על פאתי הרציפים של תחנת הרכבת המרכזית של קייב בימים הראשונים של מרץ 2022, היה ניתן לחזות במאות, אולי אלפי מזוודות ותיקים זרוקים לכל עבר. 'מזוודה אחת זה מקום לעוד אדם אחד' היא האמירה, אולי הצעקה, שהקיפה את הרציפים בהמולת האזעקות והקריאות של מאות אלפי האנשים שביקשו לברוח. בקרון הצטופפו מאות אנשים מפוחדים וחיות מבוהלות שפניהן מערבה. ילדים עם אוגרים, גברים עם ארנבות, וגם איש גדול יושב ולצדו כלוב עם תוכי. קרון שלם נועץ מבטים זועמים במקום שמונח עליו הכלוב.

סרגיי מהעיר פריבולייה במחוז לוהנסק אחז בידיו ארנבת וסיפר:

"מילת המפתח פה היא הישרדות. אני שורד, ובגלל זה נהייתי קשיח מאוד. אני בן 40 ואיבדתי הכול, שוב ושוב. כל מה שיש לי זה את פושה הארנבת ושקית קטנה של חפצים. כשברחנו מהבית ב-2014 (בזמן סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה ופלישתה לדונבאס), לקחנו חפצים יקרי ערך, כמו המסמכים שלנו ותיק מלא חפצים, אבל הדבר שהכי חשוב לנו זה פושה. פושה והכלוב שלה היו הדברים ששמתי באוטו שלי כשעזבתי את אוקראינה. השכנים שלנו צחקו עלי. אני אוהב אותה כל כך. היא קמע המזל שלי"

סרגיי מפריבולייה והארנבת. "אני אוהב אותה כל כך. היא קמע המזל שלי" (צילום: רום ברנע)

מחוז לוהנסק במזרח אוקראינה ידע מלחמה אינטנסיבית ואלימה יותר מ-8 שנים. כמו מיליוני אוקראינים, סרגיי ברח למערב המדינה למחנות עקורים. זיכרונותיו הם חלק מאוסף של רום ברנע וטאשה קארליוקה, צלם ישראלי וסופרת אוקראינית-ישראלית.

"היקר הוא החד-פעמי, האישי, שאין לו תחליף"

ברנע וקארליוקה הסתובבו בשנה האחרונה במזרח פולין ואוקראינה, וביקשו מפליטים ומעקורים לספר על חפץ אחד שלקחו איתם מבתיהם. "יש לאנשים הרבה מאוד ציוד יקר", אומרת קארליוקה, "אבל במקרים כאלה היקר הוא החד-פעמי, המאוד אישי, זה שאין לו שום תחליף".

קארליוקה ברחה עם משפחתה מקייב אחרי 10 ימי הסתתרות במרתף ביתם. בסיומם הבינו שבחוץ מסוכן מדי. כשאביה ארז את חפציו, היא גערה בו שהוא אורז יותר מדי ציוד שלא ייתנו לו להעלות לרכבת. "אבא פרש את ידיו בחוסר אונים מעל המזוודות וצעק עלי: איך?! איך פחות?! פחות מזה? זה החיים שלי!", נזכרת קארליוקה. "אבל אמרתי לו ישירות בפנים: 'אם אתה רוצה לחיות – אז פחות'".

מרכז לקליטת פליטים בוורשה. קארליוקה: "נסענו מאוקראינה לישראל במחשבה אחת: שיכולנו כל שנייה למות" (צילום: רום ברנע)

אישה במרכז הפליטים אוחזת בציור שציירה אחייניתה, של תינוק בעגלה על רקע דגל אוקראינה (צילום: רום ברנע)

קארליוקה הגיעה לישראל לפני כמה שנים. כשביקרה את משפחתה באוקראינה לפני שנה, נקלעה למלחמה, ובני משפחתה הצטרפו אליה למסע לישראל שארך הפעם יותר מחודש. זיכרונות המזוודות, הצפיפות, האימה והרכבת שנסעה באיטיות בחשכת הלילה הם זיכרונות המרואיינים שלה, אבל גם שלה. "נסענו במחשבה אחת: שיכולנו כל שנייה למות", היא מספרת. "מי יודע להבטיח שטיל רוסי ייפול שם ולא כאן?" רק כשהגיעה לארץ, שמה לב שלקחה במזוודה תמונה ישנה של סבתא רבא שלה. "היא עברה את הגיהנום הזה לפני 80 שנה. היא סיפרה לנו סיפורים על המלחמה ההיא, ואני חושבת שהיא הייתה המלאכית ששמרה על המשפחה שלנו כל הדרך".

