סניף רמי לוי בקריית שמונה הפך בעל כורחו, במרץ 2020, למוקד התרחשות תוסס והומה אדם. הימים היו ימיה הראשונים של מגפת הקורונה, וההגבלות של משרד הבריאות לא אפשרו, כזכור, כל מפגש, התקהלות או יציאה מהבית, למעט להצטיידות במזון ותרופות.

עבור שירן גולד (51), קופאית בסניף, וסמדר כהן (46) שאמונה על ניקיונו, שגרת העבודה לא השתנתה באופן מיוחד. מוצרים מסודרים על מדפים, קו קופות, מכונת שטיפה, דלי, מגב, סמרטוט ואנשים. "תרצה משהו מהמבצעים?", "איפה אתם בחג?", "תעשי פה פיניש עם סמרטוט", "עובד ניקיון למחלקת היין", "מבצע במחלקת הבשרים", "לקוח שהיה צריך עגלת קניות, נא לגשת לראשית".

שירן גולד (מימין) וסמדר כהן. "ביקרתי את אמי, אבל מעבר לגדר. הייתי חייבת לראות אותה" (מתוך הסרט "יש משהו באוויר")

גולד דואגת לשלום משפחתה. בנה סובל משיתוק מוחין, "אבל הוא בסדר גמור, בן 21, אני מקווה שהוא ימצא בת זוג. חתיך, מהמם, גבוה, רזה, שני מטר, עם ריסים, גבות, סוף הדרך שמאלה".

אמה מבוגרת וזקוקה לסיוע, אבל בני המשפחה ממעטים לבקר אותה כדי לשמור עליה מהמגפה. "היום הייתי אצל אמא שלי, אבל לא התקרבתי אליה. אני הייתי מעבר לגדר, והיא הייתה בחצר עם המטפלת. הייתי חייבת לראות אותה".

כהן מצפה לקידום בעבודה. "המנהל נותן לך לעבוד במדפים מדי פעם", אומרת לה גולד, "תפסיקי לבכות". בסוף היום, יושבת כהן, בידה האחת סיגריה, בידה השנייה ארטיק: "אני מתה על השטויות האלה". המנהל מרבה לפקח על עבודתה, שולח אותה למשימות, מוודא שהיא מבצעת אותן היטב, לעתים גם דורש ממנה לנקות אחרי שכבר החליפה בגדים והתארגנה לעזוב לביתה, והיא, בלי חשק, מצייתת.

סמדר כהן עובדת. גם אחרי שכבר החליפה בגדים והתארגנה לצאת, המנהל שולח אותה למשימה נוספת (מתוך הסרט "יש משהו באוויר")

יום-יום הן מגיעות לסניף, פוגשות את האנשים, מבלות שעות במקום העבודה שממלא את חייהן, ושהפך להיות סט צילומים של סרט דוקומנטרי בכיכובן.

"ללמוד קולנוע בפריפריה זה משימה קשה יותר מכל הבחינות"

"חיזרתי אחריהן לא מעט זמן", מספרת יוצרת הסרט ליהי רוזנטל (31) מקיבוץ להבות הבשן. "היה לי קליק מיידי איתן, אבל להגיע עם מצלמה ולהישאר אני, ולנסות לקבל את האותנטיות כמו שהיא, זה אתגר מאוד גדול. זה היה תהליך של התקרבות, לאט-לאט המצלמה נכנסה, והשתדלתי שהיא לא תהווה גורם מפריע. זה סרט התבוננות, לא התערבתי הרבה. ניסיתי להשאיר את הצופה כמו לקוח בסופרמרקט, שיום אחרי יום מגיע, פוגש את הדמויות, מקשקש איתן".

