הגאווה הגדולה של אלי בדש, יו"ר הוועד הארצי של עובדי המנהל והמשק בבתי החולים הממשלתיים, הוא ש-20,000 העובדים שבאחריותו הפסיקו להיות שקופים. זה מתבטא גם ביחס לוועד בקרב הנהלות בתי החולים ומשרדי הממשלה, ובעיקר בתלוש השכר שלהם, שגדל משמעותית בעקבות הסכם היסטורי אליו הגיעו בקיץ 2021. אבל מבחינתו, ההסכם ההוא אינו סוף הדרך, והוא מסמן עוד אתגרים נוספים לשיפור מצבם של העובדים אותם הוא מייצג.

בדש, בן 65, משקיע את הלב והנשמה בעובדי בתי החולים בכל הארץ, וגם בעובדים ובמטופלים של בית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה, שבו הוא עובד כמנהל המטבח. השיחה איתו נערכת בשעת ארוחת הצהריים בחדר האוכל של בית החולים. התפריט: שניצל, קוסקוס עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב ומגוון סלטים.

"האוכל פה במטבח טרי כל יום", הוא מספר, "השניצלים טריים ולא קפואים, את כל האוכל זורקים בסוף היום ומכינים חדש למחרת. פעם בחודש עושים ערב סביח, והמטופלים מתים על זה. פעם בחודש אני מכין עוגה לכל מחלקה, שיחגגו למטופלים ימי הולדת. זה חשוב, שירגישו בבית כמה שניתן, שתהיה להם תזונה טובה כדי שיוכלו להחלים."

ספר על עצמך, איך הגעת לעבוד בבית חולים פסיכיאטרי?
"אני גר באור עקיבא כל חיי. סיימתי בית ספר תיכון והלכתי לצבא, הייתי ג'ובניק בצבא ולא עשיתי המון, כי אבא שלי נפטר רגע לפני הגיוס, וזה הוריד ממני את החשק לשירות. אחרי השחרור עבדתי בעבודות מזדמנות, התמזל מזלי והביאו אותי לעבוד פה, ממש במקרה, והשאר היסטוריה. אני כבר 35 שנים פה.

"אני האדם הכי מאושר עלי אדמות על זה שמצאתי את עצמי פה. באור עקיבא היה שם רע לשער מנשה, היינו אומרים שזה בית משוגעים. פחדתי כשזימנו אותי לעבוד כאן, אבל היום אני רק מאחל לילדים שלי שימצאו מקום עבודה כזה. זה שכר טוב, תנאים טובים, וצוות שהוא משפחה. זה תענוג. בנינו למטופלים חדר כושר, שמנו איש כוח עזר שמאמן אותם. אנחנו פה בשביל המטופלים, אנחנו עושים הכול בשבילם. וזה כיף גדול. זאת מחלה נוראית, והם צריכים תמיכה בשביל להחלים ממנה."

ואיך הגעת לוועד?
"התחלתי בעבודות שטח, עבודות שחורות מה שנקרא. אחרי שנה קיבלתי קביעות. באותה השנה היו בחירות לוועד העובדים, והחבר'ה אהבו אותי ואמרו לי להגיש מועמדות. אמרתי 'מה זה ועד?', לא ידעתי, הסבירו לי שצריך לעזור לעובדים, דיברו על מתנות, טיולים. לא הזכירו את זכויות העובד בכלל, אף אחד פה לא הבין בזה כלום. אז רצתי וקיבלתי מקום ראשון, אחרי שהייתי כאן רק שנה."

"אי אפשר שיושב ראש ועד לא יבין כלום"

בדש אמנם ניצח בבחירות, אבל הבין שהוא זקוק לניסיון של יושב הראש הקודם. "ביום שנבחרתי ראיתי את היושב ראש שהיה לפניי, איש מכרכור בשם עזרא יושעי, הולך הביתה עצוב. החבר'ה שלי אמרו, 'בוא, נבחרת, תתחיל ותעזוב אותו'. אני אמרתי, 'אבל מה זה יושב ראש? מה עושים? מה צריך לעשות? אני לא יודע כלום', והם אמרו לי, 'אל תדאג, נסביר לך'.

