רוסלן בליצקיי, חרקוב: "אני לא יכול להצביע על תחושת סכנה"

חרקוב, העיר השנייה בגודלה באוקראינה (כ-1.5 מיליון תושבים), נמצאת במרחק נסיעה של חצי שעה מהגבול עם רוסיה. השפה המדוברת ברחובותיה היא רוסית, ולפי הפרסומים בכלי התקשורת במערב, היא תהיה היעד הראשון להתקפה, אם צבא רוסיה יפלוש למדינה. אבל שגרת החיים בעיר רגועה, ורק לאחרונה יצאו יותר מ-5,000 מתושביה לצעדה עם דגלי אוקראינה כדי להכריז: "חרקוב תישאר אוקראינית", לאות הזדהות עם המדינה ונגד היציאה למלחמה.

"זו בועה מנופחת בקנה מידה לא פרופורציונלי. הכול פוליטיקה", אומר ל'דבר' רוסלן בליצקיי ,31,  נשוי עם ילדה, תושב העיר ועצמאי. "חרקוב היא חלק מאוקראינה, אין על כך עוררין. תושבי העיר לא יוותרו לא על הזכויות והאינטרסים שלהם. לכן אני בספק רב שיקרה משהו".

רוסלן בליצקיי. "לשאול אם תהיה הפצצה זו שאלה פרובוקטיבית" (צילום: אלבום פרטי)

בליצקיי מספר שהשגרה החורפית בעיר רגילה ונעימה כתמיד, והאנשים שחששו עזבו אותה עוד בדצמבר, כשהמתיחות עלתה. "מאז 2015, כשהיה ניסיון להרחיב את המלחמה לאזור שלנו, התחילו הכנות סדירות בעיר לכל מקרה שלא יהיה". לדבריו, בדיקת אזעקות והכנות המקלטים הן עניין שבשגרה. אף שהמתח בין הצדדים התגבר בחודשים האחרונים, לא חל שינוי בשגרת ההכנות. "זה לא חדש והולך איתנו זמן רב, ואני לא יכול להצביע על תחושת סכנה.

"אנחנו לא מרגישים תנועות בצבא שלנו ולא בשל הרוסים, לפחות לא לאור יום", אומר בליצקיי ומבטל את הדיווחים על כוחות צבאיים גדולים שנמצאים בעיר ובסביבתה. "יש תנועה מסוימת של שינוע ציוד כבד מחוץ לעיר, אבל זה קורה באישון ליל. אין פעילות צבאית שמתנגשת בחיי היום-יום האזרחיים".

משפחתו של בליצקיי לא מכינה תכניות מילוט, ולדבריו, סופם של האירועים יהיה בנסיגת הכוחות הרוסים מהגבול בשבועות הקרובים, לאחר שבקרמלין יקבלו את מבוקשם מהמערב. "לשאול אם תהיה הפצצה זו שאלה פרובוקטיבית. אנחנו נפעל בהתאם למצב. אבל נכון לעכשיו, אין תחושה שצריך לעשות משהו, פשוט ממשיכים לחיות".

לאדה מוסקלץ, לבוב: "התקשרו לבתי הספר ואמרו שהם ממוקשים ועומדים להתפוצץ"

בצד השני של המדינה, צמוד לגבול פולין, בעיר לבוב שבה מתגוררים כ-700 אלף איש, השפה הרוסית כמעט לא נשמעת ברחובות. זו העיר האירופית ביותר במדינה, שעשרות אלפים מתושביה פולנים, ושתושביה האוקראינים חוצים את הגבול עם פולין על בסיס יומיומי.

"ויתרתי על מזוודת החירום, ואני לא מתכוונת למלא את המחסן בשימורים", אומרת לאדה (ולדיסלבה) מוסקלץ, 34, תושבת העיר, היסטוריונית, מרצה וחוקרת. "שיא החרדה שלי היה באמצע ינואר, כי קראתי כל הזמן חדשות ולא שוחחתי עם אנשים".

לדבריה, המרחק הרב של לבוב מרוסיה, גאוגרפית ותרבותית, אמנם הרחיק אותה מזירת ההתרחשויות, אבל הגיע אליה בדלת האחורית. כבר חודשים, טלפונים מצלצלים בעיר ומדווחים על הטמנת פצצות במוסדות ציבור ומקומות הומי אדם, ומפיחים חרדה בתושבי העיר השלווה. "לדעתי זה חלק ממלחמה היברידית של הרוסים, והמשטרה כל הזמן מתעסקת בזה. החשש ממלחמה הוא רציונלי, אפילו קשה. באירוע הכי קיצוני שהיה פה, התקשרו לבתי הספר ואמרו שהם ממוקשים ועומדים להתפוצץ. זה מפחיד".

