"זה מאמץ של שעות. לא ברור אם בסוף נוציא גופות או אנשים חיים", אומר פורקן ורון, נער בן 19. הוא נראה מותש עם פנים מלאות אבק, לבוש סרבל עבודה בלוי. ורון, סטודנט להנדסת מכונות באוניבסיטת אנטליה, חופר בהריסות בפטישונים ובפטישי חמישה-ק"ג כבר שלושה ימים, כמעט ברצף. ורון וחבריו הצליחו להגיע להריסות ביום שני שעות רבות לפני כוחות החילוץ, מכיוון שהיו באזור, במחנה אימוני ניווט מערות, כשהאסון התרחש.

ורון לא יודע לומר כמה אנשים הוא הציל בימים האחרונים – ביום הראשון הוא וחבריו חילצו אם וילד, ובימים שלאחר מכן הוא חילץ מההריסות בעיקר גופות. "עבדנו שש שעות באתר אחד, ומצאנו בו הרבה גופות. הוצאנו אותן, עטפנו אותן והזזנו אותן למקום בטוח. הצלחתי לשלוט ברגשות שלי עד הלילה, אבל אז הוצאתי גופות מחובקות של אם וילד. עזבתי את הקבוצה לרגע והלכתי לבכות מתחת לעץ. אחר כך, חזרנו למחנה, ישנו שעתיים, וקמנו להתארגן למשימה הבאה".

פורקן ורון במחנה האוהלים. ""זה מאמץ של שעות. לא ברור אם בסוף נוציא גופות או אנשים חיים" (צילום: אוריאל לוי)

עזבו הכל ומיהרו לאזור האסון

מתחילת הדיווחים על רעידות האדמה בדרום-מזרח טורקיה ביום שני לפנות בוקר, כוחות חילוץ ועזרה טורקיים ובינלאומיים עשו את דרכם לאזור האסון – יותר מ-120,000 עובדים ומתנדבים בסך הכל, מתוכם 6,800 ממדינות אחרות. לצד הגופים הרשמיים: כוחות החילוץ הממשלתיים, המשטרה והג'נדרמיה ופרמדיקים, הגיעו לאזור גם התארגנויות אזרחיות. ביניהן הארגון אליו שייך ורון, פדרציית המערנים הטורקית.

לחוקרי המערות יש כישורים שימושיים למשימת החילוץ: הם מנוסים בניווט בחללים צרים ומסוכנים, והם מאומנים לתרחישי חילוץ מפירים ומסדקים. כפי שפעלו גם אחרי רעידות האדמה בטורקיה ב-1999, ב-2004 וב-2020, גם הפעם כ-200 חברי הפדרציה עזבו הכל ומיהרו לאזור האסון. הם מתגוררים למשך פרק זמן לא ידוע באוהלי טיולים, במחנה מאולתר במתחם של אוניברסיטת איסקנדרון. המחנה שלהם ממוקם על הדשא שמחוץ לבניין הספרייה, שבו ישנים עובדי יחידות החילוץ הממשלתיות.

מחנה האוהלים מאולתר במתחם אוניברסיטת איסקנדרון, בו מתגוררים המחלצים (צילום: דפנה איזברוך)

ליד האוהלים הצבעוניים, קבוצות קטנות של מתנדבים עסוקות כל אחת בענייניה. הולוסי אוסלו, 32, וסרהט אוזון, 33, מעמיסים על רכב חבלים, פטישים, שמיכות ומים לקראת היציאה לאתר הריסות באזור. מחלק מהאוהלים מבצבצות כפות רגליים של אנשים ישנים. כל חבורה מכינה לעצמה ארוחת צהריים. מסביב למחנה המערנים, נשמע רעש של משאיות ציוד והסעות, וכמאה חברי ארגון החילוץ הגדול AFAD יוצאים מבניין הספרייה ועולים על ההסעות.

הולוסי אוסלו מעמיס ציוד הצלה על רכב במחנה (צילום: אוריאל לוי)

"מתחיל לחלחל לנו שממש הצלנו חיים"

מלי היירסוור, 31, הוא מהמערנים הותיקים בפדרציה. עם 13 שנות ניסיון, הוא לקח על עצמו בפעם הראשונה את תפקיד ריכוז המחנה. במפקדה הראשית של המחנה, שהיא אוהל טיולים המשמש גם כמחסן ציוד, הייריסוור הראה למתנדבים הצעירים איך להפעיל גנרטור. "הריכוז לא בא לי בקלות, אני רגיל להיות בין המחלצים", אומר היירסוור. הוא מוטרד ממלאי ציוד המחלצים, אותו הוא קונה מכספי תרומות, ומקווה שיגיע למרות קשיי האספקה לאזור.

