שמואל ארד עלה מבולגריה ב-1932, והתיישב עם רעייתו חיה, עולה מליטא, בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן. ארבעה ילדים נולדו להם: דליה, אמציה, שלמה ובעז. שניים נהרגו בעת שירותם הצבאי.
"סבא וסבתא היו אנשים מאוד אהובים ומיוחדים", מספרת נכדתם עידית דקל לפונד (65). "סבא שלי ניגן בפסנתר, הוא היה איש מוזיקה, ניצח על מקהלות. במשך היום הוא היה חקלאי, גידל ירקות, ובשעות הערב – מוזיקאי. הפסנתר היה נשמה יתרה. סבתא שלי הייתה רפתנית ומורה, ושניהם שילבו את עבודת הכפיים עם אהבה לעולם הרוח".
צלילי הפסנתר של שמואל נדמו לתקופה ממושכת כשהבן הצעיר בעז נהרג בקרב של סיירת חטיבה 7 עם קומנדו סורי ליד בוקעתא, במלחמת יום כיפור, ב-9 באוקטובר 1973. "הוא היה חייל בסדיר, צעיר בתחילת חייו, בחור יפהפה ומאוד אהוב", מספרת דקל לפונד, "הוא ניגן בגיטרה, צייר מאוד יפה. ידענו שהוא עלה צפונה, כי בדרך לרמה הוא פגש בחור מהקיבוץ ואמר לו, אבל במשך יותר מחודש לא ידענו מה קרה לו, גם אחרי שפרסמו את שמות הנופלים. חיפשנו וחיפשנו אותו, עד שמצאנו. הוא לא הספיק לכתוב לנו ולו מילה אחת. האובדן הוא אדיר, וסבא היה מאוד עצוב, מאוד שכול".
שלמה נהרג בהתרסקות הרקולס
בנם השני של שמואל וחיה ארד, שלמה, שירת במלחמת יום כיפור בסיירת צנחנים, ואחרי נפילת אחיו הצעיר המשפחה מיהרה להשיבו הביתה. את שלמה מתארת דקל לפונד כ"גאון מוזיקלי. בגיל ארבע הוא כבר ניגן שוטף בפסנתר, ניגן על הרבה מאוד כלים, היה גם ספורטאי מצטיין, ידע גם לצייר, הוא באמת היה אדם רב כישרונות".
כשנתיים לאחר שבעז נהרג, החליט שלמה, שמאז נפילת אחיו לא יצא למילואים, לצאת לתרגיל של הסיירת בסיני. האב שמואל אושפז באותם ימים במצב קשה בבית החולים שיבא אחרי שלקה בליבו. "כשהסתיים התרגיל", מספרת דקל לפונד, "נחת שם מטוס הרקולס, והציעו לו, בגלל מחלת אביו, לעלות לבקר אותו. ההרקולס התרסק (ב-25 בנובמבר 1975) על ג'בל חלאל, ושלמה נהרג עם כל 19 נוסעי המטוס ואנשי הצוות. סבא שמואל קיבל את הידיעה על מותו למחרת בבוקר, ואחרי ששה ימים הוא מת מצער. הם נקברו בלוויה משותפת בבית זרע".
שלמה, מספרת אחייניתו, השאיר אחריו הרבה לבבות שבורים: "הוא היה גבר נאה, מאוד כריזמטי, מאוד מיוחד באישיות שלו, לפעמים לא קל. בת הקבוצה שלו, אסתר נציב, כתבה עליו את מילות השיר 'בלילה על הדשא', שהלחין יאיר רוזנבלום ללהקת פיקוד צפון. הוא בהחלט היה אדם מיוחד במינו".
"מנגנים זיכרון"
ב-2016 הולחן שיר שכתב שלמה ארד, "היי לבדך", במסגרת פרויקט ההנצחה של גלי צה"ל "אלה האחים שלי". והשנה, יושמעו שתי יצירות – אחת של שמואל ואחת של שלמה – בפרויקט ראשון מסוגו של התחנה הצבאית, "מנגנים זיכרון", בהשתתפות תזמורת צה"ל.
במסגרת הפרויקט, סמל יפעת גלר, חיילת במחלקת תוכניות, מצאה ב"גווילי אש" (מפעל להנצחת חללי מערכות ישראל, שכולל איסוף, ריכוז והוצאה לאור של יצירות שהותירו אחריהם נופלים) פרטיטורות של יצירות מוזיקליות מעזבונם של נופלים. תזמורת צה"ל עיבדה ומבצעת כמה שירים וכמה יצירות כליות מתוכם.
בפרויקט ייכללו, בין היתר, יצירות של: רב"ט מרדכי מקסיק-ירושלמי, ניצול שואה, שנפטר בגיל 21 אחרי שסיים קורס קצינים; טוראי גבריאל (בן-יעקב) יעקובסון, שנפל בגיל 25, בקרב על ירושלים במלחמת העצמאות; טוראי נחמיה ויסוצקי, שנפל בגיל 19 בקרב על נבי יושע במלחמת העצמאות; וטוראי יהודה-ישראל הריסון, שנהרג בגיל 50, מפגז שנפל ליד עמדת השמירה שלו בירושלים.
"גלר בחרה לפי טעמה", מספרת טלי ליפקין שחק, העורכת הראשית של שידורי יום הזיכרון בגלי צה"ל, "משרד הביטחון סייע לנו להגיע אל המשפחות, אל שאריהם של הנופלים, ולקבל מהן הסכמה".
שמואל ארד הוא לא חלל צה"ל. מדוע בחרתם לכלול גם יצירה שלו?
"הוא אב שכול פעמיים. היצירות שלו ושל שלמה יושמעו ברצף".
"אנחנו משפחה ששכלה שני חיילים, אבל אנחנו אנשי שלום"
את משפחת ארד המורחבת המוזיקה ממשיכה ללוות גם אחרי האובדן המשולש. מקהלת הקיבוץ הארצי, ששמואל ארד היה ממקימיה ומנצחיה, קיימה הופעה לזכרו בבית זרע, עם שירים שכתב. ערב נוסף הוקדש לשלמה ארד וליצירותיו.
"המוזיקה מאוד מושרשת במשפחה שלנו", מספרת דקל לפונד. "הפסנתר שהיה לסבא וסבתא היה פסנתר שסבתא רבא שלי קיבלה לחתונתה בבולגריה. כשהיא עלתה לארץ היא הביאה אותו איתה, וכשהיא נפטרה הפסנתר הגיע לסבא שלי. אבל בקיבוץ לא היה רכוש פרטי, ואסור היה להחזיק אותו בחדר. הוא היה במועדון, וסבא שלי ניגן עליו יום יום שעתיים אחרי הצהריים. כיום, הפסנתר שליווה אותי כל הילדות, נמצא אצלי. הוא תמיד היה ציר מרכזי.
"חשוב לנו שגם הדורות הבאים יהיו מחוברים למוזיקה. יש בין בני המשפחה שלנו אנשים מוזיקליים שמנגנים, עוסקים במוזיקה, מחברים מוזיקה. זה מאוד חשוב לנו. הם גם מרגישים שיש בזה מין צוואה, שהמוזיקה תמשיך להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. אנחנו משפחה ששכלה שני חיילים, אבל אנחנו אנשי שלום. אנחנו שבט גדול, יש נכדים ונינים, ואנחנו ממשיכים לספר את הסיפור של משפחת ארד, לזכור אותם ולאהוב אותם".