40% מהילדים סובלים מטראומה כלשהי בחייהם, לדברי כרימה אלמדהון, מומחית ויועצת לגיל הרך. "ילדים שנחשפים לאלימות באופן תדיר עלולים לאמץ דפוסי התנהגות אלימים", מתריעה כרימה אלמדהון. "אין דין טראומת נפילה מכיסא כדין אונס, אך כל טראומה דורשת טיפול".
שינוי חד בהתנהגות הילד הוא סימן מובהק שצריך להדליק נורת אזהרה אצל ההורה. "אם הילד הפסיק פתאום לאכול מאכל שהוא אוהב, הפסיק לעשות דברים שאהב לעשות, או שיש נסיגה בתפקוד היום-יומי שלו. לכל ילד יש מופע אחר של טראומה. הילד מבקש עזרה במקום העזרה שלא קיבל בעקבות הטראומה".
האלימות המתמשכת והאווירה רוויית החרדה ברחוב הערבי מקשה על ההורים להקנות תחושת ביטחון לילדיהם. "ההורה חרד כי הוא חי את המציאות. יש לו חרדות אישיות וחרדות הוריות", מסבירה אלמדהון. "אבל ההורה צריך לשדר מסר של ביטחון ומוגנות. ההורה צריך כלים להתמודד עם החרדה שלו ועם החרדה של ילדו. על ההורה להיות ערני". אלמדהון מדגישה שהחרדה של הילד גדולה פי כמה מהחרדה של ההורה, בשל תחושת חוסר השליטה במציאות והשתקפות חרדות ההורה בילד.
"אם הילד שואל על ירי שנשמע בשכונה", מדגימה אלמדהון, "צריך לבחון אם זו שאלה רגילה או שאלה שמסתירה חרדה, אם יש גמגום או רעד. בכל מקרה, צריך לענות ישירות בלי להכביר במילים ובהסברים. צריך תשובה פשוטה וישירה לשאלה בשפה שהילד מבין. אבל צריך גם לשמר תחושת ביטחון ולהרחיק את האירוע מהילד, משפטים כמו 'היה ירי אבל הוא רחוק', 'זה לא מכוון אליך, לא יפגע בך' וכו'".
"אדם שלומד לעזור לאחר, לא יפגע באחר"
אלמדהון מודאגת מתגובת החברה לאלימות ולפשיעה. היא טוענת שדעיכת הגינויים או היעדרם תורם לנרמול הסיטואציה. נרמול הטראומה או הכחשתה יביא את הילד להשלים עם המציאות ולאמץ קוד התנהגות של אלים. "כשהילד מבין שזו המציאות, הוא מעדיף להיות התוקף ולא הקורבן".
אלמדהון חוזה שגדל דור צעיר באווירה אלימה, שיאמץ דרכי התנהגות אלימות. היא דורשת את התגייסותה של החברה כולה. "רק אם מערכות החינוך, הרווחה, בריאות הנפש והמשטרה ישתפו פעולה – נצליח לעצור את התופעה. להתנדבות למען האחר יש פוטנציאל אדיר. אדם שלומד להסתכל אל האחר והמצוקות שלו ולעזור לו, לא יפגע באחר".
אך היא ערה לכך שזה לא מספיק. "אנחנו צריכים בריאה חדשה. צריך לברוא מחדש את התרבות שלנו. לא מספיק לטפל בטראומות ספציפיות. צריך ליצור אווירה חברתית אחרת".
