המאבק להעלאת שכרן של המורות והגננות הוא לא עוד דרישה לשיפור תנאים של ציבור עובדים. זה מאבק על איכות החינוך בישראל, ועל היכולת להוציא את מערכת החינוך מהמשבר שבו היא נמצאת כבר שנים ארוכות. עבור ההורים, מדובר בהזדמנות לשינוי ממשי בחיי הילדים. לכן, זה הזמן של כל הורה לבחור צד, ולתמוך במורים עד הסוף, למרות הקושי בשביתות ובעיצומים.
המשמעות הישירה של העלאת שכר המורות היא הגדלת הנכונות של מורות וגננות טובות להישאר במערכת ולא לנטוש אותה, ולעבוד בה במשרה מלאה בלי צורך להשלים הכנסה. רק שכר גבוה יוכל לתת מענה למחסור במורות בבתי הספר, ולמלא את חדר המורים בצעירים וצעירות מוכשרים, שיוותרו על משרות מתגמלות יותר. אחרי שנים של שחיקת המורים והטלטלות שיצרה הקורונה, זה בדיוק מה שהילדים בישראל צריכים: מערכת חינוך יציבה, עם הגננות והמורות הטובות ביותר, שיהיו פנויות לצורכי הילדים בלי דאגות כלכליות.
אבל כל זה לא יקרה מעצמו. כדי להעלות את שכר המורות, הן צריכות להיאבק במשרד האוצר, שאנשיו מתעקשים לצמצם את הוצאות המדינה גם במחיר שחיקת השירותים לאזרח. בלי הפעלת כוח, המורות יקבלו פירורים, והבעיות במערכת החינוך רק יחריפו. הכוח המרכזי שהמורות יכולות להפעיל הוא לשבות.
כשהמורות שובתות, ההורים נפגעים כלכלית, וגם הילדים נפגעים משבירת השגרה. את הכעס וההתמרמרות אפשר להרגיש בקבוצות הווטסאפ של הורי הגן או הכיתה בבית הספר. "למה הם נאבקים על חשבוננו?", שואל ההורה הממוצע. גם הנהגת ההורים הארצית, עמותה שמאגדת את ועדי ההורים היישוביים, מיהרה לפרסם הודעות שתומכות עקרונית בהעלאת שכר המורים, אך מבקרות בחריפות את הסתדרות המורים על השימוש בנשק השביתה.
ייתכן שבמדינה אידיאלית כלשהי, הממשלה הייתה מתכנסת לדיון בעתיד החינוך ומחליטה ברוב קולות על העלאה מיידית ומשמעותית בשכר המורות והשוואתו לממוצע ה-OECD. במציאות הישראלית, הדברים נראים אחרת. העלאות שכר משמעותיות הן תוצאה של שביתות, בין אם מדובר באחיות, בעובדות הסוציאליות, בעובדי ניקיון בבתי חולים, במרצים באקדמיה או במורות. וכך יהיה גם עכשיו. רק שביתה שתזכה לתמיכה ציבורית, תוכל להביא למורות הישגים, שכאמור, ההורים והתלמידים ייצאו נשכרים מהם.
המצב הזה מעמיד את ההורים במבחן. האינטרס המיידי והצר של כל הורה הוא שלא תהיה שביתה מחר בבוקר. אבל האינטרס הרחב יותר הוא שכשבנו ובתו יגיעו לגן ולבית הספר בשנים הקרובות, הם יפגשו שם אנשי חינוך מעולים, אוהבים ואכפתיים. הדרך לשם, למרבה הצער, עוברת דרך עיצומים ושביתות. אין 'דרך ביניים', ולכן הדיון עליה לא רלוונטי.
זה הזמן של כל הורה להחליט איזה אינטרס הוא מעדיף. באוצר ישמחו לראות הורים שמתנגדים לשביתה, גורם שיחליש את יכולת המיקוח של המורות. לעומתם, הורים שיגידו בקול רם שהם תומכים במאבק המורות, למרות המחירים שהם עצמם נאלצים לשלם, יוכלו להיות מכפיל כוח בדרך למערכת חינוך טובה יותר עבור כלל הילדים בישראל.