"אישה שפגשתי בגבול פולין-אוקראינה הראתה לי שהמעיל שהיא לובשת הוא הדבר היחיד שיש לה", מספר ברנע. "היא הגיעה ממריופול, שנחרבה כמעט לחלוטין. מאוחר יותר היא נזכרה שהיא כן לקחה איתה עוד משהו – נעלי עקב זהובות. זה היה כל כך יפה בעיני. הנעליים היו התקווה שיום אחד כל זה יחלוף, והיא תוכל פשוט לצאת למסיבה ולחגוג את החיים".

התלישות וחוסר הוודאות ניבטים מכל התמונות

אבל לפעמים אין ממש בחירה. יש מקרים שקיימת בהם רק אפשרות אחת. כך היה אצל יוליה מצ'רניגב. היא ואחותה הנכה התחבאו במרתף ביתן יותר מחודש, כי היא סירבה להתפנות בלי אחותה. כשחילצו אותן מהבית הן לקחו רק שמיכה, כדי שאחותה לא תקפא למוות. זה סיפורה:

"ראיתי ושמעתי הכול בעצמי. מטוסים השמידו בתים של אנשים. הם השתמשו בפצצות זרחן ואש, והלילה הואר כביום. לא הייתה שנייה שלא חשבתי: 'האם אהיה בחיים ברגע הבא או לא? מה יקרה אם אחת מהפצצות תגיע אלי? איך המוות שלי ייראה? האם אסבול או אמות מיד?'" 

יוליה מצ'רניגב והשמיכה שלקחה עבור אחותה הנכה. "לא הייתה שנייה שלא חשבתי: 'האם אהיה בחיים ברגע הבא או לא?" (צילום: רום ברנע)

"אני חושב על זוג האחיות האלה, שכיום לא נותר להן חפץ אחד בחיים שהוא שלהן", אומר ברנע. "לפעמים אנשים נשארו רק עם שקית. זהו. חשבתי על זה לגבי עצמי כל הזמן. מה הייתי לוקח? מעבר לטלפון וכסף, ברור לי שהייתי לוקח את הכלב שלי. הוא כמו בן משפחה". 

ברנע וקארליוקה אומרים שהמשותף בין כל המצולמים הוא חוסר הוודאות – מתי ואיך תיגמר המלחמה? האם יוכלו לחזור הביתה? מה יהיה עד אז? "זו תחושת תלישות שקשה לתאר אותה, אבל רואים אותה בכל אחד מהאנשים", אומר ברנע, "כי לא משנה איזה פרשן נביא לפרש את המלחמה הזו, אף אחד לא יודע מתי היא תיגמר".

"אנשים מגלים על עצמם הרבה דברים"

בסיפור של מרגריטה מהעיר קמיאנסקה במחוז דניפרו דווקא הייתה יותר מברירה אחת. היא הגיעה לשיחה עם ברנע וקארליוקה בתחפושת צנועה – אף אדום של ליצנית. כך סיפרה:

"החפצים של הילדים שלי היו ארוזים בשני תרמילים ומוכנים ביום השני למלחמה. בקשר לדברים שלי, ברגע האחרון זרקתי את האף שלי פנימה. אפילו לא לקחתי חזייה איתי, כי חשבתי שהיא תתפוס יותר מדי מקום. הבנתי שיהיו הרבה ילדים בדרך, וחשבתי שאוכל להרגיע את הסיטואציה עם האף שלי, ואעודד ילדים ואת האימהות שלהם. כשהאף שלי עלי אני לא בת אדם, לא אמא ולא דודה – אני ליצנית. אני לא זקוקה לפאות או תחפושות. אני רק צריכה את האף שלי"

מרגריטה מהעיר קמיאנסקה ואף הליצנית. "הבנתי שיהיו הרבה ילדים בדרך, וחשבתי שאוכל להרגיע את הסיטואציה עם האף שלי" (צילום: רום ברנע)

"היא לקחת את האף בכוונה – כי ידעה שזה ישמח ילדים", אומרת קארליוקה. "הייתה שם מחשבה שהיא מעבר לכאן ועכשיו, שרואה אחרים, שרוצה לעשות משהו עבור האחר. יצא לנו לפגוש לא מעט אלטרואיזם כזה. במלחמה השינויים מאוד מהירים, אתה לא מכיר את הגוף שלך, את המוח שלך. אם עכשיו אתה גיבור ואמיץ זה לא אומר כלום. עוד שעה יקרה משהו קיצוני ואתה תהיה סמרטוט".

