לסלי קולין חושבת, בתום ביקור של 12 יום בישראל, שהפירות בארץ מדהימים ("בארה"ב העגבניות והתותים לא כאלה אדומים"); בראיין רכטר התרשם במיוחד ממצדה ("גם מאוד יפה שם, וגם הסיפור ההיסטורי מדהים"); ליסה גולדבלט הופתעה מכמה ירושלים מלוכלכת ("חשבתי שעיר כל כך קדושה תהיה מאוד נקייה"); בעלה, מייק, מאוד אהב את ים המלח ("מאוד מיוחד, פשוט לצוף שם"). ועבור אליסון זיינטס הביקור בישראל הוא פשוט "חלום שהתגשם".

הם, והחברים שבאו איתם לטיול המאורגן בישראל, שייכים לקהילה היהודית-רפורמית "שיר שלום", בעיר אוביידו בפלורידה. כמעט כולם הגיעו לישראל בפעם הראשונה. את הרעיון לנסוע ביחד הגתה זיינטס (62), אמא לשניים, סוכנת נסיעות במקצועה. "שמעתי מחברה שהיה לה טוב בטיול לישראל", היא מספרת, "וחשבתי, למה שלא נצא חבורה של חברים מבית הכנסת? שאלתי אנשים: 'רוצים לבוא?' חשבתי שיהיו עוד שניים-שלושה, לשמחתי רבים רצו להגיע ובסוף אנחנו 14. זה נהדר".

בוני ברונוף (מימין) ואליסון זיינטס. ברונוף: "היינו צריכים לעבור הרבה בדיקות, אבל זה ממש שווה" (צילום: הדס יום טוב)

הביקור של הקבוצה בארץ כלל תחנות תיירות מתבקשות: ים המלח, מצדה, ירושלים, תל חצור, תל דן, צפת, טבריה ותל אביב. "היה לנו מזל שדברים נפתחו עכשיו והטיול לא בוטל", אומרת בוני ברונוף (60), "היינו צריכים לעבור הרבה בדיקות, אבל זה ממש שווה את זה". עבור ברונוף ובעלה, שעברו לפני כמה שנים להתגורר בעיר אחרת בפלורידה, הטיול הוא גם זמן איכות עם חברים ותיקים. "מאוד חיכיתי לזה", היא מספרת, "ואני מאוד שמחה שזה בישראל".

צפת מתעוררת: "כל כך התגעגענו לתיירים"

הסמטאות הצרות של העיר העתיקה בצפת, שידעו עד פרוץ הקורונה אלפי תיירים ביום, נהנות עכשיו, בשעת בוקר מוקדמת, בעיקר מבחורי ישיבה הנחפזים לדרכם, אך בקרוב, כך נראה, יתמלאו שוב. הקורונה מתפוגגת, השמיים נפתחים והתיירים חוזרים. שריקת הרוח בסמטאות הצרות מתחלפת בצלילי שפות זרות – באתרים הקדושים, במסעדות ובחנויות המזכרות.

סמטה בעיר העתיקה כמעט ריקה בשעת בוקר מוקדמת (צילום: הדס יום טוב)

קצת יותר מאוחר כבר שומעים בסמטאות שפות זרות (צילום: הדס יום טוב)

האנגלית שנשמעת מפיהם של חברי הקבוצה מפלורידה מדליקה אור בעיניהם של בעלי הדוכנים, שמנסים למשוך את תשומת ליבם. בכל דוכן כזה, חברי הקבוצה קונים – מזוזות, תכשיטים, כיפות וחולצות. "כל כך התגעגענו לתיירים", אומר דני חלפה (35), בעל אחד הדוכנים, אב לשלושה המתגורר בצפת. "יש לנו עיר מאוד מיוחדת, והשנתיים האחרונות היו קשות פה מאוד".

מוכר המזכרות דני חלפה: "זה ייקח זמן אבל אני שמח מאוד שחזרתי לעבוד" (צילום: הדס יום טוב)

לדבריו, שובם של התיירים, בחודש האחרון, מחיה מחדש את העיר. "בהתחלה הייתה ממשלה שתמכה בנו", הוא אומר, "הממשלה הנוכחית הפקירה אותנו ואת כל הענף. בצפת רבים מאוד עוסקים בתיירות, וזה מאוד קשה".

איך הסתדרת?
"השתמשתי בכל החסכונות, לקחתי המון הלוואות, לא נשאר לי כלום. זה ייקח זמן, אבל אני שמח מאוד שחזרתי לעבוד. אנחנו מקווים מאוד שהשמיים יישארו פתוחים, יש המון פחד. לא יודעים מה יהיה אם יהיו עוד וריאנט ועוד סגירה".

