פרישתה של חברת הכנסת עידית סילמן (ימינה) מהקואליציה הכניסה את הממשלה והכנסת למצב שברירי וסבוך. מארונות ספרי החוקים החליפו מונחים כמו ח"כ פורש, התפצלות סיעה, ממשלת 60, פיזור הכנסת או אי אמון קונסטרוקטיבי. לרוב המצבים היו כבר תקדימים, וחלקם חדשים.

אלו המושגים שמגדירים את המצב הפוליטי הנוכחי:

ממשלת 60

המבנה הפוליטי בישראל מבוסס על הקמת ממשלה שנהנית מתמיכה של רוב חברי הכנסת, כלומר, 61 או יותר מתוך 120. הרוב הזה הוא הקואליציה, ומעוגן בהסכמים קואליציוניים בין הסיעות השונות שמרכיבות אותו וקובעים את חלוקת התפקידים, החוקים והיעדים שתקדם הממשלה ועוד. בעזרת הרוב בכנסת, הממשלה יכולה להתקיים, מאחר שבלעדיו היא מסתכנת בהדחתה בהצבעת אי אמון, והרוב גם מאפשר לממשלה לפעול – לקבל רוב לחוקים שדורשים את אישור הכנסת.

כאשר הקואליציה מורכבת מ-60 חברי כנסת בדיוק, גם לקואליציה וגם לאופוזיציה אין רוב. כך נוצר מצב ייחודי שבו קיום הממשלה לא נפגע, אך היכולת שלה לפעול נפגעת: האופוזיציה לא תוכל להעביר הצעת אי אמון בממשלה מכיוון שלכך נדרש רוב של 61 חברי כנסת. מצד שני, הקואליציה תתקשה להעביר חוקים במליאה, מכיוון שאם כל חברי הכנסת יהיו נוכחים במליאה, לא יהיה לה רוב להעברתם. ישנם גם חוקים ששינוים דורש רוב של 61 חברי כנסת, ואותם הקואליציה לא תוכל לשנות.

עם זאת, עד 8 במאי הכנסת נמצאת בפגרה, כך שלא צפויות הצבעות רבות במליאה. אך המצב הזה מאתגר מהלכים שהממשלה מעוניינת לבצע בזמן הקרוב, כמו אישור הטבות המס כחלק מהתוכנית לצמצום יוקר המחיה, שלצורך העברתה היא תזדקק לתמיכת חבר כנסת מהאופוזיציה שיצביע בעד או ייעדר מההצבעה.

ח"כ פורש

המשטר הפרלמנטרי בישראל מבוסס על מפלגות, כלומר, חברי הכנסת נבחרים כחלק ממפלגה (שנציגיה בכנסת מכונים 'סיעה') ולא באופן אישי. לכן עוגנו בחקיקה מספר הסדרים שנועדו לצמצם או להקשות על מצבים בהם חבר כנסת שנבחר כחלק מסיעה פועל נגד ההחלטות של אותה סיעה, או חובר לסיעה אחרת. שני הכלים המרכזיים לכך הגבלת מעבר בין סיעות (ראו בהמשך) והכרזה על ח"כ כפורש.

לפי החוק, סיעה יכולה להכריז על ח"כ שהצביע באופן עקבי נגד עמדת הסיעה כח"כ פורש, באישור ועדת הכנסת. על ח"כ פורש יש סנקציות: הוא לא יכול להתמודד בבחירות שלאחר מכן באף סיעה שקיימת בכנסת. הח"כית האחרונה שהוגדרה כפורשת היתה אורלי לוי, חברת ישראל ביתנו שהודיעה שתצביע נגד הסיעה,  במהלך הכנסת ה-20. כתוצאה מכך בבחירות 2019 היא הקימה מפלגה חדשה (גשר) ולא עברה את אחוז החסימה. בשבוע שעבר, לאחר הודעתה של סילמן שתפרוש מהקואליציה, ביקשה סיעת ימינה להכריז על ח"כ עמיחי שיקלי כפורש וועדת הכנסת תכונס לדיון והצבעה בנושא.

התפצלות סיעה

ח"כ יכול לעבור לסיעה אחרת, או להכריז על עצמו כסיעה חדשה, רק במקרה שהסיעה שלו מתפצלת והמתפצלים הם שליש מחברי אותה סיעה. כלומר אם הסיעה מונה 4 ח"כים או יותר, לא יתאפשר מעבר של ח"כ יחיד בין סיעות. אם מדובר בסיעה שהיא איחוד של סיעות (כמו למשל הרשימה המשותפת שהיא איחוד של חד"ש, בל"ד ותע"ל), ניתן להתפצל לסיעות המקוריות).

פיזור הכנסת בהסכמה

כשלממשלה אין רוב בכנסת, האופוזיציה יכולה להפיל אותה באמצעות העברת חוק לפיזור הכנסת. לפי החוק, חמישה חודשים מחקיקת החוק (ולא 90 יום כמו בהצבעת אי אמון), וסוגיות נוספות כמו כספי מימון המפלגות. חוק כזה יכול להיות מוגש על ידי הקואליציה או האופוזיציה, ודורש רוב של 61 חברי כנסת. במקרה של ממשלת חילופים כמו הממשלה הנוכחית, אם שני חברי כנסת או יותר המזוהים עם סיעתו של ראש הממשלה המכהן תמכו בחוק, ראש הממשלה החליפי יהיה ראש ממשלת המעבר עד לבחירות. הגוש המזוהה עם רה"מ נפתלי בנט בממשלה הם חברי הכנסת מימינה ומתקווה חדשה.

אי אמון קונסטרוקטיבי

החוק קובע אפשרות שבה חבר כנסת יכול לדרוש הצבעת אי אמון בממשלה המכהנת, אך במצב כזה הוא נדרש להציע הקמת ממשלה חדשה במקומה. על חבר הכנסת לפרט מי יהיה ראש הממשלה, מהם קווי היסוד שלה, מיהם הסיעות שיתמכו בה ומי יהיו השרים בה. אם ההצעה עוברת, הממשלה החדשה מתחילה לכהן מיידית.

מהלך כזה דורש רוב של 61 חברי כנסת, כלומר במצב הנוכחי, כדי להעביר הצעת אי אמון בממשלה האופוזיציה זקוקה לח"כ נוסף שיתמוך בה. בכל מקרה, הוא מאתגרת יותר עבור האופוזיציה מכיוון שהיא לא דורשת רק להתאחד נגד הממשלה המכהנת, אלא גם להסכים על ממשלה שתבוא במקומה.

בכנסת הנוכחית, שבה האופוזיציה מורכבת ממפלגות ימין וחרדים לצד הרשימה המשותפת, קשה לראות את האופוזיציה מתאחדת סביב ממשלה חלופית בראשות הימין. כלומר, כדי להעביר אי אמון קונסטרוקטיבי שיוביל לממשלת ימין נדרש שחברי כנסת נוספים מהקואליציה יצביעו בעדה ולא ח"כ אחד שדרוש לאי אמון 'רגיל'.