בחדר בקומה השלישית במלון "קיסר פרימייר" במרכז ירושלים, יושבים איליה ואסיה ריידרמן, שנמלטו מאודסה. עשרה ימים נמשך המסע שלהם שהסתיים בירושלים. איליה, ניצול שואה, זוכר איך כשהיה ילד משפחתו ברחה מהעיר, מהנאצים: "לא יכולתי לדמיין שאגיע לישראל, ועוד כך", הוא אומר בפליאה. "ביום הראשון למלחמה פגז נפל במרחק כמה דקות הליכה מהבית שלנו, האזעקות והפיצוצים העלו את הזיכרונות האלו, המשקעים עולים שוב".

כפילוסוף, הוא נהג לכתוב וללמד. ספר שכתב נמצא בשלבים אחרונים לפני ההוצאה לאור, אבל עכשיו לא ברור מה יעלה בגורלו. "היום אני בעיקר יושב וקורא", הוא אומר. שבועות אחדים לפני שפרצה המלחמה התגלה אצלו חשד לגידול סרטני. את הטיפול הוא ימשיך פה בארץ.

אסיה ריידרמן, אשתו, היא ד"ר לפילוסופיה. "המלחמה הפסיקה את ההוראה שלי באוניברסיטה באודסה", היא מספרת, "איך אפשר ללמוד כשכל הסטודנטים במרתף או ברחו?" כעת היא מנסה להבין כיצד להתקבל למסלול הוראה או מחקר באחת האוניברסיטאות שפתחו מסלולים מיוחדים לנמלטים מאוקראינה.

"לא מיד רצינו לצאת", היא מספרת, "בהתחלה התחלנו לאגור שימורים, אבל אחרי יומיים עלתה בי תחושה פנימית שצריך לברוח.ברכבת אנשים מוחצים אחד את השני וזה מסוכן מאוד. אחרים יוצאים בטרמפים, חלק מהזמן צריך ללכת ברגל. אנחנו מצאנו איש פרטי שייקח אותנו ליד הגבול, משם אסף אותנו מישהו. סדרה של ניסים".

רבים מבני משפחתה וחבריה נשארו באוקראינה ומחשבותיה נתונות להם: "יש לי חברה בעיר הנצורה מריופול שאני דואגת לה. היא לא יצרה קשר במשך ימים ארוכים, ופתאום הופיע ברשת החברתית, סיפרה שהיא עדיין בין החיים, אבל מאז לא שמעתי ממנה".

פולינה גבילוק: "קיבלו אותנו עם שירים ודגלים, זה חימם את הלב"

על אחת הספות בלובי הכניסה של המלון יושבת פולינה גבילוק, שברחה עם בעלה ובתה הקטנה ממחוז רובנציקי שבמערב אוקראינה. הם עולים חדשים, כבר שבוע במלון. וגבילוק מנסה לסדר את חייה מחדש, מצליבה ביומנה מספרים וכתובות בנתניה: "אני אוהבת את הרעיון של עיר ליד הים", היא אומרת בחיוך, "חוץ מזה הוואי–פייבחדר כאן לא טוב, וכמה אפשר לשבת בחדר?"

בארץ חיכה להם בנם הבכור, שסיים את שירותו הצבאי לפני כמהחודשים, אבל בדירתו הצנועה אין מקום לארח את כל המשפחה."תכננו לעלות לישראל בקיץ", מספרת גבילוק, "אבל המלחמה קיצרה את ההמתנה". אמה החליטה להישאר באוקראינה, לאחר ניסיון לא מוצלח לצאת במכונית ושעות רבות של המתנה במעברי הגבול. "אמא בת 83 ואין לה כוח".

פולינה גבילוק: "עד עכשיו אני לא מאמינה שאני יושבת כאן בישראל,מחפשת דירה" (צילום: דוד טברסקי)

אמה כבר חוותה מלחמה באוקראינה. בדרך נס היא שרדה את הפלישה הנאצית ב-41'. אמא שלה, סבתה של גבילוק, נהרגה בזמן הבריחה מזרחה לרוסיה. אחותה הגדולה, אז רק בת 15, נשארה לטפל באחותהצעירה בקור ובבדידות. "באיזה עולם אנחנו חיים?" אומרת גבילוק, "עכשיו אמא שלי שוב צריכה לברוח לאנשהו, רק שאז זה היה לרוסיה, וכיום זה הכי רחוק ממנה שרק אפשר"

גבילוק מספרת שמכיוון שכבר הייתה להם אזרחות ישראלית, בעלה יכול היה לצאת מהמדינה. היחס שקיבלה מהנציגים הישראלים בוורשה ובנתב"ג היה מעולה: "קיבלו אותנו עם שירים ודגלים, זה חימם את הלב. גם אם היה צריך לחכות הרבה זמן בתור הבירוקרטיה, אני יכולה להבין, הם עובדים עם כל משפחה בנפרד".