מבחר כיפות ומזכרות בחנות של דני חלפה (צילום: הדס יום טוב)

התחנה הבאה של הקבוצה היא בגלריה של דוד פרידמן (65), "אמן קבלה", כהגדרתו, "יותר מ-40 שנה". הוא יהודי אמריקאי בעצמו, מתגורר ועובד בצפת. נשוי, אב לחמישה וסב ל-16. לאורחים מאמריקה הוא מספר על הקשר בין צפת לקבלה ועל המעגלים האינסופיים ביהדות. "תראו איך המילים אש ומים הן ההפך אחת מהשנייה", הוא אומר להם, "גם במשמעותן, גם בכתיבתן וגם בצליליהן". חברי הקבוצה מתפעלים.

מורה הדרך פיטר גוחבט (מימין) עם אמן הקבלה דוד פרידמן בגלריה שלו: "תראו איך המילים אש ומים הן ההפך אחת מהשנייה" (צילום: הדס יום טוב)

השנתיים האחרונות היו קשות לפרידמן – כלכלית ובעיקר נפשית. "שנתיים לא חידשנו את המלאי", הוא אומר, "אבל עכשיו הכול התחדש, התיירות ממש חוזרת. בקיץ אני מניח שתהיה עבודה כל יום. זה מרגיש מעולה".

בסמטה הבאה נישא באוויר ריח עז של שעווה, ומקורו מתגלה בפינה נסתרת משהו, ב"נרות צפת", חנות משפחתית. הכניסה לא מכינה את הבאים להפתעה בפנים. מלבד מאות נרות בעבודת יד, ניצבים בחנות פסלי שעווה גדולים המציגים סצנות מסיפורי התנ"ך; פסלים של אישים ביהדות ובקבלה; כלי שחמט יהודיים משעווה; ואת הקירות מעטרים נרות הבדלה ענקיים – אחד מהם עשוי מ-190 פתיליות.

בית הכנסת רבי יוסף קארו. "מדהים איך הכול פה כל כך עתיק. כמה אנשים נגעו, הלכו ובכו במקומות האלה" (צילום: הדס יום טוב)

רושם רב במיוחד מותירים על הקבוצה הביקורים בבית הכנסת האר"י הקדוש האשכנזי ובבית הכנסת רבי יוסף קארו. "משנתו של קארו", מסביר להם פיטר גוחבט, מורה הדרך הצמוד שלהם, "היא יישום התורה לחיים, שאותה ביטא בכתיבת שולחן ערוך. זוהי בעצם ההלכה", הוא אומר ועיניו זוהרות מהתרגשות. "פה נכתבה ההלכה?" שואלת אחת מחברות הקבוצה. "קשה לדעת", אומר גוחבט, "אבל ידוע ששולחן ערוך נכתב בצפת, ועל פי המסורת כאן היה בית המדרש של הרב קארו".

בראיין וסוזן רכטר. בראיין: "הטיול הזה מאוד מקרב אותי לישראל, גורם לי להבין הרבה יותר לגבי היהדות" (צילום: הדס יום טוב)

סוזן רכטר (55), שיננית במקצועה, מתרשמת מצפת במיוחד. "פשוט מדהים איך הכול פה כל כך עתיק", היא אומרת, "כמה אנשים נגעו, הלכו ובכו במקומות האלה".

היא ובעלה בראיין (55), בעל עסק לשיווק מוצרי שיער, הגיעו עכשיו בפעם הראשונה לישראל, יחסית במקרה. "אחרי שנתיים שלא עזבנו את ארה"ב רצינו לצאת לחופשה, וחשבנו על טיול מאורגן", מספר ברייאן, "ישראל לא הייתה בהכרח בראש רשימת המקומות שאליהם רצינו לנסוע. אבל זה מה שהציעו באותו זמן, ונרשמנו. אנחנו מאוד שמחים שהגענו לפה".

הם הורים לארבעה, ובקבוצה גם חמה וחמותה לשעבר של סוזן, מנישואיה הקודמים. "זו חבורה של חברים ותיקים", היא צוחקת, "יש גם סיפורים מוזרים".

בראיין אינו יהודי, אבל בטיול למד, לדבריו, הרבה מאוד על היהדות, ובהחלט התקרב יותר. "זה גורם לי להבין הרבה יותר, ולהעריך את כל מה שנעשה כאן".

