אירועי הזיכרון לציון 50 שנים לטבח הנורא בי"א הספורטאים ואנשי הצוות באולימפיאדת מינכן 1972, יחלו מחר (שני) בגרמניה, בהשתתפות נשיא המדינה יצחק הרצוג, חברי המשלחת והמשפחות השכולות. אחת הספורטאיות שהשתתפו במשחקים ואף הגיעו למקום השישי בגמר ה-100 מטר משוכות (מונטריאול 1976), אסתר רוט-שחמורוב, התייחסה ב'דבר' לחוויה שלה, בטור שפורסם עם פתיחת המשחקים האולימפיים בטוקיו.
***
"אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי. את מגיעה, הכל חדש והכל מרשים, את פוגשת את כל הספורטאים וזה מכניס לאווירה, משהו שאת זוכרת לכל החיים.
"נרשמתי לריצת 100 מטר, כדי שאחוש את האווירה. רצתי, שברתי שיאים שנשארו 46 שנה, עליתי שלבים, ולמעשה ידעתי בוודאות שהייתי צריכה להיות בגמר, כי 2 בנות שהגיעו לגמר נתפסו על סימום.
"הגעתי למשוכות, שהיה המקצוע העיקרי שלי, ועל הנייר לא הייתי אמורה לעלות. אני זוכרת שעמיצור שפירא, המאמן שלי, ליווה אותי בכל השלבים של החימום, והשאיר אותי בקו ההזנקה. למרות שהרגשתי ריצה איומה, הייתי כל כך מהירה ועליתי גבוה מעל המשוכות. למרות שלא הייתי אמורה, לפי התוצאות של המתחרות שלי, עליתי שלב. אמרתי לעמיצור: 'אשפר את זה בחצי הגמר', וחצי הגמר לא הגיע.
"כאשר התחלתי לרוץ ולעלות שלבים בתחרויות, היה שינוי מגמה בהישגים בספורט. לא האמינו שספורטאי ישראלי יוכל לעלות שלבים באולימפיאדה, והנה התחיל העידן של הטלוויזיה, והתחילו להקרין את זה, אנשים התעניינו, התחילו לצפות, ובשלב הזה הגיע גם הטרור.
"באותו ערב, יומיים לפי הריצה הבאה שלי, הרשיתי לעצמי ללכת להצגה 'כנר על הגג'. ישבנו בהצגה, נהנינו, הצטלמנו, והתמונות הפכו לתמונות האחרונות של כמה מהחברים. חזרתי מההצגה באוטובוס, הורידו אותי בבניין שבו התגוררנו הבנות. היינו רק 2 במשלחת, שלומית ניר, השחיינית, ואני.
"מה מחבלים? אנחנו באולימפיאדה!"
"נפרדתי מעמיצור, שאמר שבבוקר ניפגש בחדר האוכל. הלכתי לישון בחצות, מה שאני לא רגילה לעשות. בשש בבוקר דפקו בדלת. חשבתי שמעירים אותי בגלל שאני מאחרת לתחרות. אמרתי: תמתינו, והתלבשתי בבגדי ספורט. פתחתי את הדלת ועמדו שם שלומית ניר והאחראית על המסדרון. הן אמרו שאני צריכה להתלבש מהר, לקחת את כל הדברים שלי ולהתפנות, כי חדרו מחבלים. את מקבלת בשורה כזאת בבוקר, ואת לא יודעת על מה הם מדברים בכלל. מה מחבלים? אנחנו באולימפיאדה!
"זה היה הזוי. הייתי בת 19 וחצי, לא הבנתי מימני ומשמאלי. אני זוכרת שיצאתי לכפר וראיתי שהכל רגיל. אנשים עושים חימום, מסתובבים. לא הייתה תחושה. גם אלו שגרו בכפר, לא כולם הרגישו את זה. זה היה בחדרים, ורק דרך אמצעי התקשורת הבנו מה קורה ושזה פה אצלנו.
"יש כמה תמונות שאני זוכרת: אחת זה את המתח הזה, שאם לא משחררים את 232 המחבלים שנמצאים בישראל, אז הם יירו במישהו. הם עשו את זה פעמיים, והיה פחד שיעשו שוב. המתח הזה נמשך יממה שלמה.
"התמונה השנייה היא שהחליטו כביכול לשחרר אותם, והגיעו מסוקים לכפר האולימפי בשביל לקחת אותם משם. ראינו אותם מובלים על ידי המחבלים עם אזיקים על היידים, הולכים מושפלים. אלו תמונות שלא שוכחים.
"אני זוכרת שחיפשתי את המאמן שלי ביניהם, ידעתי שהוא שם ולא ראיתי אותו. הייתה לי תחושה שהוא הלך. חזרנו הביתה בתחושה נוראית. עשו לנו עצרת של יום אחד, ואז המשיכו את האולימפיאדה.
"בשדה התעופה ראינו שמכניסים את הארונות לאותו מטוס שלנו. חזרנו לארץ. כל המשפחות הגיעו לשדה והלכו לקבור אותם. אלו ימים שצרובים לכל מי שהיה באותה התקופה. אנשים לא שוכחים את זה. אני, כאחת שחוויתי, אבל ביחד עם כולם. זה משהו שנחרט. לקחתי על עצמי מאז להזכיר אותם.
"לאולימפיאדת מונטריאול 1976 הגעתי לאחר שכבר נישאתי והיה לי ילד. התאמנתי בלי המאמן שנרצח במינכן, התאמנתי עם בעלי, שהיה אמור להשתתף באולימפיאדה במינכן, רק שהוא לא עשה את המינימום במקצוע שלו, התעמלות מכשירים. הוא הרים את הכפפה, למרות שהוא לא ידע מאתלטיקה, היה לו תואר מאמן בהתעמלות. אבל בהתעמלות יש המון אלמנטים, והיה לו קל להשתלט על הטכניקה של המעבר בין משוכות.
"בטקס הפתיחה נשאתי את דגל ישראל, שהיה מעוטר ב-11 סרטים שחורים, לזכרם של הנרצחים במינכן. עצם זה שהחזקתי את הדגל וצעדתי באולימפיאדה, הייתה תחושה חזקה: את מייצגת את המדינה ואת מייצגת את הנרצחים. זה היה מעבר לספורט. אני זוכרת שלקחתי את הדגל והלכתי מהר, הקבוצה שהייתה אחריי נשארה מאחור.
"במונטריאול רצתי רק 100 מטר משוכות. עליתי שלבים והגעתי לגמר. לאחר מכן הסתבר שהמקום ה-6 שלי בריצה הזאת היה יותר גבוה, כי כל המתחרות שייצגו את המדינות הקומוניסטיות, לא היו פייריות. אני לא יודעת אם באשמתן או לא, כי המדינות שלהן כל כך רצו לפאר את עצמן והלעיטו את הספורטאים בכל מיני חומרים, שפגעו בהם מבחינה פיזית, אבל שיפרו להם את התוצאות.
"למונטריאול הגעתי כדי להגשים את החלום של המאמן שלי, עמיצור שפירא. מהאימון הראשון הוא אמר לי: 'אני מכין אותך לאולימפיאדה'. הגענו למינכן והוא לא חזר איתי".