"אני אמרתי, 'לא, לא יהיה דבר כזה. אתם רוצים להיות איתי? נוסעים לעזרא יושעי בכרכור'. אמרתי, אני לא רוצה להיות יושב ראש, אני רוצה שהוא ימשיך להיות יושב ראש ואני אלמד ממנו. ידעתי כבר אז שאי אפשר שהיושב ראש לא יבין כלום, ובאמת עד היום אני רואה שהרבה כישלונות נוצרים כשיושב ראש נבחר בלי להבין מי נגד מי. הוא לא יכול לעזור לאנשים ככה.

"דפקתי על הדלת של עזרא יושעי, והוא התפלא. ביקשתי להיכנס והוא אמר 'בטח! ג'ונם', הוא אמר לי, הוא כורדי, ג'ונם זה 'אהוב שלי'. אמרתי לו "עזרא, אני לא יודע כלום, זה לא חוכמה להיכנס ככה לתפקיד'. הוא שאל אותי מה אני רוצה, ואמרתי שאני רוצה שהוא יהיה יושב הראש ושאני אלמד ממנו. וכך היה. הוא עדיין חי היום, פנסיונר, מבוגר, עדיין עם ראש צלול, אדם תענוג.
"מאז, כבר 34 שנה, אני כל שלוש שנים מקבל את מלוא הקולות של עובדי המנהל והמשק בשער מנשה. כי אני משקיע את הנשמה בשביל העובדים. לפני חודש היו בחירות, מתוך 225 עובדים קיבלתי 222 קולות. אפילו המתמודדים מולי הצביעו לי, כי רצו להיבחר יחד איתי."

בוועד הארצי: "ידעתי שאני הולך להילחם על זכויות העובדים"

איך הגעת לוועד הארצי?
"כששמעתי על הוועד הארצי לא ידעתי מה זה. לא היתה אז הכימיה שיש היום בין הוועדים במקומות העבודה השונים. התחלתי ללכת לכנסים ולסמינרים, ואמרו לי ללכת לבחירות של הוועד הארצי. לפני שלושים שנה נבחרתי בפעם הראשונה למזכירות של הוועד הארצי.

"לאט לאט נכנסתי לעניינים. ראיתי במהלך השנים שאף אחד לא סופר את עובדי המשק ואת כוחות העזר. לא ספרו אותנו. היו עושים לנו טובה, נותנים פה אחוז, שם אחוז. אם לא היינו מקבלים תוספות דרך ההסתדרות, אין, כלום. הוועד הארצי שהיה לפניי לא ירד מספיק לשטח, לא הלכו לבתי החולים. ובשטח לא הייתה מודעות לוועד הארצי, ולא ידעו שיש כתובת שאפשר לפנות אליה עם בעיות.

מה חשבת שצריך לשנות?
"החזון שלי היה לקשור את העובדים לוועד הארצי. פיתחתי את החזון הזה כשעוד הייתי בסך הכול חבר מזכירות. רק בהמשך נבחרתי לסגן, ואחר כך גם ליו"ר. זה היה דבר נדיר שמישהו מבית חולים פסיכיאטרי ייבחר לייצג את הוועד הארצי, כי בבתי החולים הכלליים הגדולים יש הרבה יותר עובדים, ולכן גם הרבה יותר קולות."

ומה המטרות שהצבת לעצמך כיו"ר הוועד?
כשנבחרתי אמרתי, אצלי העובדים השקופים לא יהיו יותר שקופים. ידעתי שאני הולך להילחם על זכויות עובדים, שכר, תקנים. ישר הכרזתי סכסוכי עבודה. היו סכסוכים לפניי, אבל הם לא היו קשורים לשטח. הייתי מתקשר להנהלות בתי החולים, והם היו אומרים 'זה אלי בדש ממנהל ומשק'. לא היינו שקופים יותר"

לפני שלוש שנים הכריז בדש על סכסוך עבודה בנושא העומסים, השכר והתקנים של עובדי המנהל והמשק, שהסתיים בהסכם היסטורי שהעלה משמעותית את שכרם. ההסכם מימש החלטת ממשלה מלפני שלושים שנה, שקבעה שיש להשוות את שכר עובדי המנהל והמשק בבתי החולים הממשלתיים לעמיתיהם בשירותי בריאות כללית, ולאורך עשורים היא לא יושמה. בדש רואה בכך את מאבק חייו.