את הזמן החופשי מנצלים לטעימת לחוח (צילום: הדס יום טוב)

מורה הדרך: "בחודש האחרון האור חוזר לעיניים"

מורה הדרך פיטר גוחבט (39) מנצל את הזמן החופשי שמקבלת הקבוצה לשוטטות עצמאית בסמטאות, לסיבוב של שלום שלום בין בעלי הדוכנים, שמכירים אותו והתגעגעו אליו. "אני כמעט לא מאמין שאני עובד עכשיו", הוא אומר, "לא הייתי בצפת כמעט שלוש שנים. כיף לראות אנשים שלא ראית שנים. בתעשייה הזו אנחנו נפגשים כל הזמן. זו מין שרשרת של אנשים – גלריות, נהגים, בעלי מסעדות, מוכרי מזכרות, אנשי אטרקציות ומלונות – שמקיימים אחד את השני, וכל השרשרת מאוד נפגעה במהלך הקורונה. אבל בחודש האחרון לכולם חוזר האור לעיניים".

מורה הדרך פיטר גוחבט בבית הכנסת רבי יוסף קארו. "זה מקצוע שאוהבים לקום אליו בבוקר" (צילום: הדס יום טוב)

10 שנים וחצי גוחבט הוא מורה דרך ("אבל שנתיים מתוך זה לא נחשבות"). במהלך הקורונה, כשהעבודה נעצרה, יצא למילואים, נסע לחו"ל, ועבד במסיק זיתים כדי להתפרנס. בתחילת המשבר הפגין ושבת רעב, וכשהיה עם הקבוצה מפלורידה בירושלים התלבט אם לספר להם מה היה ברחבת הכנסת רק לפני כשנה וחצי. התלבט, ולא סיפר.

"עשו מאיתנו אוכלי חינם", הוא אומר לי, "אמרו שאנחנו דורשים דברים לא הגיוניים. לא נתנו לנו לחיות וגם לא פיצו אותנו. שרפתי את כל החסכונות שלי ועוד קצת. גם על זה וגם על הפגיעה הנפשית עוד אמשיך לשלם. המדינה עדיין מפקירה אותנו, עדיין לא קיבלנו כלום, וזה ביזיון. למדתי לא לסמוך על אף אחד".

אבל עכשיו לא זמן לחשבונות. האור הרי חוזר לעיניים. "בחודש החולף היו לי רק ארבעה ימים בלי עבודה, כולל סופי שבוע", הוא מספר, "זה כיף. גם אם עכשיו צריך לעבוד 300 יום רצוף, אעשה את זה. למה? א. התגעגעתי; ב. חשבון הבנק שלי צריך את זה; ג. התגעגעתי; ד. התגעגעתי. סוף סוף חזר החיוך לפנים".

גוחבט עם חברי הקבוצה. "פיטר מדהים, בלעדיו לא היינו רואים חצי מהדברים" (צילום: הדס יום טוב)

לדעתו, הביקוש האדיר לתיירות הוא ההוכחה ששר האוצר טעה כשהציע לו ולעמיתיו להחליף מקצוע, והוא עדיין כועס עליו. "הילדים שלו, שהם צעירים ממני, יחליפו מקצועות וייצאו לפנסיה לפני שאני אעזוב את המקצוע", הוא אומר, "זה מקצוע שאוהבים לקום אליו בבוקר. והנה, האמת בסוף יוצאת לאור – תיירות זה דבר בטוח".

תל אביב: "הפיגוע? גם באורלנדו אנשים נורו"

יום הטיול של הקבוצה בתל אביב, שארגנה חברת עמיאל, מגיע בתזמון לא פשוט – שלושה ימים אחרי הפיגוע הקשה ברחוב דיזנגוף. זה היום האחרון שלהם בישראל, ולפני שיחזרו הביתה לפלורידה, הם יוצאים לספוג קצת שמש תל אביבית; היסטוריה של הקמת המדינה; ואיך לא, גם סיבוב בשוק הכרמל.

מתחילים בנווה צדק. גוחבט מספר להם על מקימי העיר העברית הראשונה, החלום הציוני שהביא להקמתה והשפה העברית. מכאן, ממשיכים לכיוון שדרות רוטשילד אל שביל העצמאות המסומן, שמחבר בין נקודות ציון חשובות בראשית המדינה, כמו ביתו של מאיר דיזנגוף, שבו הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה.

משם ממשיכים למגדל שלום ומטפסים אל הקומה האפלולית משהו, שבה מוצגים פסיפס המתאר את ראשית הבנייה בעיר; דגם העיר כפי שהייתה לפני 20 שנה; ותערוכת צילומים של תל אביב הישנה.

