשע. אולי יזהו אותי עם הקורבן."

הרצח הפך לשגרה

ההשפעות רחוקות בהרבה מהמשפחה עצמה. "העליה במספר הנרצחים מדאיגה כל אדם בחברה הערבית", אומרת ח'טיב, "אתה חושב, אולי אהיה הקורבן הבא. זה מפחיד ברמה האישית. הנשק נגיש. כל קטטה עשויה להפוך לאירוע ירי".

גנאיים מתארת את ההשלכות החברתיות הקשות של התגברות הפשיעה. "פעם דיברנו על מקרי הרצח, היום זה הופך לשיחה של שגרה. יש פחות מפגינים. אין מנוס ואין פתרון אומרים רבים מההנהגה. אבל עדיין המצב הפיך. כשיש ניכור, החוסן הקהילתי מתפורר. אנחנו במהפך תרבותי. זה קשור גם לעולם, הערכים, צורות ההתמודדות, הרשתות החברתיות – השיח השתנה. הואקום שנוצר מאפשר לכל התנהגות לעלות".

"אולי 5% מהחברה הערבית עוסק בפשע. אבל המיעוט הזה משרה אווירה מאוד רעה. כמה רוצחים נתפסו? מעט. זה יוצר אווירה של מקום פתוח ללא גבולות, ללא חוק. הכסף הקל מושך את הצעירים. פתאום אתה רואה בחורים בני 20 עם רכב של חצי מליון שקלים, זה מושך זה עושה רושם”.

"פעם דיברו על נקמה, היום רוצים שהרוצח ייכלא"

ח'טיב מתארת תהליך נוסף: רצון שהמשטרה ומערכות החוק יחקרו את מקרי הרצח ויתפסו את הפושעים. לדבריה זה לא תמיד היה כך. "אני זוכרת שבשנות ה-90 דיברו על נקמה כי הרצח היה נדיר ובקרב ארגוני הפשע בעיקר", מספרת ח’טיב. "כיום פחות מדברים על כך. הרבה משפחות מבקשות שיתחיל תהליך משפטי. הן מאמינות שהצדק יהיה בשמיים למעלה אבל רוצות גם בתהליך משפטי. רוצים שהרוצח ייכלא כדי שירגיש קצת מהכאב שלהן.

"שמעתי על כך שלעתים ארגוני הפשע שולחים נציגים בימי האבל כדי להציע נקמה תמורת כסף או אדמה רבים מסרבים. לא רוצים שהם יחושו את הכאב. רוצים ללכת לגן עדן. הכעס גדל על המשטרה. ‘אני רוצה שהצדק יעשה ע"י המשטרה’ אמר לי אב אחד, ‘אני לא רוצה לנקום”.