בדניפרו גנרטורים עולים 3 משכורות חודשיות ממוצעות, בגורדי השחקים של קייב נכנסים למעלית רק אם ממש צריך, בחרקיב שואבים מים מהבאר ובלביב הולכים למסעדה כדי לאכול מאפים ולהטעין את הטלפון הנייד. תושבי אוקראינה נכנסים לחודש שלישי של עלטה.

פאני אלנה, קייב: "חורף ללא מים וחימום הוא ניסיון להשמדה"

פאני אלנה (54), מדריכת סיורים מקייב, נאלצה לדחות את השיחה עם 'דבר' חמש פעמים ביום אחד. לבסוף, קרוב לחצות, החשמל חזר והיא לא התמהמהה אפילו לשנייה. "אני במשטר עבודה חדש שמנצח את הדחיינות שלי", היא צוחקת. "לפעמים החשמל מתנתק, והמחשבה שאני רוצה לכתוב עדיין תקועה בראש – אז אני רצה מהר לכתוב אותה בטלפון, הולכת לישון ומדליקה את מנורת הלילה, שכמובן לא נדלקת כי אין חשמל, אבל זה משמש אותי למעין שעון מעורר. ברגע שהחשמל חוזר, המנורה נדלקת, אני קמה במהרה, שוטפת את הפנים במים קרים – וחוזרת לתקתק את מחשבותיי לתוך המחשב".

פאני אלנה. ""גם אם היה לי גנרטור, הוא לא היה מספק לי אינטרנט" (צילום: אלבום פרטי)

מתחילת המלחמה היא נמצאת בעיר ובסביבתה, עוזרת למכריה למצוא פתרונות מגורים ותומכת באביה בן ה-84. מאז הפצצות אוקטובר, הכינוי לתחילת המתקפה הרוסית המכוונת על תשתיות המדינה, החשמל בביתה בא והולך לסירוגין כל ארבע שעות. כדי להתמודד עם העלטה רכשה שתי סוללות ניידות שמחוברות אליהן בעיקר מנורות. "גם אם היה לי גנרטור", היא אומרת, "הוא לא היה מספק לי אינטרנט".

לאלנה יש כירת גז בבית, אבל לחבריה בבניינים החדשים שנתקעו עם כירות חשמליות יש פחות מזל. "אנשים קנו סירי בישול חשמליים, ולימדו את עצמם לצאת למרתונים של בישול. אחרי ההלם הראשוני, התחלתי להתרגל לשגרה. היא הביאה איתה רוגע מסוים, כי אני יודעת שעוד כמה שעות החשמל יחזור, גם אם זמנית. בזמן החושך? אני קוראת ספר או תופרת ברוגע".

חבילה לנתקעים: פנס, מים, קרקרים, טיפות רוגע, מגבונים לחים ושקיות זבל. על הפתק נכתב: "נא לא להשתמש שלא לצורך" (צילום: פאני אלנה)

הקושי העיקרי הוא גורדי השחקים. אלנה גרה בקומה השביעית, וויתרה לחלוטין על האפשרות למעלית. "מעליות בימינו זה כמו לוטו – עושים הכול כדי להימנע מהן". במעלית ביתה אנשים העמידו חבילות למי שייתקע, ובהן מים, קרקרים, פנס וערכת עזרה ראשונה. "מפחיד להיתקע במעלית בקור. בינתיים לא מאוד קר, אבל ברור לנו שיהיה קר יותר. חורף ללא מים וחימום הוא ניסיון להשמדה. ככל שהלחץ עלינו גדל, מתחזקת ההתנגדות שלנו והאמונה שנוכל לעמוד במצב הזה".

אלנה גרה לבדה בדירה, חצי מהבניין שלה עזב את העיר, חלקם את המדינה. הרגעים הקשים ביותר הם בחושך בלילות שבהם גם הרשת הסלולרית נופלת. "יש הרגשה של סוף העולם, אבל מישהו שכח לעדכן", היא אומרת. "בשגרת החיים שלנו אנחנו מסתובבים בדירה שלנו, לוחצים על מתגים, על כפתורים. אבל ברגע שאתה מנותק מהעולם, בלי אור או יכולת להתקשר – השדים בתוך הראש שלך מתחילים להתפרע. למי אתקשר אם משהו יקרה לי?"