מטיילים בנווה צדק (צילום: הדס יום טוב)

בשביל העצמאות בשדרות רוטשילד (צילום: הדס יום טוב)

בתצוגה במגדל שלום (צילום: הדס יום טוב)

בשעות הצהריים זמן חופשי בשוק הכרמל – להסתובב, לאכול וכמובן לקנות: תמרים ארוזים, ממתקים, בובת גמל. "וואו, הפירות פה מדהימים", אומרת לסלי קולין (62), "בארה"ב העגבניות והתותים לא כאלה אדומים. הם גם מאוד טעימים, לא בטעם של מים. הקפה פה הרבה יותר טוב, ואפילו הקולה. קניתי לבן שלי קצת ממתקים, הוא מאוד אוהב את הממתקים הישראליים מאז שהוא היה פה".

לסלי ומייק קולין. "לא ציפיתי לכל כך הרבה ירוק, חשבתי שיהיה הרבה יותר מדברי" (צילום: הדס יום טוב)

לסלי עובדת עם אזרחים ותיקים באוניברסיטה; בעלה מייק (62) הוא איש הייטק. לכבוד יום הנישואים ה-30 שלהם, שחל לפני שנתיים, תכננו נסיעה לאירופה. "מובן שהתוכניות שלנו נהרסו", מספרת לסלי, "ואז שמענו שאליסון מארגנת טיול לישראל, ושהרכטרים, שהם החברים הכי טובים שלי, יוצאים. ישראל תמיד הייתה בראש שלי, ולצאת עם חברים נראה לי מדהים".

שניים משלושת ילדיה היו בארץ "ומאוד אהבו", היא אומרת, "הבן חווה פה חוויה מאוד רוחנית, והבת חשבה לחזור לחיות פה תקופה, כך שהם מאוד התרגשו שאנחנו מגיעים לישראל".

מה הפתיע אתכם בישראל?
לסלי: "לא ציפיתי לכל כך הרבה ירוק, חשבתי שיהיה הרבה יותר מדברי. ומאוד אהבתי את המגוון האנושי. יש פה מסורות ומקומות קדושים של כל הדתות, ומגוון מאוד גדול של יהודים – חילונים, דתיים, חרדים מהרבה סוגים. אני בטוחה שזה אחרת לגור פה, שיש פוליטיקה בתוך זה, אבל אנשים חיים יחד. זה דבר די מדהים".
מייק: "אני מאוד אהבתי את ים המלח. מאוד מיוחד, פשוט לצוף שם. וכמובן את ההיסטוריה. אתה כל החיים לומד את הסיפורים של העם היהודי, והדברים פתאום הופכים מסיפור באיזה מגילה למשהו שקרה באמת. באמת היה דוד המלך, באמת היו מגילות בים המלח".

משהו הפתיע לרעה?
מייק: "שיש אנשים יותר אגרסיביים ולא סבלניים. פעמיים קרה לי שחיכיתי בתור במלון ומישהי נדחפה לפני, ויש כל כך הרבה צפירות בכבישים".

לא חששתם להגיע לכאן?
לסלי: "יש פה המון אנשי ביטחון ובמיוחד צבא בכל מקום. כשאמרתי שאנחנו נוסעים לישראל אנשים אמרו לי 'תשמרי על עצמך'. אנשים חושבים שזה מפחיד יותר ממה שזה באמת. פיגוע זה מפחיד, אבל יש אירועים כאלה גם בארה"ב. גם באורלנדו אנשים נורו. זה מאוד מצער, אבל לא מאיים עלי מאוד. זה העולם, לצערי, ולא תמיד בטוח בכל מקום".

ארצות הברית השתנתה, לדבריה, לאחרונה, וכיהודייה היא מרגישה לפעמים פחות בטוחה. "יש עלייה מאוד קשה באנטישמיות באזור שלנו. אנחנו גרים ליד אוניברסיטה שיש בה תא יהודי מהגדולים בארה"ב, ולא פעם אנחנו רואים פלאיירים ושלטים עם אמירות אנטישמיות, עם מסרים מסיתים. הרשויות מודעות אבל זה לא באמת נאכף".

מייק: "התחושה אצלנו היא שאנשים יכולים להיות אנטישמיים ולא לקבל על זה ביקורת. כיום יש יותר חופש להגיד דברים אנטישמיים. הגענו למצב שבו הגזענות לא מתקבלת בארה"ב בסבלנות, אבל אנטישמיות כן".

נראה לכם שתחזרו לכאן שוב?
לסלי: "אחותי הייתה פה 4 פעמים, אז אני לא אומרת לא. הטיול היה מדהים. מעייף אבל מדהים. הייתי רוצה עוד קצת זמן בירושלים, אולי מתישהו נחזור".
מייק: "ראינו המון בטיול הזה, אבל העולם גדול ויש הרבה לראות. אבל ייתכן. אני לא פוסל את זה".

