"כל מנהגי עיד אל אדחא שהיו פעם כמעט ואינם, חוץ מהשמחה שיש בחג", אומר מוחמד ראפע שלבי, ראש המועצה המקומית בכפר איכסאל, הסמוך לעפולה. "בעבר זה היה חג של חום ואהבה, כל המשפחה המורחבת מתאספת בבית אחד. היו יושבים ואוכלים יחד בסביבה משפחתית אוהבת. היה טעם מיוחד לחג. הילדים היום לא מרגישים אותו".

חג הקורבן נחגג בישראל בקרב המוסלמים והדרוזים היום (שישי) ועד שלישי הקרוב. בקרב המוסלמים מציין החג את המועד השנתי של העלייה לרגל למכה, מצווה שכל מוסלמי מחויב בה פעם אחת בחייו. הוא מקושר לסיפור עקדת ישמעאל, שמקביל לסיפור עקדת יצחק ביהדות, ומלווה אותו שחיטת כבש ('קורבן') ואכילת בשרו, תפילות, קניית בגדים חדשים, וחלוקת צדקה לעניים. בעדה הדרוזית מנהגי החג שונים, וכוללים תפילות וצום גם בעשרת הימים שלפני החג.

בשנים בהן הפך מילד למבוגר, ראה שלבי כיצד הקדמה וחיי הרווחה שינו את מנהגי חג הקורבן, עיד אל אדחא. "בעבר הכפר היה קטן, אולי 2,000 איש. כולם הלכו אל כולם. היום יש פה כעשרת אלפים תושבים, והולכים לבקר רק את המעגל הקרוב ביותר. פעם הנשים היו מתאספות ומכינות יחד את האוכל לחג, היום קונים הכול מוכן. כילדים היינו יוצאים לרחוב עם בגדים חדשים, מראים לכולם, משחקים. היום זה לא קיים, והילדים לא נהנים מאווירת החג כמונו".

"היום הנשים עובדות, יש כסף, וכשיש כסף מחפשים דרכים אחרות להנאה. העבודה והכסף לקחו לאפיקים אחרים. נהנים בחו"ל ולא ממנהגי העבר. אני מבין את זה, כל היום הם עובדים, ובחג זו הזדמנות לצאת עם המשפחה. המנהגים הישנים נשארו רק במעגל הקרוב".

באכסאל התקיים אירוע אחד לכבוד החג בשלישי האחרון, צנוע בהרבה מאשר בשנות ילדותו. "היום עושים תהלוכה של שעתיים מקסימום. הילדים וההורים משתתפים, ואחר כך כל אחד עושה מה שהוא רוצה. היום לא כל האנשים משתתפים, רק שבע מאות או אלף איש מתוך כ-14 אלף תושבים. בזמן הגל הראשון של הקורונה אנשים לא הסתובבו, כולם הסתגרו בבתים, היה פחד. היום אין פחד למרות הקורונה".

"תורמים למשפחות בשר עגל, סוכר ואורז, אבל זה לא מספיק"

ויש גם מי שלא יכולים להרשות לעצמם כלכלית לחגוג את החג, ומקבלים סיוע מהקהילה. "60% מהאנשים כאן משכילים, הגבר והאישה עובדים, ויש משכורת. אבל יש בערך 25% מהמשפחות שהנשים לא עובדות, או שהסתבכו עם השוק השחור. אנחנו נותנים להם סיוע לקראת החג. אחד מביא עגל ומחלק לאנשים. אחרים מביאים סוכר או אורז. גם המסגד שולח כסף לתרומות, אבל זה לא מספיק. זה מספיק רק לארוחת חג, ולא לדברים אחרים".

"הלוואי שנשב כמה שעות ונספר מה היה השנה"

"לדעתי, אנשים לא מבינים למה יש חג", אומר שלבי. "הילדים חייבים להבין למה חוגגים".

שלבי רואה בחגים הזדמנות נדירה למפגש איכותי עם המשפחה. "יש לנו רק שני חגים" הוא ממשיך. "אז לפחות יום אחד זו הזדמנות למשפחה לשבת בבית, לראות אחד את השני. כל היום עובדים, אין זמן. זו הזדמנות לחזור למשהו ישן, להרגיש את החום והאהבה של הישיבה ביחד והארוחה המשותפת. היום כמעט ואין את ההנאה הזו. בחג יש לאוכל טעם אחר, הנאה אחרת. הלוואי שנשב כמה שעות ונספר מה היה השנה, מה הבעיות ומה התכניות. זה יוצר דיאלוג".

"אתה לא מספיק בחג לבקר את כולם כמו פעם. עכשיו זה עבר לטלפונים ולווטסאפ"

חוסיין סוויטי, עיתונאי מאבו סנאן שבגליל, נזכר באופי המיוחד של החג, שמשותף למוסלמים ולדרוזים תושבי הכפר. "בעיד אל פיטר (החג המסיים את צום הרמדאן – י.ש.) החברים הדרוזים של אבא שלי באו אלינו כדי לברך. במקביל, בעיד אל אדחא היינו הולכים לברך את הדרוזים. עכשיו זה קורה מעט מאוד. זה לא בגלל שהתרחקו הקבוצות, אלא בגלל שיש יותר אנשים בכפר. אתה לא מספיק בחג לבקר את כולם כמו פעם. עכשיו זה עבר לטלפונים ולווטסאפ. בערב החג הטלפון משתגע מרוב הודעות".

לדבריו, מנהגי החג מתרחשים היום בארבעה מעגלים. "הילדים הקטנים שמחים, יש להם את התעלולים והפעילויות. במעגל של המשפחה המורחבת יש חובה לבקר את הבנות שנישאו למשפחה אחרת. יש מעגל פנים משפחתי, ומעגל החברים הקרובים, שם יש ארוחות וביקורים".

"כילד שהיינו בחג הולכים לעכו, לנסוע על עגלה וסוס ולשחק בנדנדות בפארק", מספר סוויטי, "אחר-כך זה עבר לכיכר בכפר. בכל כפר היתה בחג כרכרה מקושטת, שהילדים היו נוסעים בה ברחבי הכפר. היו תהלוכות של הצופים המוסלמים והצופים הדרוזים, ודוכנים של תירס וממתקים. מי שרצה פתח דוכן. עכשיו זה כמעט נעלם, לוקחים את הילדים לטייל בחוץ לארץ, באילת. אין כמעט חגיגות כמו שהיו אז. היום זול יותר לנסוע לטורקיה מלבלות את החג פה, יותר נוח".

חוסיין סויטי. "אתה לא מספיק בחג לבקר את כולם כמו פעם. עכשיו זה עבר לטלפונים ולווטסאפ" (אלבום פרטי)

לדברי סוויטי, "פעם היינו עושים על האש פעמיים בשנה, קראנו לזה 'בשר של החג'. היה לבשר טעם מיוחד. היום כל הזמן עושים על האש. כנער היינו נוסעים לעכו לראות סרט בחג. היו קולנוע 'בוסתן' בתוך החומות, וקולנוע 'גן עדן' מחוץ לחומות, שהיו מלאים בצעירים מכל האזור. בחג היו תמיד קטטות בעכו בין הצעירים, זה היה חלק מהחג. היום, ירייה אחת וזהו, לא צריך קטטה".

"אני מתגעגע לבוקר של החג, כשביקרתי את אבא ואמא שגרו מתחתיי. אליהם אני מתגעגע. וגם לבקר את החברים בקצה השני של הכפר. זה מאוד חסר לי".