ברחוב אירוס הנגב בשכונת נווה נוי בבאר שבע כולם מכירים את כרמלה אוזן (70), והיא מכירה את כולם. כשהיא יוצאת מביתה (בית מספר 40) לטיול עם הכלב, היא מנופפת לשלום לילדים בגינות, מכירה כל אחד בשמו. "פה גרה אחת שילדה לא מזמן", היא מספרת, "ופה בדיוק נכנס זוג צעיר עם ילד. באנו עם עוגות וקנינו להם חמסה לתלות בכניסה". גם את הכלבים והחתולים היא מכירה בשמותיהם.

אוזן, מטפלת ומרצה ל-NLP (שיטה לשינוי הרגלים והתנהגות) במקצועה, מתגוררת ברחוב כבר 35 שנים. היא מנהלת את קבוצת הווטסאפ של התושבים, ומכהנת כמפיקת האירועים הלא רשמית של הרחוב, שהפך בשנתיים האחרונות ליותר מאשר רחוב.

כרמלה ואנדריי אוזן כיום. "זה שונה מכל דבר אחר שראיתי, קבוצה קהילתית שהיא רחוב" (צילום: הדס יום טוב)

בסגר הקורונה הראשון החליטו דיירי הרחוב לחגוג יחד את ליל הסדר על המדרכה, בחוץ, ומאז לא הפסיקו: הם קיימו יחד תקיעות שופר, הדלקות נרות בחנוכה, קריאות מגילה בפורים וטקסי יום זיכרון. הכול ברחוב, וביחד.

השנה, כל משפחה אמנם תקיים את ליל הסדר בביתה, אבל הרחוב כבר לא אותו רחוב. עכשיו זו קהילה.

"כולם למען כולם. זה נותן תחושה של ביטחון"

את הרעיון המקורי לקיים את ליל הסדר ההוא בחוץ, עם כולם, הגה בעלה אנדריי אוזן (70), יזם וסגן ראש עיריית באר שבע לשעבר. "בהתחלה של הקורונה", הוא משחזר, "הילדים לא יכלו לבוא, והיינו צריכים לעשות סדר לבד. הרבה מהרחוב פה מבוגרים, וחשבתי, כולם ממילא בבתים, אולי נעשה את זה ברחוב. זה היה קצת בצחוק", הוא אומר, "אבל כרמלה לקחה את זה ברצינות. כל השכנים השתתפו, ואפילו הייתה מערכת הגברה".

ליל הסדר ברחוב אירוס הנגב, 2020. "השנתיים האחרונות היו קשות מאוד, התגעגענו לילדים ולנכדים" (צילום: ניב כדורי)

לכרמלה יש גרסה מעט שונה. זמן מה לפני ליל הסדר, היא מספרת, אחת המשפחות ברחוב חוותה אסון כבד. "החלטנו לא להשאיר אותם לבד. פתחתי קבוצת ווטסאפ של כמה שכנים. קראנו לה 'שכנים – קהילה תומכת'. המטרה הייתה לדאוג שכל יום מישהו יבקר אותם, יביא איזה סיר או עוגה, יבדוק מה שלומם".

ואז היה ליל הסדר בסגר. "ומאז עשו הרבה דברים", מספר אוזן. "הייתה קריאת מגילה בפורים, טקס יום הזיכרון, עכשיו ראיתי את שיעורי התנ"ך, שעושה השכנה שהיא מורה לתנ"ך, ואני חושב ללכת. הרחוב הזה מאוד מגובש עכשיו. זה שונה מכל דבר אחר שראיתי, קבוצה קהילתית שהיא רחוב".

כרמלה: "הילדים עשו פה בזאר, מכרו כל מיני דברים, ועם הכסף עשו להם פעילויות. יש פה חבורה של שכנות שיוצאות יחד לטיולים עם שכנה שהיא מורת דרך. עכשיו הן היו בגולן לשלושה ימים. מאז ליל הסדר ההוא, כמו פטריות אחרי הגשם צצו להן יוזמות כאלה ברחוב. פתאום אנשים מצאו שיש פה אנשים, שלא צריך להיות לבד".