בדש מתאר את המציאות העגומה של העובדים שהובילה למאבק. "עובד שמתחיל לעבוד פה מתחיל מדרגה 11, הדרגה הכי נמוכה, עם שכר יסוד של 1,700-1,800 שקלים. זה מזעזע, זה צריך כבר לחלוף מן העולם. ובתחום התקינה, לא יכול להיות שכשפותחים מחלקה חדשה מביאים רופאים ואחיות, אבל עובדי ניקיון לא מביאים."

איך ניהלת את המאבק?
"לא חסכתי לא במשאבים לא ביועצים. לא היה לי יום ולא היה לי לילה. הבנו שאנחנו הולכים לקראת שביתה. חרשתי את כל בתי החולים בארץ באסיפות עובדים, הכול בזמן הסגרים של הקורונה אז לא היו פקקים. בכל בית חולים כינסנו אסיפות הסברה של 300-400 איש, הסברתי להם איך לשמור על עצמם בזמן השביתה. עשיתי ישיבות עם ההנהלות של כל בתי החולים, כולל המנהלים, רתמתי את כולם למאבק שלנו. כל מנהלי בתי החולים הזדהו איתנו. גם בבית החולים ברזילי באשקלון, שם פגשתי את פרופ' חזי לוי, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות.

"פרופ' לוי הזמין את כל הצוות הבכיר של בית החולים לישיבה איתי, ואמר לי, יש מחלקות רגישות, מחלקת דיאליזה ומחלקה אונקולוגית. הסכמתי שאותן לא נסגור. סיכמנו על מחלקות שנשאיר בהן קצת תורנים, ואמרתי שאת המטבח אני סוגר. מנהל המטבח שם אמר שהוא לא רוצה להזמין קייטרינג, ושהוא מעדיף להישאר פתוח ולספק אוכל למי שצריך. אז חזי אמר לו, 'אם אלי בדש סוגר את המטבח שלו, אתה גם תסגור!'. אמיתי, ככה הוא אמר. בכלל, באותה תקופה הייתי מתקשר להנהלות בתי החולים, והם היו אומרים 'זה אלי בדש ממנהל ומשק', ידעו מי אני. לא היינו שקופים יותר!"

המדינה ניסתה למנוע את השביתה בבקשת צו מניעה, אבל השופטים בבית הדין לעבודה אישרו אותה. השביתה כללה עצירה של פינוי האשפה והכביסה ועבודה במתכונת חירום בלבד. ואז הגיע המפנה.

"ביום השלישי לשביתה, שר הבריאות ניצן הורוביץ קרא לי ללשכה שלו ואמר לי שהוא תומך במאבק שלנו. הוא אמר, בוא תחזור למשא ומתן ותפתח את בתי החולים. אז הפסקנו את השביתה ונכנסנו למשא ומתן. זה היה משא ומתן קשה, באוצר המשיכו לזלזל בנו. היו כמה עימותים פנים מול פנים עם שר האוצר אביגדור ליברמן, על זה שהפקידים שלו לא עושים כלום. אנחנו מגיעים אליהם, וכאילו אנחנו כלום. לאט לאט קיבלנו תודעה של ביטחון עצמי, והתחילו להסתכל עלינו. חודשיים לפני הסוף, יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד נכנס לתמונה והיה איתנו בכמה פגישות. שם הכרתי אותו יותר."

"ארנון בר-דוד אמר, 'גם המנהלים האדמיניסטרטיביים יקבלו תוספת"

"בפגישה בליל חתימת ההסכם, אני התעקשתי שהתוספת שקיבלנו ילכו גם למנהלים האדמיניסטרטיביים, כי אנחנו הוועד גם שלהם. באוצר לא רצו לתת, אמרו 'לא, הם מרוויחים מספיק'. אז אמרתי לסגן הממונה על השכר דאז, אפי מלכין, מה, כשיש תוספת, אתה לא מקבל? ואתה לא מרוויח מספיק? אמרתי שאני אפוצץ את הדיון. הרי הם גם עובדים, וגם להם מגיע תוספת, מה זה משנה כמה הם מרוויחים? תוספת חלה על כולם, לטוב או לרע, כולם מקבלים. ואז ארנון אמר לאפי: 'תגיד, בהסכם של קופות החולים, המנהלים האדמיניסטרטיביים קיבלו את התוספת?'. אפי הסתכל על הממונה על השכר, קובי בר נתן, שענה 'כן'. ובתגובה, ארנון אמר 'אז גם הם יקבלו!', וכך היה.