לידו, מדבר בטלפון אוזגן גמיר, מהנדס חשמל בן 32 מאיסטנבול, האחראי על איסוף ואימות הדיווחים על לכודים שעוד חיים, שזורמים מהרשתות החברתיות. גמיר משבץ צוותי חילוץ בהתאם למידע שמתקבל, ומקפיץ אותם למשימות. "יש הרבה מידע כוזב ברשתות, אנחנו מנסים ליצור קשר עם השטח ולהגיע לאדם ששמע סימני חיים. אנחנו עושים את זה כדי לאמת ככל שניתן את המידע לפני שמוציאים משלחת חילוץ", אומר גמיר.

גמיר אוזגן, האחראי על אימות הדיווחים על לכודים שעוד חיים. "זה לא הרגיש אמיתי, זה הרגיש כמו משחק מחשב" (צילום: אוריאל לוי)

גמיר מעריך כי פדרציית המערנים הצילה את חייהם של עשרה אנשים מאז הקמת המחנה. איסמאיל דינסל, 55, וחבריו במצב רוח טוב כי אתמול הצילו שני לכודים, אם וילדה, מבית הרוס באנטקיה. רגע החילוץ המרגש תועד במצלמות הטלפונים הניידים של חברי הארגון.

"הוא קפץ לתוך בור, וחפר בבטון עד שהן השתחררו," מספרת קרדלן נורדוגן, סטודנטית להנדסת חומרה בת 23 מאיסטנבול. "זה לא הרגיש אמיתי, זה הרגיש כמו משחק מחשב. אבל היום זה מחלחל לנו שממש הצלנו חיים".

איסמאיל דינסל לאחר חילוץ הנערה מהריסות בניין באנטקיה (צילום: פדרציילת המערנים הטורקים)

"לא ברור איך אנחנו עדיין מתפקדים"

דינסל, נורדוגן ושאר החבורה, נשענים על גדר בניין הספרייה, מעשנים וצוחקים ומספרים סיפורים מטיולים במערות המפוארות של טורקיה. פעם, הם מספרים, אחד המערנים שבר את רגליו בתוך מערה, שני קילומטרים מהפתח, והחברים השתמשו בכישורי החילוץ אליהם התאמנו בפדרציה כדי לסחוב אותו החוצה.

מלי היירסוור, רכז מחנה המתנדבים. "אנחנו רעבים מאוד ואוכלים אוכל גרוע, לא ברור לי איך אנחנו מתפקדים" (צילום: אוריאל לוי)

היירסוור, רכז המחנה, מנסה גם הוא לשמור על מצב רוח מרומם. "אנחנו רעבים מאוד ואוכלים אוכל גרוע, לא ברור לי איך אנחנו מתפקדים," הוא אומר ונוגס במאפה. "המאפה הזה יותר טעים מהצפוי, מצאנו אותם ברחוב אתמול".

ונוס עזיזי. "אני שמחה שביכולתי לעזור, אבל זה גם מלחיץ מאוד. יש שם הרבה מוות" (צילום: אוריאל לוי)

ספא גוזל, סטודנט לקולינריה בן 18 מאנטליה, מספר שבתוך העבודה האינטנסיבית, הצרכים הפיזיים נדחקים הצידה. "כואב לי הגב, לא התפניתי כל השבוע. אני לא מרגיש עייף אבל נדפק לי המוח, אני לא זוכר שמות של אנשים, לא זוכר את מספר הטלפון של עצמי".

במחנה אין מקלחות. "אנחנו כל היום מריחים גופות, צואה ושתן", אומר גוזל, ומשפריץ דאודורנט מעל הסרבל שלו.

ונוס עזיזי (25), סטודנטית לטכנולוגיית מיזוג באנטליה, מסתובבת במחנה עם קסדה שאליה מחובר פנס ראש. "אני שמחה שביכולתי לעזור, אבל זה גם מלחיץ מאוד. יש שם הרבה מוות".