כדי להעניק מעט ביטחון לתושבים מול המאורעות הלא שגרתיים, העירייה ארגנה קורסי ירי ועזרה ראשונה לעובדי העירייה, לעובדים בתאגידים עירוניים וגם למנהלים של בתי הספר. "יש מיפוי של מקלטים שנגיש לכולם באינטרנט. יש הכנה כללית לכך שיוכלו להיות הפצצות".

למוסקלץ יש חברה בחרקוב שאיתה היא נמצאת בקשר יומיומי. "הצעתי לה להגיע אליי אם משהו יקרה. אנחנו רחוקים מהחזית ומרגיש פה יותר בטוח". בעלה של מוסקלץ הוא אזרח פולני, וחצי מהזמן היא נמצאת אצלו. "בפולין מדברים על אוקראינה כל הזמן. כשאני חוזרת לאוקראינה, שואלים אותי למה אני חוזרת, אבל בעיניי לבוב זה המקום הכי מוגן במדינה. לכאן כולם יברחו".

החשש הכי גדול שלה הוא שהגבול עם פולין ייסגר, והיא תמצא את עצמה מנותקת מבעלה. "בפולין אמרו בשבוע שעבר שהם יהיו מוכנים לקבל מיליון פליטים אוקראינים. האבסורד הגדול הוא שדווקא מפלגת הימין שם, שהתנגדה לפליטים הסורים והעיראקים, הייתה הראשונה להציע את זה".

ולדימיר וקסמן, אודסה: "כל הקהילה היהודית בעיר נמצאת בהיכון"

במרחק עשר שעות נסיעה דרום-מזרחה משם, לחופו של הים השחור, נמצאת אודסה, שבה כמיליון תושבים. בחלק מהפרסומים המערביים נכתב שהצבא הרוסי מתכנן מתקפה אמפיבית משולבת שתגיע מהים ותנתק את אוקראינה מקו החוף שלה, ממריאופול במזרח לאודסה במערב. למרות החיזיון העתידני, ולדימיר וקסמן, נשוי עם ילדה, תושב העיר ועובד בקהילה היהודית המסורתית בה, בונה כמה תכניות תגובה לו ולמשפחתו, לכל תרחיש שיבוא.

"אשתי ואני בטוחים שברוסיה שולט אדם לא שפוי שמסוגל לכל דבר. אני לא מוצא סיבה לא להישמר מהכול, כי הכול אפשרי". לדבריו, המתיחות באזור, בשילוב המלחמה במזרח המדינה והקורונה, פגעו קשות בחברה האזרחית ובעסקים בעיר, שידועה כמרכז נדל"ן, עסקים ותיירות חשוב באזור. "בשנים האחרונות אנחנו חיים במצב של אי-ודאות לגבי העתיד".

ולדימיר וקסמן ובתו. "אי אפשר לנבא את צעדיה של הנהגת הקרמלין" (צילום: אלבום פרטי)

וקסמן מספר שאת היחסים המתוחים בין הצדדים מרגישים היטב באזור. "יש נוכחות צבאית, שגם אם לא תמיד רואים אותה, היא מורגשת וידה בכל: בכלכלה ובפיתוח העירוני". וקסמן אומר שלמרות המרחק מהגבול עם רוסיה, הוא מרגיש בעיר יותר בטוח מאשר בקייב או בחרקוב. "אולי הייתי מרגיש יותר בנוח במערב המדינה.

"לא הגענו להחלטה מה נעשה אם תהיה פלישה. כל הקהילה היהודית בעיר נמצאת בהיכון, וגם סביב זה יש מחלוקות". לדבריו, יש שתי אופציות: להתגונן או לברוח. "להתגונן אומר להצטרף ליחידות מתנדבים. אם לברוח, אז למולדובה. אחרי זה אולי לישראל".

הוא לא מבין מדוע רוב האנשים במדינה שאננים סביב האפשרות לפלישה, שנדמית לו כתרחיש ריאלי לחלוטין. "זה חצי-חצי. בשמונה השנים האחרונות אנחנו חושבים כל הזמן על המלחמה, אבל המתח עלה משמעותית בדצמבר. מבין האנשים שאני מכיר, מי שלא מתעסק בזה לא מתעניין בפוליטיקה בכללי. אני לא יכול להרשות לעצמי, בתור בעל משפחה, חבר בקהילה ובעל עסק לא לחשוב על זה. אי אפשר לנבא את צעדיה של הנהגת הקרמלין".