"ישבנו כל הלילה על הניירת, ובבוקר למחרת חתמנו על ההסכם. וזה הסכם שלא היה כמותו עשרות שנים. הרימו את כל הדרגות הנמוכות למעלה, הוסיפו תפקידים, ותוספות שכר עם רכיב פנסיוני. כל לוח התפקוד השתנה. פתחו תקרה לאנשים שישבו עשרים שנה על אותה דרגה, לא הבכירים. הבנתי שאם נסתכל בדרגות של הבכירים, ניתקע במשא ומתן. אמרתי, השקופים האלו, עם דרגה 11-12-13-14, אותם אני רוצה להעלות. והעלינו. פתחתי להם, יש אוויר."

בדש רואה בהסכם את אחת מהפסגות של חייו. "השגתי לכל המזכירות בבתי החולים מענק חד פעמי של 3,000 שקלים, ועוד תוספת של 500 שקלים רכיב פנסיוני. הם קיבלו גם את 500 השקלים הללו, גם תוספת של 450 שקלים יחד עם כל עובדי המנהל והמשק, והן יקבלו עוד 270 שקלים בפעימה הבאה, שהתעכבה כי אין הסכם קיבוצי חתום עדיין. זה מטורף, לא היה דבר כזה שנים. אני הכי גאה שבעולם."

לבדש יש מילים חמות ליו"ר ההסתדרות על חלקו בהסכם. "ארנון בר-דוד היה איתי בזמן אמת במשא ומתן, ואני יודע להוקיר תודה. הוא עזר לארגון שלי, הוא חתם איתי על הסכם, ואני יצאתי עם הצהרות לארגון שלי שאנחנו הולכים עם ארנון. אנשים הרימו גבות. אבל האמת היא שאני לא איש של אף אחד. אני הולך עם מי שעוזר לארגון ולעובדים שלי. במקרה הזה ארנון חתם איתי על ההסכם, ואנחנו מוקירים תודה."

איך היה הקשר שלך עם שר הבריאות הקודם, ניצן הורוביץ?
"חבל לי על ניצן שהוא כבר לא בתפקיד. אני לא ממרצ, אני סולד מפוליטיקה, ואם כבר אני בצד הימני, אבל אהבתי לעבוד איתו, הוא היה ישר. ישבתי איתו ארבע-חמש פעמים בישיבות, ואת כל הדברים שהוא אמר לי שיעשה הוא עשה. הוא הבין את המצוקה, והוא עשה כל מה שהיה יכול מול אגף התקציבים. אני מאמין שהדיבור על תוספת עובדי משק בבתי החולים הפסיכיאטריים התחיל ממנו. בזכותו עושים פה דברים נפלאים. היום בונים פה בשער מנשה מחלקה פסיכו-גריאטרית, למטופלים שהם שקופים מכל הכיוונים. יש פה גם ניצולי שואה, ועושים למענם דברים נפלאים."

כמי שהגיע להישג משמעותי עבור עובדים מוחלשים באמצעות שביתה, מה אתה חושב על הנסיון של חבר הכנסת שמחה רוטמן לפגוע בזכות השביתה?
"זה אנטי דמוקרטי לצמצם את זכות השביתה. מה הם רוצים, שנחזור לעולם השלישי, שנהיה עבדים במצרים? זה לא מקובל עליי."

"לא יכול להיות שעובדת משק אחת תנקה שתי מחלקות"

ההסכם יצר שינוי משמעותי בשטח, אבל בדש מסמן את המאבקים הבאים. "על הפרק נשאר נושא העומסים, שעדיין לא נפתר. למשל, פה בשער מנשה יש לי סכסוך עבודה של עובדות המשק. לא יכול להיות שעובדת משק אחת תנקה שתי מחלקות, או שתנקה גם את הספריה. אמרתי, אין כוח אדם? אנחנו לא עבדים. עצרתי את כל הניקיונות היסודיים, אנחנו כרגע לא עושים נקיונות יסודיים, גם לא במשרדים, שירגישו. אנחנו לא עבדים של אף אחד. אני שם את העובדות במקום הראשון.

