בבית הספר היהודי-ציוני בפרבר ליד פריז שבו התחנכה ויקטוריה לג'מי (24), היא למדה לקרוא ולכתוב בעברית, אבל לא סיפרו לה שבישראל צריך לקחת יום חופש כדי ללכת לרופא, אין משמעות למספרים בתור, וכששוכרים דירה במחיר מופקע צריך גם לקבוע הדברה של ג'וקים. RAK BEISRAEL, פרויקט הגמר שלה בתקשורת חזותית בבית הספר לאמנות מנשר בתל אביב, מציג רגעים יומיומיים ומדגיש את הישראליות שבהם, מעיניה של עולה חדשה.

"DIRA" מתוך הפרויקט. "בכל העבודות זה הקול שלי, זה אני מדברת" (איור: ויקטוריה לג'מי)

בשם הפרויקט וגם בטקסטים בכרזות כתבת מילים עבריות באותיות לועזיות. למה?
"שמתי לב שכשחברים ללימודים קראו את זה ככה, הם חיקו אותי ואת המבטא שלי. זה התאים כי בכל העבודות זה הקול שלי, זה אני מדברת. חוץ מזה, ראיתי שלוקח לישראלים זמן לפרש מה כתוב, וזה דומה לחוויה של עולה חדשה שמנסה ללמוד ולהבין את המילים".

"פה צריך לצעוק כדי לקבל משהו"

לג'מי עלתה לארץ כשהייתה בת 18, שירתה בשירות לאומי במשרד המשפטים ונרשמה ללימודי תקשורת חזותית. כיום היא מתגוררת בדירת שותפות בנתניה. אביה עלה לפניה לישראל, ואמה נשארה בצרפת. "הייתה לי ילדות טובה", היא מספרת. "למדתי מהגן עד התיכון בבית ספר יהודי, וכל הזמן חייתי בבועה. אבל כל הזמן חשבתי על העלייה לארץ. גם בגלל הציונות, אבל גם בגלל קשיים שהיו בצרפת".

ויקטוריה לג'מי. "הדבר הראשון שלמדתי לומר בעברית: 'כמה זה עולה?'" (צילום: רפאל בלחסן)

למה החלטת לעלות לישראל?
"הייתה תקופה קשה של טרור בצרפת, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה. זו הייתה החלטה שהתבשלה כמה שנים לפני כן. עוד לפני העלייה ביקרתי את המשפחה בישראל. ידעתי שתהיה לי תמיכה מאבי ולא אהיה לבד. גם הרבה בוגרים מבית הספר שלי עלו".

העברית שלך ממש טובה. למדת עברית בצרפת?
"וואו, תודה. אני קצת לא בטוחה לגבי זה. למדתי לכתוב ולקרוא, אבל בצרפת אנחנו לא כל כך טובים בשפות זרות. אז הדיבור הוא מהאולפן".

מה היה הדבר הראשון שלמדת להגיד בעברית?
"כמה זה עולה?"

"AUTOBUS" מתוך הפרויקט. "ברחוב פגשתי ישראלים, והתחלתי לראות את האופי והמנטליות השונים" (איור: ויקטוריה לג'מי)

איך היה המפגש הראשון עם ישראלים?
"באולפן היו רק עולים, חוץ מהמרצה שהייתה ישראלית, אבל ברחוב פגשתי ישראלים, והתחלתי לראות את האופי והמנטליות השונים. פה צריך לצעוק כדי לקבל משהו, להיות חזקים, לא לפחד, והייתי צריכה להתרגל לזה".

מה ההבדל בין צרפתים לישראלים?
"אם מתמקדים בסטריאוטיפים, כמו שעשיתי בעבודה, זה הקלאס הצרפתי מול הפולקלור הישראלי".

יש גם דמיון?
"כן, ההומור לדעתי מחבר בין הצרפתים לישראלים".

"יש בפרויקט אהבה לארץ ולישראלים"

כשהחלה לעבוד על פרויקט הגמר, חשבה לג'מי למקד אותו בביקורת על הצרפתים בישראל. "תוך כדי העבודה", היא מספרת, "הבנתי שזה לא ממש מדבר אל הישראלים, והם קהל היעד של התערוכה. בסופו של דבר מה שיצרתי מדבר גם לעולים וגם לוותיקים".

בחרת להראות מונית שירות, אוטובוס, דירה שכורה וקופת חולים.
"אלה ארבעת הנושאים שנבחרו מתוך הרבה רעיונות שהיו לי בהתחלה. הייתי מוגבלת בזמן ובכסף. בכל אחד מהנושאים רציתי להראות תמונות שלישראלים יכולות להיראות מובנות מאליהן. למשל במונית השירות, הראיתי את הידיים שמעבירות את המטבעות. זה פרט קטן מתוך החוויה, אבל פה כל העניין".

"SHIRUT" מתוך הפרויקט. "הידיים שמעבירות את המטבעות הן פרט קטן מתוך החוויה, אבל פה כל העניין" (איור: ויקטוריה לג'מי)

ולמה כרזות מונפשות?
"כשכל הפרטים נמצאים בפריים, זה נותן חוויה שלמה של המקום, של הפולקלור. הלופ נותן תחושה של שגרה שאנחנו לכודים בה".

התגובה הראשונה שלי הייתה צחוק. איך אנשים מגיבים?
"צחוק הוא התגובה של הרבה אנשים, וככל שהם מסתכלים הם מגלים עוד ועוד פרטים, וזאת הייתה הכוונה שלי. כשהייתי בתורנות שמירה על התערוכה, הייתה לי הזדמנות לראות איך אנשים מגיבים לעבודות בלי שהם ידעו מי עומדת מאחוריהן".

"KUPAT HOLIM" מתוך הפרויקט. "ככל שמסתכלים מגלים עוד ועוד פרטים, וזאת הייתה הכוונה שלי" (איור: ויקטוריה לג'מי)

היו גם תגובות שליליות?
"לא, ולא ציפיתי שיהיו, כי אני לא מותחת ביקורת על דברים רציניים, הכול בהומור. בסוף כולם צוחקים על עצמם, ויש פה אהבה לארץ ולישראלים. אני רוצה להעביר את החן ואת הייחודיות של המדינה".

איך החיים שלך בישראל עד עכשיו?
"אני לא מתלוננת, אני מרגישה כמו דג במים, גם אם לא נולדתי פה. יש גם קשיים שאני מניחה שעוד לא חוויתי, אבל עדיף לעלות בגיל הזה, לפני שהחיים שלי בצרפת מבוססים. אבי עלה בגיל 35 וממש קשה לו. כל יום הוא אומר לי: 'אני רוצה לחזור'. אני לא. את הדברים המשמעותיים בחיים שלי עשיתי בישראל. גם יותר קל ללמוד עברית בגיל הזה. אני מסיימת עכשיו את הלימודים, אשפר את העבודות שלי ואחפש עבודה בתחום".