התאורה בדירתה של אלנה. "ברגע שהחשמל חוזר, המנורה נדלקת, אני קמה במהרה, שוטפת את הפנים במים קרים – וחוזרת לתקתק את מחשבותיי לתוך המחשב" (צילום: פאני אלנה)

את הסיורים שלה העבירה לזום עוד בתחילת המלחמה – ולמרות המצב האבסורדי, ההזמנות רק עומדות בתור, ואנשים מוכנים להסתכן בסיור בעקבות מקומות והיסטוריה אוקראינית גם אם יופסקו באמצע. "זה לא רק שהם מעניינים, יש בהם ממש צורך", אומרת אלנה. "הבנתי שזה מאפשר לאנשים לעשות סוויץ' רגשי, שמאוד חשוב במצב הזה. גם בזמן מלחמת העולם השנייה – בערים, בגטאות – אנשים היו הולכים לקולנוע ולתיאטרון רק עבור שעה וחצי של התנתקות מהמציאות".

בכפר של אביה מחוץ לעיר, החשמל פועל לא יותר מארבע שעות ביום. "אבא אומר שאנשים התחילו יותר לשוחח אחד עם השני", היא אומרת, "זה דבר מדהים. אבי ואשתו גדלו בתקופות היוקרה של הרדיו, ומבחינתם זו חזרה לילדות. שולחן, נר, משחקי שולחן – התגובות האלו מדהימות אותי, ממלאות אותי בהערכה. גיליתי שאני לא פחדנית כמו שחשבתי שאני, ושבמצבי קיצון אני מצליחה לצלוח פחדים ואתגרים, בוודאי כשיש אנשים אחרים שתלויים בי".

לאדה מוסקלץ, לביב: "כשאין מים אני הולכת לכפר הסמוך ושואבת"

"אנחנו כבר רגילים לאזעקות, לזוועות בחדשות, אבל המצב שבו אין חשמל זמן ארוך משפיע אחרת,  ובעיקר על מצב הרוח", אומרת לאדה מוסקלץ (34), היסטוריונית במרכז ללימודי היסטוריה אורבנית בלביב, שמתגוררת עם אימה. "יש לי חברים שהחזיקו הרבה זמן רוח אופטימית, ועכשיו יותר קשה להם. זה כנראה כי חשמל הוא דבר כל כך בסיסי, שיש אותו תמיד, ואתה מעולם לא מפקפק באפשרות קיומו".

בשונה מהעלטה המוחלטת של קייב, המצב בלביב משתנה משכונה לשכונה. בערב אחד בבית שלה יש חשמל, מים ואינטרנט, אבל מהחלון אפשר לראות את הבתים בשכונה המקבילה חשוכים. "אף אחד לא יודע להסביר בדיוק למה זה ככה", אומרת מוסקלץ. "הבית השלי קרוב לבית החולים, ואנחנו יושבים על אותה רשת חשמל. אולי בגלל זה. אבל המצב גרוע יותר בערים קטנות, דודה שלי גרה בעיירה קטנה לא רחוק מלביב ואין לה חשמל בכלל.

לאדה מוסקלץ. "חשמל הוא דבר כל כך בסיסי, שיש אותו תמיד, ואתה מעולם לא מפקפק באפשרות קיומו" (צילום: אלבום פרטי)

"הכי קשה זה האינטרנט, כי זו העבודה שלי". מוסקלץ החליטה לוותר על רכישת סוללת 'אופלואו' – סוללה ניידת גדולה וחזקה במיוחד, שמסוגלת להטעין מחשב עשר פעמים ועולה קרוב ל-1,000 דולר. "אז תהיה לי סוללה במחשב, אבל אין אינטרנט ואין רשת סלולרית. באחד הימים התחילה הפצצה באמצע שיעור שהעברתי, והאינטרנט הפסיק לעבוד. הפסקתי את השיעור ופשוט התיישבתי וקראתי ספר".

ניתוקי החשמל הגיעו בהפתעה מסוימת לעיר, שנמצאת אלפי קילומטרים מהחזית. עד שהתחילו הניתוקים, אפשר היה להתעדכן באינטרנט בזמן ההזעקות וההפצצות, אבל כשהחשמל נפל הבתים נותרו מיותמים, ולכן מוסקלץ קנתה רדיו שעובד על סוללה נטענת. "שנים לא הקשבתי לרדיו, ועכשיו אנחנו כמו בזמנים אחרים, אבל לומדים להסתגל לזה כי מעטים קונים גנרטורים. זה מאוד יקר וגדול, ולא לכולם יש מקום לשים אותו בבית".