"עירבנו את מנהלות בית החולים, הן מכירות את המצוקות וממחישות למשרדי האוצר והבריאות כמה המצב גרוע. הודעתי שאם לא יהיה פתרון, אנחנו נצא להשבתה. משרד הבריאות התערב, יש דיונים ויש כוונה לגבות אותנו, להוסיף לנו תקנים, להכניס עובדות חדשות ולהשלים לעובדות שהיום עובדות על חלקי משרה. כי עובדת בחצי משרה, עד שהיא מתלבשת ומתחילה לעבוד, היא כבר צריכה ללכת הביתה. ברגע שיביאו לנו תקנים, אנחנו קודם כל נעלה את כולן למשרה מלאה, שלא יצטרכו למהר להספיק לנקות, כי משם נובעות תאונות עבודה."

על כל 30 מטופלים חייבים 3 רופאים ו-4 אחיות, אבל אין תקינה לעובדי המשק

אבל מבחינתו, האתגר האמיתי הוא יצירת מפתח תקינה ברור לעובדי המנהל והמשק בבתי החולים. "השלב הבא שלי זה לתקנן את עובדי המנהל והמשק. בכל מחלקה של בריאות הנפש, על כל 30 מטופלים יש תקן מחייב לרופאים ולאחיות, למשל 3 רופאים ו-4 אחיות, תלוי בסוג המחלקה. אבל לעובדי המשק אין תקינה. מוסיפים מיטות ומחלקות בלי להוסיף עובדי משק.

"אני אמרתי לא. אם עובדת משק צריכה לנקות מאה מטר ומוסיפים חמישים מטר, הם צריכים להביא עוד חצי תקן. אותה העובדת לא תנקה 150 מטר. תביאו אנשי מקצוע שימדדו כמה עובדי מטבח, כמה עובדי משק צריך עבור כל מטופל. אם הוספתם 100 מנות במטבח, תוסיפו כוח אדם בהתאם.

מה עוצר את זה?
"באוצר אומרים שזה קשה, בטענה שאי אפשר למדוד את עבודתנו, למרות שבהחלט אפשר. האמת היא שהם לא רוצים לתקנן אותנו, כי ברגע שיעשו את זה יצטרכו להוסיף לכל בית חולים 100-150 עובדים.

איך לדעתך העניין ייפתר?
"את הנושא הזה צריך שנסדיר בהסכם הקיבוצי הקרוב. את כל השאר קיבלנו בהסכם. אני עובד על נושא התקינה עם יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, אופיר אלקלעי. אנחנו בקשר כמה פעמים בשבוע, מתייעצים המון."

"היו תקיפות ששברו לעובדים את העצמות"

סוגיה נוספת נמצאת 'אצלו בבית', בבתי החולים הפסיכיאטריים, ונוגעת להגנה על עובדים מתקיפות של מטופלים שחווים התקפיים נפשיים. "יש לנו סכסוך של עובדי כוח העזר בכל בתי החולים הפסיכיאטריים. עובדי כוח העזר אלו הצוותים שעוזרים לאחים ולאחיות, ללא לימודי סיעוד. הפכו אותם לשק חבטות. מבקשים מהם ללוות מטופלים ממקום למקום, ואז המטופלים תוקפים אותם. אמרתי, אין דבר כזה. עובד שצריך לעבוד בתוך המחלקה, אין סיבה להוציא אותו החוצה כדי ללוות את המטופלים ממקום למקום. אסרתי על כוחות העזר ללוות מטופלים."

איך הגיבו להחלטה שלך?
"כשהאוצר זימנו אותי לדיון, אמרתי לאפי מלכין שאני מוכן שעובדי כוח העזר ילוו מטופלים, אם הרופאים יחתמו על מסמך שהמטופל הזה לא אלים ולא תוקף. הם לא הסכימו. אז אמרתי, אני לא עושה ליווי."