אולכסיי מקייב וחוברת המשחקים שיצר בדרכו לוורשה. "המפלצת הזאת היא פוטין, וזאת אוקראינה. אוקראינה תבלע את פוטין" (צילום: רום ברנע)

אולכסיי בן ה-8 מקייב מחזיק חוברת משחקים שיצר בעצמו מחפצים שמצא בדרכו הארוכה מקייב לוורשה. הוא הסביר:

"החוקים פשוטים. אתה זורק קובייה, ומספר העיגולים שיוצא לך זה כמה שיש לך לאכול. המפלצות הקטנות אוכלות אותם. מי שאוכל הכי הרבה – מנצח. כשהגענו לפולין, החלטתי שהמפלצת הזאת (מצביע על הראשונה) היא פוטין, ושזאת אוקראינה, ושאוקראינה תבלע את פוטין"

"יש הרבה מאוד דברים חדשים שאנשים מגלים על עצמם, אנשים מפתיעים את עצמם", מספר ברנע. "אולכסיי יצר בכל עמוד במחברת שלו משחק אחר, הוא אסף אריזות של דגני בוקר ופלאיירים שונים שהוא קיבל, הדביק על המחברת ויצר לעצמו משחקים שנתנו לו ביטחון לאורך המסע – והכול בזכות עצמו".

חוברת המשחקים של אולכסיי. ברנע: "הוא יצר לעצמו משחקים שנתנו לו ביטחון לאורך המסע – והכול בזכות עצמו" (צילום: רום ברנע)

אילו דברים שאנשים הביאו הפתיע אתכם?
ברנע: "אנשים הביאו איתם את המפתחות שלהם לאוטו, לאופניים ולבית. אחרים הביאו כרטיסיית רכבת או אוטובוס מאודסה. מכתבי אהבה. אישה בשם אירינה הגיעה מחרקיב עם 20 חתולים".

אירינה ואחד מ-20 החתולים שהצילה. "יש לי מטרה: להציל חיות" (צילום: רום ברנע)

20 חתולים?
"היא ארגנה מבצע חילוץ לכל 20 החתולים שהיו אצלה במקלט ונסעה איתם עד גרמניה, שם היא מצאה לכל אחד בית. היא אמרה לנו שיש הרבה מאוד אנשים שהשאירו את הכלבים והחתולים שלהם בדירה. פשוט סגרו את הדלת ונסעו בתקווה שיחזרו בקרוב. הם נשארו מאחור בלי אוכל בלי כלום". אירינה סיפרה:

"אם לא היו לי החיות שלי, הייתי יושבת בפחד כמו עכברוש, מתחבאת במקלטים. אבל יש לי מטרה: להציל חיות. זה נותן לי כוח. לקחת 20 בעלי חיים, תני לי להגיד לך, זה לא קל. הבנתי את זה רק בדרך הביתה. לפני זה עשיתי רק מה שהייתי צריכה לעשות ולא חשבתי. החיות שלי עוזרות לי. אני רואה שהן צריכות אותי. הן צריכות את הסיוע שלי. העיקרון שלי בחיים הוא 'אם לא אני אז מי'. יחד עם החברים הקרובים שלי, אנחנו מנסים לחיות ולעזור לאחרים, למרות המלחמה, ההפצצות והטילים. למרות כל זה!"

"לכל אחד יש משהו לקוות לו"

החפץ האחד, החי או הדומם, שקטן מספיק כדי להיכנס למזוודה, לשקית או למעיל כדי שלא יתקרר, פותח צוהר לעולם שלם. "נפתח הפה ונפתח הלב", אומר ברנע. חלק מצילומיו קודרים כמו העתיד הלא ברור של מושאיו. אחרים מאירים כמו התקווה שהם שואפים אליה. כל אחד מהם תופס רגע קטן בתוך שנה שלמה.