עד הרגע שהמלחמה החלה היא חשבה, לדבריה, שזו בדיחה. "ועד עכשיו אני לא מאמינה שאני יושבת כאן בישראל, מחפשת דירה. הבת שלי בטוחה שזה זמני ותכף נחזור, אבל אני חושבת שזה ייקח עוד הרבה מאוד זמן. גם אם המלחמה תסתיים בקרוב, השיקום ייקח שנים".

"פיני גלינקוביץ': "זו קליטה תוך כדי הליכה"

משרד העלייה והקליטה שכר מלונות ברחבי הארץ, כדי לאפשר לעולים תהליכי קליטה נעימים יותר. שני מלונות בירושלים משמשים בית זמני, או יותר נכון מרכז קליטה חירומי, ל–80 משפחות זכאיות עלייה.

פיני גלינקוביץ'. הכניס כבר חמישה ילדים לכיתות בבתי ספר (צילום: דוד טברסקי)

על פי פיני גלינקוביץ', ראש אגף העלייה והקליטה בעיריית ירושלים, העיר קלטה ב-2021 יותר מ–2,800 עולים. בימים אלה זו כמות שבועית: "מי שמעונין להישאר בעיר", הוא אומר, "מקבל מידע על איך ואיפה למצוא מגורים, הכוונה בתעסוקה ומסגרת לילדים".

גלינקוביץ' כבר הספיק להכניס חמישה ילדים לכיתות בבית הספר ולארגן את תנועות הנוער שיעשו הפעלות לילדים לקראת פורים:"רוב הזמן העיר קולטת עלייה מצרפת וצפון אמריקה, זו עלייה מאוד מסודרת ומאורגנת. כאן זה קצת אחרת, הכול תוך כדי הליכה".

קארינה ורומן טארניק: "אלוהים ליווה אותנו באקסודוס הזה"

על ספה שנייה בלובי, בין תיירים מהפיליפינים ונופשים מוועד עובדי עיריית קריית שמונה, יושבים קארינה ורומן טארניק, שהגיעו כמה שעות קודם לכן מקייב, אחרי מסע של עשרה ימים. ההורים שלווהאמא שלה נשארו מאחור. הוא מטאורולוג ("מומחה במדידות, לא חזאי מזג אוויר", הוא מבקש להדגיש) בחברה פרטית; והיא עובדת בסלון יופי.

קארינה ורומן טארניק. "עכשיו הראש רק במסמכים. לעגן את הנוכחות שלנו במדינה" (צילום דוד טברסקי)

"בשבוע הראשון של המלחמה בקייב", מספר טארניק, "היו ריצות ללא הפסקה בין הדירה למרתף. מעלית זה מסוכן בזמן הפצצה, וזה קשה מכיוון שיש לי רק רגל אחת. בשלב מסוים עברנו פשוט למרתף כדי לא לרוץ כל הזמן".

"ישראל הייתה אחת האפשרויות", אומרת טארניק, "ובסוף הגענו לפה כי אבא שלי כאן. אלוהים מלווה אותנו בכל האקסודוס הזה. כמה בעלי כלי רכב פרטיים הסיעו אותנו מקייב ללביב ומשם לגבול. אחר כך נסענו לקרקוב ואז ורשה. מסע שכזה".

מכיוון שתכננו להישאר במערב אוקראינה, לקחו איתם רק קצת בגדים ומסמכים. אך כשגברה הלחימה החליטו להגיע לישראל. "הקליטה הייתה מסודרת ויחסית מהירה. גם בפולין וגם בנתב"ג", היא מספרת, "היו אנשים שסייעו לנו ברוסית. הציעו לנו או ללכת לקרובים או למלון, ביקשנו להגיע לתל אביב, כי אבא גר בבת ים, אבל לא היה שם מקום. עכשיו הראש רק במסמכים. לעגן את הנוכחות שלנו במדינה, משם עזרה רפואית ולאחר מכן נראה".

בלה וייסמן לוי: "אני שומעת סיפורים שמעלים דמעות בעיניים"

בלה וייסמן לוי, רכזת התנדבות צעירים בעירייה, העבירה למלון את ניסיונה בניהול התנדבות. "אני פה כל יום מ-08:30 עד הלילה", היא אומרת בין תיזוז אינטנסיבי; שיחות טלפון ברמקול עם מתנדב בצד שני של המלון (או העיר); ניהול מקביל של שתי קבוצות ווטסאפלעדכון מתנדבים על ציוד וליווי נדרש; הבאת כיסא גלגלים מהקטמונים; או הסעת עולה למרפאה בפסגת זאב.