איך עברו עליכם השנתיים האחרונות?
אנדריי: "לנו היה טוב בשנתיים האחרונות. מה שהיה קשה זה שבהתחלה הילדים לא יכלו לבוא, אבל כשהיו חיסונים וקצת נרגע, הם באו די מהר. אבל ברחוב יש חבורה של יותר מבוגרות ואלמנות, שלהן היה הרבה יותר קשה. הן מאוד שמחו שאנחנו עושים את הדברים האלה, וגם הילדים שלהן מאוד שמחו שהן לא לבד".

רחוב אירוס הנגב ביום חול. "ברחוב יש חבורה של יותר מבוגרות ואלמנות, והן מאוד שמחו שאנחנו עושים אירועים משותפים"(צילום: הדס יום טוב)

כרמלה: "אני יצאתי להליכות, יצאתי עם הכלב, העברתי שיעורים בזום. לנו זו הייתה תקופה די טובה של מנוחה. סידרתי המון דברים בבית, סוף סוף היה לי זמן לסדר את האלבומים והתמונות. לא היה לי קשה. אבל אין ספק שחלק גדול מזה זה בזכות מה שהיה פה ברחוב".

היא מספרת שקראה מחקר על איזה כפר באירופה שתוחלת החיים בו הייתה מאוד ארוכה באופן יחסי, וכשבדקו את הסיבה "מצאו קהילתיות. שאנשים לא מרגישים לבד. כולם למען כולם. זה נותן תחושה של ביטחון, זה עוגן לאנשים, וזה עושה מאוד טוב".

"עכשיו לחזור לשגרה זה לא קל"

אורה לביא (53), נציגה של חברת תרופות, השכנה מהבית ממול, נשואה ואם לארבעה, גרה בשכונה מגיל 5. הוריה גרים ברחוב רותם המקביל, ומאז שהיא זוכרת את עצמה אביה ארגן את טקס יום הזיכרון השכונתי. כשהטקס בוטל בעקבות הקורונה, היא החליטה להמשיך את מסורת ציון האירועים ברחוב שהחלה בליל הסדר.

"טקס יום הזיכרון זו מורשת שאבא שלי הנחיל בשכונה. בגן הזיכרון בשכונה יש כל שנה טקס שמפיק בית הספר, והיה לי מאוד קשה שהוא בוטל. אחרי ליל הסדר, שהיה מוצלח, החלטתי לארגן טקס פה ברחוב".

אורה לביא. "היה לי קשה שבוטל טקס יום הזיכרון השכונתי, אז הפקנו טקס ברחוב" (צילום: הדס יום טוב)

היא ביקשה סיוע מחיים סיסו, השכן שגר לידה, ומנתי כהן שגר מולה, "והנחנו נרות זיכרון בפתח כל בית. נתי הביא הגברה, הבן של חיים, עידו, שהוא מוזיקאי, ניגן במנדולינה. אנשים השתתפו, הקריאו ושרו, הילדים השתתפו. עשינו הפקה של ממש, שייראה כמשהו משמעותי, וזה היה מאוד מרגש. השנה עשינו את זה שוב, כי שוב לא היה טקס שכונתי".

מאז, ארגנה לביא גם הדלקת נרות בחנוכה, "והייתה לנו עכשיו שוב קריאת מגילה בפורים. זה הכי מרגש אותי. אני זוכרת את זה כילדה, ושנים לא שמעתי קריאת מגילה. אני ממש מקווה שזה יימשך, זה מאוד קירב אותי. ביקשתי מחיים להשאיר את זה בשנים הבאות".

איך עברו עליכם השנתיים האחרונות?
"בהתחלה כל העניין הזה של סגרים נראה כמו חוויה, אבל מהר מאוד זה נהיה קשה. מאוד מאוד אינטנסיבי. שנינו עבדנו מהבית; שנינו החלפנו עבודות במהלך הקורונה; אחד הבנים הפסיק את הלימודים באוניברסיטה; כל המשפחה עברה תהפוכה כזו. עכשיו לחזור לשגרה זה לא קל, אנחנו עדיין בתהליך הזה".