כשהצבא האוקראיני שחרר את חרסון לפני חודש, החברה הראשונה שנכנסה לעיר הייתה חברת הדואר נובהפוצ'טה – חברת דואר אוקראינית שמחזיקה הרבה גנרטורים, ומאפשרת לאנשים להיכנס לסניפים שלהם ולהשתמש בחשמל. "אפשר ממש לראות אנשים מגיעים עם בלנדרים ומכונות גילוח כדי להשתמש בחנויות שמעניקות גישה לחשמל", צוחקת מוסקלץ.

גנרטור נייד בסניף דואר בלביב. "אנשים מגיעים עם בלנדרים ומכונות גילוח כדי להשתמש בחנויות שמעניקות גישה לחשמל" (צילום: לאדה מוסקלץ)

בחרסון כיום אין בכלל חשמל, ומוקדי החשמל הם אוויר לנשימה – אך חנויות כאלה פזורות גם ברחבי לביב, ומאפשרות פתרון לבתים שמנותקים לאורך זמן. "זה טוב שיש מקום שאפשר לבוא לשתות תה חם ולחבר את המחשב, ויש מפה אינטראקטיבית מיוחדת שממפה את המקומות האלו. אצלי בשכונה יש מסעדה טטרית שקנתה גנרטור, והם מזמינים אנשים לשתות קפה, לאכול מאפה מטוגן ולהתחבר לחשמל. לעתים בגלל העומס על הרשת הם מבקשים סליחה שמכונת האספרסו לא עובדת ומציעים ללקוחות להתפשר על קפה פילטר במקום".

"אני עד עכשיו לא מבינה איך אפשר להסתדר בלי אינטרנט אפילו יום, בלי להתכתב עם חברים שלי בווטסאפ, אני מרגישה בודדה בדירה. זה קשה. אבל הדבר השני הוא המים. כשאין מים אני הולכת לכפר הסמוך לבית שלי ושואבת משם מים. למזלי אני גרה בקומת קרקע. אבל אם מישהו גר בקומה 11 במרכז העיר, אני לא מבינה איך הוא מסתדר".

מה עם הסקה?
"אנשים שיש להם בית בכפר נוסעים לשם כדי להתחמם בקמין. בערים מאוד קר ולא לחלוטין ברור מה נעשה בחורף. היה לנו סתיו יחסית חמים, אבל עכשיו התחיל להתקרר וירד שלג. יש לי חברה שהבת שלה הולכת לגן, ולפני כמה ימים אמרו לה לחזור לקחת את הבת הביתה כי אין חשמל ואי אפשר לתפעל את הגן, אז היא הלכה באמצע יום העבודה".

מה עושים אנשים במקרי קיצון?
"שמעתי על ילדה קטנה שחייבת להיות מחוברת למכונת אינהלציה כדי להישאר בחיים, וההורים חיפשו מענה לזה. זה עניין, כי באף מקום לא בטוח שיהיה חשמל. עכשיו התחילו לתת חשמל מיוחד לבתי חולים, אבל לא לכולם. מדינות שולחות גנרטורים לבתי החולים והמרפאות. אבל הדבר הכי בטוח עבורה יהיה לעזוב את אוקראינה".

אירינה פיוטניקו, דניפרו: "המטרה שלהם היא להקפיא אותנו"

"קשה לבנות תוכניות, אפילו לא ליום המחרת", אומרת אירינה פיוטניקו (53), עצמאית תושבת העיר דניפרו. "בניתי רשימת משימות לעבודה, פתאום הפצצה. מסביב אין כמעט עבודה, והגנרטור הכי זול עולה 2,300 אירו (8,300 שקלים). אבל זה לא מסתיים שם – כי צריך למלא אותם בדלק יקר שרק מתייקר כל הזמן".

דניפרו נחשבת לעיר חזית והיא מופצצת על בסיס שבועי. הנפילות ברובן מתרחשות באזורי תחנות הכוח. "המטרה שלהם היא להקפיא אותנו. זה נאמר באופן מוצהר", אומרת פיוטניקו. ניתוקי החשמל מובילים לכך שגם משאבות המים ומערכות החימום המרכזיות מתנתקות, והתושבים נשארים ללא חימום ומים במשך ימים. "אנחנו גרים בכפר ליד העיר, ואנחנו שואבים מים בעצמנו. איפה שאי אפשר לשאוב – אנשים אוגרים מים בכל כלי אפשרי כדי שאפשר יהיה להשתמש בשירותים, להתקלח ולשטוף כלים".