ויש פתרון בדרך?
"גם על זה אני בדיון, וכן, זה הולך לפתרון. הכיוון הוא שיוציאו מכרז מיוחד לעובדים שמיומנים ללוות מטופלים תוקפניים. אי אפשר להפיל את זה על כוח העזר הסיעודי, זה מסוכן."

בחודשים האחרונים התפרסמו בתקשורת מקרים שבהם מטופלים או בני משפחתם תקפו רופאים בבתי החולים הכלליים, כמו המקרה הקשה של תקיפת רופא ילדים בבית החולים סורוקה בבאר שבע. בדש מדגיש שמתחת לרדאר, עובדי בתי החולים הפסיכיאטריים חשופים לאלימות יום יומית מצד מטופלים. "את יודעת כמה תקיפות צוות יש בשנה? עשרות, אם לא מאות. היו תקיפות ששברו לעובדים את העצמות, והם יצאו לחופשת החלמה של שישה חודשים או שנה. אם בבית חולים כללי צריך סניטר אחד במשך הלילה, פה צריך לפחות שלושה, כי יש מטופלים שמשתוללים. קוראים לנו באמצע הלילה כי חולה שבר חלונות, או שחולה משתולל ומפרק אנשי צוות ושולח אותם למיון, צריך שיהיה תגבור."

בדש מסמן כחלק מהבעיה את ההעסקה הקבלנית של המאבטחים בבתי החולים לבריאות הנפש. "צריך שיהפכו אותם לעובדי מדינה, כמו משמר בתי המשפט. זה יהפוך אותם ליותר מחויבים לעבודה. פעם בתי החולים היו מפוצצים בעובדי קבלן, ובתקופתו של אבי ניסנקורן כיו"ר ההסתדרות העברנו אותם להיות עובדי מדינה, עשינו טקס מרשים בכל בית חולים. היום אף אחד לא גוזר קופון על עובדי המשק, וכך זה צריך להיות גם עם המאבטחים".

"כשעובד אומר לי תודה, זה הסיפוק שלי"

מה עיצב את התפישה שלך כמנהיג עובדים?
"אני מאור עקיבא, ואנחנו טיפסנו על הקירות בציפורניים, עבדנו קשה בשביל לשרוד, לא קיבלנו מתנות מאף אחד. אני חושב שהעקרונות שלי באים משם, מתוך המצב".

איך נראה היום יום שלך?
"אני מקבל עשרות טלפונים מעובדים כל יום, ואני עונה לכולם או חוזר אליהם אחר כך. יושבי ראש של ועדים בבתי חולים מתקשרים ואני פותר להם בעיות, מקשר ביניהם, מזמין אותם לשיחות, הולך להנהלות. אני לא הולך למלחמה, פעם הייתי רק הולך למלחמות, היום אני מחפש את שיתוף הפעולה בין העובדים לבין ההנהלה.

"בכל מקום שיש בעיות עובד-מעביד, אני שם. אבל אני גם תמיד אומר להם לקבוע ישיבות אחר הצהריים או בערב. למה? כי אני קודם כל מנהל מטבח. אף פעם לא עזבתי את המטבח. אני עובד בדיוק כמו כולם. מ-12 עד הלילה אין לי בעיה לקבוע פגישות. אבל אני לא אזניח את המטבח. אני חייב שהמטופלים ושהצוות ייהנו מהאוכל, ושעובדי המטבח יהיו מאושרים."

שילמת מחירים אישיים על הבחירה לעמוד בראש הוועד?
"אני גרוש. ואני חושב שאם לא הייתי גרוש, לא יכולתי לעשות את מה שאני עושה, כי זה גוזל מהמשפחה, מהילדים, מהכול. לשמחתי שבעת הילדים שלי כבר גדולים. אם אתה בתוך זה, יש לך את החיידק הזה, אף אחד לא יכול לעצור אותך מלעשות."

ומה נותן לך כוחות?
"כשעובד אומר לי תודה, זה הסיפוק שלי. גן עדן מובטח לי, ואני אומר את זה בשיא הצניעות. שמתי את עובדי המנהל והמשק במשחק, הם לא שקופים יותר."