חכיתיה. שפה נכחדת שהיא לשון אחות ספרדית-יהודית של הלאדינו, כמעט לא מדוברת יותר. אבל סוד החכיתיה עובר מפה לאוזן, במפגשים מוזיקליים, בבתי כנסת ובסדנאות ייחודיות. מחרתיים (חמישי) יעלה מופע השירים "חכיתיה אהובתי" של שלישיית "קול עוד תוף" (אסתי קינן עופרי, ארמונד סבח ואורן פריד), בבית הקונפדרציה בירושלים בניהולו של אפי בניה.

"אנחנו מנגנים בעיקר מוזיקה מהבלקן", אומרת ל'דבר' הזמרת אסתי קינן עופרי. "לפני כמה שנים הזמינו מאתנו שני עיבודים בלאדינו וגם בחכיתיה. אלו שירים שאני מכירה כשירה ווקאלית, בלי כלי נגינה. זו שירת נשים מהבית, בסגנון יותר מרוקאי".

החכיתיה והלאדינו נכתבו שתיהן באותיות עבריות, אבל השירה נכתבה בספרדית. הבסיס לשתי השפות היא אותה ספרדית שדיברו היהודים בזמן הגירוש במאה ה-15, אבל ההבדל ביניהן הוא בהתפתחות: הלאדינו ספגה לתוכה הרבה מהתורכית ושפות הבלקאן והחכיתיה ספגה ניבים ערבים מקומיים מצפון מערב הים התיכון. עם שינויי השלטון באזור, הלכה והשתנתה גם היא, עד שכמעט נעלמה.

אסתי קינן עופרי. "שירת נשים מהבית, בסגנון יותר מרוקאי" (צילום: אורי שדה)

במופע "חכיתיה אהובתי" אסתי קינן עופרי לא נוטשת את הלאדינו ועושה מעברים בין שתי השפות, מילים מוכרות שחדרו לשפות האלה מעברית או מוגרבית.

איך את מצליחה לשמור על הדיאלקטים והמבטאים השונים?
"הייתי צריכה להתייעץ לגבי הדקויות של המבטא והשפה. הקשבתי לאנשים שדייקו אותי. אבל כיום לא נשארו הרבה אנשים שיכולים לעשות את זה. הייתי שמחה אם אנשים היו מתקנים אותי יותר. החכיתיה התרחקה קצת מהמאה ה-15. יש בה יותר השפעות של ספרדית מאוחרת".

קינן עופרי נולדה באיטליה וגדלה בישראל. "אני מושפעת מאוד ממוזיקה ערבית, אבל לאמא שלי יש שורשים מהבלקן ומטורקיה". היא הגיע למוזיקה מתחום המחול ועבדה ככוריאוגרפית. "למדתי המון מוזיקה, וספציפית מוזיקה ערבית. עודד זהבי שמע אותי פעם אחת שרה וביקש ממני לשיר בלאדינו. אמנם הכרתי איזה שני שירי ערש שאימא שלי הייתה שרה לי, אבל הוא עבד איתי וחיבר אותי לשירים.

"המנגינות נכתבו בתווים, אבל אני התאהבתי בשירה המקאמית (שירה בעל-פה שלא נכתבה בתווים). קראתי את התווים, אבל בלילה ביקרו אותי קולות שאמרו לי 'ככה צריך לשיר את זה'. זו הייתה ממש רעידת אדמה בשבילי. השמעתי את השירה שלי לזהבי והוא מאוד התרשם וכתב עבורי יצירות שמתאימות לגוון הקול שלי. אני כנראה נוגעת באיזה שורש מאוד חזק. זה לא איזה סיפור קלאסי של מישהי שגדלה במשפחה ספרדית טהורה, החיבור שלי קצת שונה".

שירת נשים בציבור לא נהוגה ולעתים אסורה בקהילות דתיות ומסורתיות כיום. איך זה התקבל בציבוריות אז?
"לשירת נשים היה מקום משמעותי בחיי הקהילה הספרדית, הן שרו בפרהסיה, לא בבית הכנסת, אבל כן בחתונות, בטקסי לידה, ברית מילה וכמובן הן היו מקוננות בהלוויות. בקהילות טורקיה ויוון למשל, הייתה נהוגה שירת נשים בלאדינו, במשך שלושת השבועות שלפני תשעה באב. הן שרו כדי להכין את הנפש ליום האבל באופן שהוא פחות רוחני ויותר רגשי".

קינן עופרי הקימה את מרכז "אוֹרוּ", שמתרכז בלימוד המוזיקה המסורתית והאותנטית, והמופע הוא אחד הדרכים של המרכז להציל את אוצרות התרבות האלו. "המרכז מכוון לאנשים שרוצים להמשיך להשקיע בשימור שירה מסורתית, שלא יכולה לעבור בכתב או בהקלטות".

נגן העוד ארמונד סבח, הזמרת אסתי קינן עופרי והמתופף אורן פריד, מתוך טריו "קול עוד תוף" (צילום: אור גואטה)

במרכז מלמדים ארמונד סבח, אמיתי אריכא, הרב אייל סעיד מאני ואבטה בריהון. "חשוב לי לפעול גם בתל אביב, לא רק בירושלים. אני רוצה לקשור לזה אנשים נוספים שיוכלו בעתיד גם ללמד את המוזיקה הזו ולא רק לבצע תעתיקים. פיתחנו שיטות שבאמצעותן אפשר להגיע לטכניקה מאוד גבוהה ולהקשיב לדברים המתוחכמים שיש בפשטות.

"יש לנו מסורת מאוד עשירה. כשלומדים מוזיקה קלאסית מתמחים בבארוק, ברומנטית, בימי הביניים. למה אנחנו צריכים ללמוד את הניואנסים וכל סוגי הג'אז של עמים אחרים כשאנחנו יכולים להעמיק בשפות ותרבויות שהן שלנו? אני רוצה ליצור את האינטימיות הזו עם המוזיקה. לחבר את הווירטואוזיות עם השירים העממיים. לחבר את הקהל מהקרביים".

במופע שיתקיים בבית הקונפדרציה יבוצעו בעיקר יצירות בחכיתיה ובלאדינו, שנוגעות לסולמות שקיימים במרוקו, וגם שירה בלקנית. "סבח הוא מומחה לכל סוג המוזיקה המרוקאית. הוא מקשיב לחכיתיה ויכול להגיד לי 'תשמעי, זה ממש דומה לגנאווה, זה של הברברים, זה נשמע יותר ספרדי'. נוצר מין חמין כזה, זה החופש בפולקלור, שכל סגנון הושפע מהסביבה והביא גוונים משלו".

המופע "חכיתיה אהובתי – לאדינו ומסורת מרוקו" של טריו 'קול עוד תוף' יתקיים בבית הקונפדרציה בירושלים מחרתיים (19 בינואר) ב-20:30.