"אנחנו משתדלים שהדברים יהיו מאוד מדויקים וממוקדים, כדי לתת כמה שיותר אינפורמציה בכמה שפחות מלל", היא אומרת. "כמות הצרכים אינסופית ויש המון אנשים שרוצים לעזור ולתרום, רוב העולים לא דוברי אנגלית, אבל המתנדבים לומדים להסתדר; חלקם עם שפת הסימנים, עם קצת עברית ואוקראינית. אם אדם רוצה לבוא לעזור, שהשפה לא תעצור אותו".

אילנה רמנובסקי (מימין) ובלה וייסמן לוי. "כמות הצרכים אינסופית"(צילום: דוד טברסקי)

היא משוחחת עם העולים שיחות קצרות בקומת המרתף של המלון,ליד חוגי היצירה לילדים, מבקשת להבין מקרוב מה שלומם ומה עוד נדרש להם. "ילדים מאוד קטנים יושבים ומשחקים עם הצעצועים שקיבלו ונראה שאירועי השעה עוברים מעליהם. מצד שני, אני מביטה בפרצופים של אלו שקצת בוגרים יותר ורואה את הטראומה. אני מדברת עם הקשישות פה ושומעת סיפורים שמעלים דמעות בעיניים. אחד הדברים המרכזיים כאן הוא המפגש האנושי. מתנדבים מגיעים למלון ופשוט מדברים איתם, מקשיבים לסיפור שלהם, לומדים מה הילדים שלהם אוהבים לעשות. נוצרות פה חברויות".

אילנה רמנובסקי: "עכשיו המעיל של הבן בידיים של מי שצריך אותו"

"איפה שצריך צריך עזרה, צריך להגיע לעזור, כך חונכתי", אומרתאילנה רמנובסקי, אחות בפנסיה, תושבת ירושלים, שמדלגת בימים האחרונים במכוניתה הקטנה בין המלון למכונת הכביסה שבביתה, ולכותל, לשם ביקשו כמה מהעולים להגיע.

"גיליתי שרוב עולים אפילו לא יודעים מה הם צריכים", היא מספרת, "גברת ששאלתי אותה, אמרה לי: 'תביאי כל דבר שתמצאי בהישג יד'. אבל כשניסיתי להבין יותר לעומק גיליתי שאין לה תרופות, אין ביגוד והנעלה חמה, אין מה לכבס, אין היכן לכבס".

לסבא, שברח ממרכז אוקראינה בלי בגדים חמים, הביאה רמנובסקיאת מעיל העור של בנה. "שנים אמרתי לו לבוא הביתה לקחת אותו, הוא לא בא", היא אומרת בחיוך, "עכשיו המעיל בידיים של מי שצריך אותו".

יעקב השומר: "צר לי וכואב לי"

בכניסה למלון יושב יעקב השומר, שמאז הגעת הפליט הראשון צמוד לחדשות, מקשיב, מנסה להבין ממה הפליטים בורחים: "צר לי וכואב לי מה שקורה לאנשים האלו ולמדינה שלהם", הוא אומר בקול נרעד,"הגיעה אלי אישה בלילה עם עיניים אדומות, לא מפסיקה לבכות. זה דברים שמזכירים לי  כל הזמן תמונות מהעבר של העם שלנו".

חדר האוכל במלון. "הגל הזה לא ייגמר תוך שבועיים, צריך לתת מענה לאנשים" (צילום: דוד טברסקי)

גל המתנדבים מציף את המלון, וזה מהלך שדורש, לדבריו, סדר: "כבר עצרתי אנשים שמביאים דברים ואמרתי: 'אין יותר מקום'. חלק מהדברים לא שימושיים".

קטיה טוב: "זה אתגר לאומי"

קטיה טוב, מנהלת מרחב ירושלים ויהודה במשרד העלייה והקליטה, מפרטת את התנאים להם זכאים הפליטים, שמגיעים למלון כתיירים זכאי חוק השבות, שנדרשים להסדיר את מעמדם: "עולה שמעמדו מוסדר מקבל מענק חד פעמי: 6,000 שקל ליחיד. זוג – 11 אלף שקל, וזוג עם ילדים – 15 אלף שקל.

"נוסף על כך, אחרי הסדרת המסמכים והחשבון, יקבל כל עולה סלקליטה של 18,935 שקל בפריסה של חצי שנה. זוג יקבל כ-36 אלף שקל, ועל כל ילד בין 7,400 ל–11,140 שקל".

לדבריה, המשימה כבדה בשל מחסור בכוח אדם. "עושים הרבה יותרמ-100%", היא אומרת, "זו משימה לאומית ואתגר לאומי. הגל הזה לא ייגמר תוך שבועיים, צריך לתת מענה לאנשים".