ביחד עם הרשומות של קארליוקה, הן שולבו לתערוכה בשם 'מטלטלין'. את הצילומים והראיונות הם אספו כחלק מהתלוות לעבודתו של ארגון הסיוע הישראלי נת"ן, שבו קארליוקה התנדבה עם ילדים, והתוצר הסופי, שהפיקה יוליה מריה קושבסקה, הוצג במשך חודש ביפו. כיום ניתן לראות אותו במרכז התרבות האוקראיני בתל אביב, אחרי ששגריר אוקראינה בישראל, יבגן קורניצ'וק, התרגש עד דמעות כשצפה בו וביקש שיגיע לשם. בשנה הקרובה מתכננים ברנע וקארליוקה לנסוע לאוקראינה ולפולין כדי להמשיך לתעד פליטים ועקורים, וכן להציג את התערוכה בברלין, בטוקיו ובניו יורק.

מריאנה מלביב. "הווישיבנקה שאני לובשת היא הדבר הכי בעל ערך עבורי" (צילום: רום ברנע)

"כל הפרויקט מזכיר לנו שיש אנשים מאחוריי הסטטיסטיקות. זו מלחמה מאוד מסוקרת, יודעים כל שנייה מה זלנסקי, ביידן או פוטין אמרו, על טנקים גרמניים שנשלחים ולא נשלחים. זה הופך אותנו אפתיים. במלחמה הזו יש רק מפסידים, ואנחנו רוצים לתת לצופים סולם לרדת מעץ האפתיות, ולתת לאנשים קול לעולם".

מריאנה, מטפלת נפשית מלביב, סיפרה:

"הווישיבנקה שאני לובשת היא הדבר הכי בעל ערך עבורי. כל דבר אחר חסר משמעות, אלו רק דברים. את הדברים הכי חשובים אנחנו יכולים לארוז בתיק גב אחד. אני גרה בפולין כבר כמעט חודשיים! יש לי ארון גדול, אבל עוד לא העברתי את הדברים שלי לתוכו. אני לא יודעת למה. ופתאום אתמול זה הכה בי. זאת מזוודת החירום שלי. אם משהו יקרה לנו ואצטרך לברוח שוב, אני בכוננות מלאה עם המזוודה שלי ארוזה ומוכנה ללכת"

"עד שהמלחמה לא באה לבית שלך, אתה לא יכול להגיד מה היא תעשה ממך", אומרת קארליוקה. "אנשים הם כל מיני דברים. יש כאלו שנופלים לדיכאון ולא יכולים להמשיך יותר את החיים כפי שהם היו, ומולם, יש אנשים שקמים בבוקר ואומרים: אני רוצה לפתוח בית קפה בחיפה.

כשקארליוקה הגיעה לארץ אחרי הבריחה, היא לא רצתה לחיות בתל אביב. "אנשים יושבים, שותים קפה ושמפניה, צוחקים. ממש רציתי להרוג כל אחד ואחד מהם. איך זה שאני הייתי עכשיו בגיהנום ואתם שמחים?! אבל באותה שנייה הבנתי גם שהאנשים בסדר גמור. זו אני שלא בסדר".

"לכל אחד יש משהו לקוות לו", מספר ברנע. "כשאתה מסתכל על מריאנה מלביב, שלבשה את הווישיבנקה על גופה, עם זר מסורתי ענק לראשה – אתה לא אומר לעצמך שזו פליטה, זו לא מישהי שחווה את המלחמה כרגע. היא הקימה מערך עזרה פסיכולוגית וקראה לכל מי שיש לו כישורים לתת טיפול פסיכולוגי חינמי בשטח. עכשיו היא כבר בשלבים של להקים רשת כזו בכל רחבי פולין. היא יצרה לעצמה חיים של עשייה מבורכת ממצב הביש הזה. רואים את זה בפנים שלה ובמה שהיא בחרה להביא – שזו המסורת שלה. הבית שלה. כן, זו תקווה".

התערוכה "מטלטלין" מוצגת במרכז התרבות האוקראיני, רחוב ירמיהו 22, תל אביב. התערוכה פתוחה לקהל מחר (שישי) מ-12:00 עד 16:00, וביום שלישי הקרוב מ-16:00 עד 19:00.