רוזנטל, סטודנטית במחלקה לקולנוע ואנימציה במכללת תל חי, התבוננה מגיל צעיר בעובדי הסופרמרקט. "יש משהו מאוד מסקרן ומעניין בלהתבונן על אדם עובד", היא אומרת, "זה מרתק אותי כמו להביט על אש, זה נורא ממכר. זה תמיד מעלה מחשבות שאפשר להשתעשע בהן. יש עולם שלם בלהתבונן באנשים עובדים, והסופרמרקט הוא אחד המקומות היחידים שאפשר להיות נוכח ולעשות את זה בלי שיביטו בך מוזר. הבהייה היא לגיטימית".

ליהי רוזנטל. "היה לי קליק מיידי עם העובדות, אבל להגיע עם מצלמה ולהישאר אני, ולנסות לקבל את האותנטיות כמו שהיא, זה אתגר מאוד גדול" (צילום: לילו רוז)

הסגרים, שמילאו כאמור את הסופרמרקט, רוקנו את המכללות. כך נאלצה רוזנטל לצאת לצלם, לביים ולהקליט לבדה את אחד מהתרגילים שקיבלה, והסקרנות הטבעית שלה הובילה אותה לאותו סניף של רמי לוי. "כל הזמן ליוותה אותי התחושה שהעובדים שם הם לוחמי החזית", היא אומרת, "חלקם לא יכלו להרשות לעצמם לצאת לחל"ת, או רצו להישאר לעבוד כי הם פשוט אהבו את זה. נוצרה שכבה שלמה של אנשים שקולם בדרך כלל לא נשמע, והם יום-יום מול הנגיף, חשופים אליו, לא מקבלים על זה שום הכרה או טפיחה על השכם. ראיתי בהם גיבורים לאומיים, והם הפכו גם לגיבורי הסרט".

איך נראה תהליך היצירה?
"בגלל ההגבלות לא היו לי אנשי צוות. אסור היה להיפגש, אסור היה לצאת לימי צילום עם אנשים נוספים. קולנוע הוא עבודת צוות, סרט טוב ואיכותי הוא תוצר של עבודת צוות טובה. כשאין צוות, וצריך לעשות הכול לבד, צריך לתעדף את המשימות. זו למידה של עבודה עצמאית, לטוב ולרע".

מה היית צריכה ללמד את עצמך?
"צילום זה עולם שעסקתי בו כבר, וגם בימוי, אבל התחום של הסאונד היה חדש לי יחסית, והוא 50% מהסרט. היו המון אתגרי סאונד בעריכה. רצינו שישמעו טוב, לשמור על הסאונד טבעי, אבל שלא יצרום. לפעמים צריך להעביר סאונד טוב מסצנה אחת לסצנה אחרת שבה לא שומעים טוב, אבל להיות נאמנים לז'אנר ולא לפגום באותנטיות של הסיטואציה ובייצוג של המציאות. אלה החלטות מוסריות שצריך לקבל. עבודת העריכה הייתה ממש ריקוד טנגו".

אתגר נוסף שרוזנטל ניצבה בפניו היה מציאת מקורות מימון לסרט. "ללמוד קולנוע בפריפריה זה משימה קשה יותר מכל הבחינות", היא אומרת. "לימודים באוניברסיטת תל אביב, למשל, היו מקנים לי מענק של 10,000 שקלים לסרט גמר". היא נאלצה לפתוח קמפיין הדסטארט כדי לעמוד בעלויות הגבוהות, וכתבה בפייסבוק שלה: "מלבד המכללה שבה למדתי אין שום גוף תומך בסרט, דבר שהוא חריג בנוף ושונה משאר הסרטים שיוקרנו בתחרות".

הגיבורות גולד וכהן עדיין לא צפו בסרט. "אני בטוחה שהתגובה שלהן תהיה טובה, שזה ירגש אותן ויחמם להן את הלב", אומרת רוזנטל. "זה יראה להן צד בעצמן שביום-יום הן אולי שוכחות. אני בטוחה שזה יעשה להן טוב".

***

סרטה של ליהי רוזנטל "יש משהו באוויר" יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב במסגרת תחרות סרטי הסטודנטים, היום (חמישי) ב-17:00, ויהיה זמין גם לצפייה מקוונת אחרי הקרנתו