אירינה פיוטניקו. "קרובי משפחה ברוסיה אומרים לנו שמגיע לנו שאנחנו קופאים בבתים שלנו אחרי שלא הסכמנו להיכנע" (צילום: אלבום פרטי)

דניפרו מכינה את עצמה לחורף. באזור שנמצא מצדו המערבי של נהר הדנייפר חופרים תעלות ענק שתושבים יוכלו לשאוב מהן מים, וברחבי העיר פיזרו "נקודות עצמאות" במתנ"סים, בתי ספר ומבני ממשל, שבהן אפשר להגיע ולהתחמם בחינם, לשתות תה, להטעין את הטלפון ולמלא מים.

"עכשיו מינוס 8 בחוץ, וזה יחמיר", אומרת פיוטניקו. "יש בניינים שבהם החימום תלוי לחלוטין בחשמל. אנחנו מחממים בתנורי גז. למזלנו, הבית שלנו בנוי לטמפרטורות קרות. בשנה שעברה הגענו למינוס 25 מעלות, אבל גם כשלא היה חימום, בינתיים הטמפרטורה הכי קרה היא 16 מעלות, ואני לא חושבת שנגיע לקיפאון. אנחנו לומדים להתרגל, ואני בטוחה שנצליח לשרוד. העיקר שהמלחמה תסתיים בניצחוננו".

לדעתך זה יקרה בקרוב?
"בינתיים לא, אבל אנחנו מחזיקים. במצבים קריטיים מתגלים כל קווי האופי של אנשים – אנשים שלא התעניינו מימיהם בפוליטיקה כבר נמצאים שנה בשדה הקרב, אחרים שמתרברבים בערכים יושבים בחו"ל ואדישים, וקרובי משפחה ברוסיה אומרים לנו שמגיע לנו שאנחנו קופאים בבתים שלנו אחרי שלא הסכמנו להיכנע. אלו החיים".

לודמילה חרצ'אנקו, חרקיב: "הדבר הכי נורא זה להיות שעות ארוכות בחשכה"

"הכול, הכול זה חסכנות" אומרת לודמילה חרצ'אנקו (70), תושבת חרקיב. "בחוץ עכשיו מינוס 6, ובלילה מינוס 10. יש לנו חימום רק מתנור גז, ואסור להדליק אותו חזק מדי. הבית שלנו מחומם ל-18 מעלות, ובתוספת לבוש זה מספיק. כשיהיה קר יותר נצטרך להתלבש טוב יותר".

חרקיב עדיין נמצאת בחזית המלחמה. הפצצות של שכונות ובתים קורות כמה פעמים בשבוע, ואת הדי הלחימה בשטח שומעים מרחוק. "הפחד מהטילים והמל"טים האלו הוא הדבר הקשה ביותר, יותר מהחשכה והקור. עכשיו אומרים שההפצצות יכולות להחמיר יותר".

חראצ'נקו מרותקת לכיסא גלגלים וניתוקי החשמל קשים לה במיוחד, אבל בימים חמימים בלי אזעקות היא משתדלת לצאת החוצה בתמיכת משפחתה. כספי הפנסיה שלה עדיין משולמים, וחנויות המוצרים ובתי המרקחת פתוחים. "הדבר הכי נורא זה להיות שעות ארוכות בחשכה, כשמסביב הכול חשוך ברחובות וגם בבתים אחרים", אומרת חראצ'נקו. "בשבועיים האחרונים זה קורה לעתים רחוקות יותר, אבל עד אז, לפעמים הניתוקים היו נמשכים גם יום שלם. היו מדליקים חשמל רק בלילה. כשאין חשמל, שום דבר חוץ מהפנסים לא עובד. כשיש חשמל, מתעסקים רק בלהטעין ולהתפלל שהחשמל יחזור לפני שהפנסים יכבו".

"היום אני חושבת רק על דבר אחד. יש לי שני נכדים. אחד במערב אוקראינה והשני מחוצה לה. אני מאוד מתגעגעת אליהם ומאוד רוצה לראות אותם".