גם לשכנים היה, לדבריה, קשה. "לידינו יש שכנים עם ילדים קטנים. נידבתי את הבנות שלי לעזור, לתת להורים קצת נחת ואוויר. רוב השכונה הם מבוגרים. יש כאן אלמנות, היו תמונות של אנשים יושבים לבד ליד השולחן, והחלטנו לתת לזה מענה.

"נוצרה ברחוב קהילה של ממש, ואני מרגישה שזה מקל. יש הרבה יותר שיתוף, וזה הפך לקהילה חברתית".

"יושבים ביחד, יש כיבוד ושתייה, יש שירים והילדים שמחים"

חיים סיסו (72), פנסיונר, לשעבר מנהל בית ספר, מתגורר עם אשתו מרים בבית הצמוד לביתה של לביא. הם הורים לארבעה ילדים שכבר עזבו את הבית, וסבא וסבתא ל-11 נכדים. מרים חלתה לאחרונה. אוזן ולביא נכנסות לבדוק מה שלומה, וחיים יושב בגינה. "היה מאוד קשה הקורונה", הוא אומר, "מזל שעכשיו חוזרים לשגרה".

איך עברו עליכם השנתיים האחרונות?
"זה היה קשה מאוד. התגעגענו לילדים ולנכדים, שרצו לשמור עלינו, ואשתי גם חלתה והמצב שלה הידרדר. כולם היו ספונים בבתים, וניסינו איכשהו להעביר את הזמן. הימים חלפו, והמצב החריף – עוד סבב ועוד סבב".

חיים סיסו. "האירועים היו עוגן משמעותי כשהילדים לא יכלו להיות כאן, כמעט שכחנו מכל הצרות" (צילום: הדס יום טוב)

אבל, הוא מוסיף, מה שהיה פה ברחוב, ומה שממשיך להיות עם השכנים, מאוד מקל עליהם. "זה כל כך שימח אותי ואת מרים, עד שכמעט שכחנו מכל הצרות. זה באמת היווה עבורנו עוגן משמעותי כשהילדים לא יכלו להיות כאן. אני מאוד רוצה שזה יימשך, ומאוד מקווה שנחזור לשגרה.

"אני עורך סדר סדרתי", הוא צוחק. "אנחנו תמיד עושים ליל סדר גדול, במלון, עם כל המשפחה והמון אנשים. היה לי מאוד עצוב בסגר הראשון. כשראיתי שאנדריי וכרמלה הציעו שנוציא שולחנות בליל הסדר, מאוד שמחתי. לתדהמתי זה ממש עבד. היה מהמם. כל אחד הוציא את השולחנות והכיסאות מחוץ לבית, לבושים חגיגי, יושבים בפתח המדרכה לאורך כל הרחוב. הרחוב היה מואר, ושרנו ושמחנו, זה עשה הרבה אור בלב".

אחרי הסדר המוצלח, הוא שמח שאורה פנתה אליו עם הרעיון של טקס יום הזיכרון. לאחר ההצלחה גם שם, החליט שחשוב לו לשמור על הגחלת. "לפני חודש, בקריאת המגילה האחרונה, אירחתי את השכנים בביתי, כי היה קר".

"זה היה מדהים", הוא אומר בחיוך. "זה כבר הופך להיות מסורת, זה גם טוב לשכנים ואנחנו גם מזכים אחרים שלא מגיעים לבית הכנסת. יושבים גברים ונשים ביחד, יש כיבוד ושתייה, יש שירים והילדים שמחים. זה נותן אווירה חגיגית ויפה. השנה יכולנו לעשות את זה בבית הכנסת, אבל מכיוון שזה כל כך הצליח, עשינו את זה עם הרחוב גם השנה".

עכשיו הוא מקווה לארגן ערבים חברתיים גם ללא קשר לחגים. "אמרתי עכשיו, גם לכרמלה, 'בואו נארגן לנו פעולות חברתיות, כל מיני ערבים, משחקי חברה, חידונים, שירה בציבור, דברים כאלה'. זה ילכד את הרחוב, וזה גם מענה מאוד טוב לבדידות, כשלפעמים מרגישים שכבר מבוגרים והילדים עוזבים את הבית. אולי הרחוב שלנו עוד יהפוך לשם דבר".