ליסה וג'ף גולדבלט ברחבת הכניסה לשוק הכרמל. "ישראל כל כך קטנה וכל כך מגוונת" (צילום: הדס יום טוב)

גם ליסה גולדבלט (58), מפיקת אירועים במקצועה, הגיעה עכשיו לישראל בפעם הראשונה, עם בעלה ג'ף (60), מהנדס, שביקר בארץ בעבר הרחוק פעם אחת, במסגרת עבודתו. שני הבנים שלהם היו כאן במסגרת "תגלית". "בדור שלנו לא היה דבר כזה תגלית", אומרת ליסה, "לא הייתה לי אף פעם הזדמנות להגיע לישראל וזה היה חלום חיי. לפני שנתיים תכננו טיול שהתבטל בגלל הקורונה, ועכשיו זה עבד בטיימינג, ועוד עם החברים, ככה שיצא מעולה".

ג'ף: "כשאמרנו שאנחנו נוסעים לישראל, הילדים מאוד התרגשו. שניהם מאוד התחברו לישראל".

מה הפתיע אתכם בישראל?
ליסה: "זה שדברים שונים כל כך נמצאים במרחק קצר כל כך זה מזה. ישראל כל כך קטנה וכל כך מגוונת. בארה"ב אני צריכה לנסוע 6 שעות רק כדי לצאת מהמדינה שלי, ופה עוברים בזמן הזה את כל המדינה, וכל מקום שראינו היה שונה וייחודי בדרך שלו".
ג'ף: "בארה"ב הכול יחסית חדש, וכשמגיעים לפה רואים כמה אחורה הדברים ששמעת עליהם באמת הולכים".
ליסה: "כל כך הרבה היסטוריה. זה גורם לך להעריך כמה חשוב שלעם היהודי תהיה מולדת. משהו בללכת ברחובות ירושלים, במקומות כמו גבעת התחמושת, להבין כמה אנשים נלחמו על המולדת הזו, גורם לך להבין כמה אנחנו צריכים את ישראל וכמה היא חשובה לעם היהודי".
ג'ף: "גם בארה"ב יש הרבה אנשים מהרבה תרבויות, אבל כאן זה אחרת. פה ממש חיים אחד עם השני, ולא אחד ליד השני".
ליסה: "הלכלוך בירושלים, במיוחד באזורים החרדיים. חשבתי שעיר כל כך קדושה תהיה מאוד נקייה. אבל הבנתי שזו פשוט עיר, וכמו כל עיר יש לה את האזורים האלה".

מה הרגשתם כששמעתם על הפיגוע בתל אביב?
ג'ף: "כשאתה שם, זה מסוג הדברים שאתה שומע שקורה מדי פעם בישראל. כשאתה ממש פה זה מרגיש אחרת. זה קצת מפחיד".
ליסה: "גם בארה"ב יש דברים דומים, גם טרור מוסלמי וגם טרור מבית. זה יכול לקרות בכל מקום, במיוחד שהאנטישמיות בארה"ב מאוד עלתה בשנים האחרונות. רק לאחרונה היה אירוע של בני ערובה מבוצרים בטקסס. גם פה וגם שם זה לא משהו שאני רוצה שימנע ממני לחיות את החיים".

הקבוצה מפלורידה. "ההיסטוריה מדהימה, המון תרבות, אוכל נפלא" (צילום: פיטר גוחבט)

סוזן ובראיין רכטר אומרים שכבר סיפרו לחברים בארה"ב שהטיול הוא טיול חובה, כדבריהם, ושכדאי מאוד לקחת מדריך ("מישהו שיודע לאן ללכת ואיך ללכת. פיטר מדהים, בלעדיו לא היינו רואים חצי מהדברים ולא היינו יודעים אפילו עשירית מהדברים. יש לו המון ידע"); הם מאוד נהנים. "אהבנו הכול", אומרת סוזן, "ההיסטוריה מדהימה, המון תרבות, אוכל נפלא". אבל זה לא אומר שיחזרו לכאן שוב.

סוזן: "הטיול היה מאוד רגשי עבורי ועדיין קשה לי להגיד מה לקחתי ממנו. אבל הוא גם היה מאוד יקר".
בראיין: "אנחנו בהחלט שמחים שהגענו לכאן. הטיול הזה מאוד מקרב אותי לישראל, גורם לי להבין הרבה יותר לגבי היהדות. גורם לי להעריך את המקום הזה הרבה יותר. אנחנו מאוד נהנים, אבל יש עוד עולם שלם. יש לנו עוד הרבה מקומות לראות".