עשרת אלפים התושבים במועצה המקומית כוכב יאיר צור יגאל שבשרון נהנים מתחנת מגן דוד אדום שפועלת ביישוב, אבל ביישובים הסמוכים כפר קאסם וקלנסווה, שהאוכלוסייה של כל אחד מהם גדולה פי שניים, אין תחנת מד"א כלל. ביקנעם, עיר עם 20 אלף תושבים פועלת תחנת כיבוי אש, אך 30 אלף התושבים בטמרה הסמוכה יידרשו להמתין לכוחות כיבוי מתחנות אחרות במקרה של שריפה. אלו רק שתי דוגמאות מתוך מחקר מקיף של ד"ר נוהאד עלי, חוקר במכללה האקדמית גליל מערבי ובמוסד שמואל נאמן, שמשקפות את חוסר המוכנות לחירום בחברה הערבית בישראל.

המחקר הוצג בכנס "חוסן, מודעות והיערכות לחירום בישראל" שהתקיים בחודש שעבר במכללת בית ברל. ד"ר נוהאד מתריע שהאוכלוסייה הערבית בישראל נותרה הרחק מאחור בכל הקשור למוכנות העורף והחזית בשעת חירום, עקב היעדר תשתיות, היעדר תקציבים, השוני בתרבות וחוסר האמון בגורמים הרשמיים.

"יש הזנחה כפולה של המוכנות לחירום בחברה הערבית", אומר ביצור, "מצד הנהגת החברה הערבית מדובר בשאננות, ובמקביל, מצד המדינה ישנה מסורת ארוכת שנים של התנהלות השלטון, שלא שם לב לקבוצות הללו, כמו הבדואים בנגב שספגו אבדות באירועים האחרונים".

ד"ר אבי ביצור, ראש המגמה לביטחון והגנת העורף במכללת בית ברל שהוביל את הכנס, אומר ל'דבר' ש"אין מדובר במחקר פוליטי, אלא במחקר עובדתי שמציג חברה גדולה בישראל שאינה מודעת לרעידות אדמה, טילים או רקטות ובחלקה גם איננה ממוגנת. מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית שחרטה על דגלה הגנה לכלל תושביה, חייבת להכין את התשתיות הפרטיות, הקהילתיות והחברתיות להתמודדות החברה הישראלית כולה והחברה הערבית-ישראלית בעיקר, עם התרחשויות קיצון".

אחת הבעיות המרכזיות שמסמן ד"ר ביצור היא המודעות הציבורית הנמוכה לאיומים ולצורך במוכנות לחירום בחברה הערבית. "הערבים חושבים שהם לא מאוימים, אין כלל מודעות לעניין", הוא אומר, "בקלנסווה אין מרחבים מוגנים, כי הם לא מודעים". עם זאת הוא מדגיש שהערבים אינם בבחינת יוצא מן הכלל, אלא מקרה קיצוני שמדגים את חוסר המוכנות של החברה הישראלית בכלל.

ביצור מדגיש את מסקנת מחקרו של עלי, לפיה לניכור למוסדות המדינה יש תרומה משמעותית למצב. לדעתו, גורמים מקומיים שמרכזים את פעילות השגרה צריכים גם לרכז את הפעילות בשעת חירום.

לדבריו, חוסר ההיערכות לחירום לא נוגע רק לאיומים בטחוניים, אלא גם באסונות טבע ובדליפת חומרים מסוכנים. בקלנסווה, למשל, אין תחנת כיבוי, וכשפרצה שריפה בקניון ביישוב, ההמתנה לכוחות הכיבוי היתה ארוכה בהרבה מיישובים שבהם יש תחנת כיבוי.

עם זאת, לדעתו, האתגר הגדול ביותר לחוסן בהחברה הערבית, והישראלית בכלל, הוא האלימות. "החברה הערבית נפגעת וחוסנה נפגע. ההנחה שהאלימות תישאר אצל הערבים היא טעות. זה מכרסם בחברה שלנו. עלינו לקום ולעשות מעשה יחד עם החברה הערבית. הניצנים לאלימות נמצאים בכל מקום. החוסן נשבר אם אישה לא יכולה לישון בשקט. חייבים להחזיר לאנשים את היכולת לישון בשקט. ברגע שאדם אינו בטוח בביתו בימי שגרה, מה נלין עליו. צריך לעקור את נגע האלימות, וזה יכאב מאוד".